כל נדרי ותשובה

מבוא

התורה מזכירה במפורש את נושא הכפרה בהקשר של יום הכיפורים: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). בנוסף לכך, עבודת יום הכיפורים, דהיינו – הקרבת קורבנות היום בבית המקדש, בהחלט כוללת ווידוי וכפרה, כפי שהתורה מתארת:

וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. (ויקרא טז, כא)

מה טיב תשובה זו והאם היא שונה בכלל ממצוות התשובה הכללית? הראשונים מתחבטים בשאלה העקרונית האם התורה יכולה בכלל לדרוש מאדם להתחרט על חטאיו. הם גם דנים בשאלות טכניות הנוגעות למקור התשובה וכן באמצעים למימושה. הרמב"ם מקדיש לכך סעיף בהלכות תשובה וכותב את הדברים הבאים:

כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה – כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. (הלכות תשובה א, א)

הדגשתו של הרמב"ם את מרכיב הווידוי בתהליך התשובה הולידה דיון פורה בין הפרשנים. יש שכותבים שהרמב"ם לא סובר כי קיימת חובה לעשות תשובה; הוא סובר כי התורה מספקת את הדרך המתאימה למי שרוצה לחזור בתשובה, בצורת ווידוי (מנחת חינוך שסד). אחרים לעומת זאת מסבירים כי למרות שהווידוי הוא בגדר של 'אמצעי' לחזור בתשובה (המעשה), המימוש (הקיום) מושג באמצעות תשובה עמוקה וכנה. הרמב"ם בעצמו מסביר כי "מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" (הקדמה להלכות תשובה).

יום כיפור, בדומה לימים שקודמים לו, הוא יום המסוגל לתשובה וכפי שכותב הרמב"ם:

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו". (הלכות תשובה ב, ו)

בנוסף לכך הרמב"ם כותב כי יש חובה מיוחדת לחזור בתשובה ביום כיפור:

יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך, חייבים הכל [כולם] לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים. (שם ב, ז)

ראוי לציין כי הרמב"ם מציג את חובה זו בהקדמה להלכות תשובה ולא כחלק משאר ההלכות הספציפיות של יום הכיפורים. לכאורה, החובה לעשות תשובה ביום כיפור דחופה יותר מהרגיל אבל אין זה בהכרח כי היא שונה באופן מהותי מהדרישה הכללית לעשיית תשובה.

דרך אגב, הרמב"ן כותב בפירוש כי מצוות התשובה צריכה להילמד ממקור אחר:

כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמר מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא לאמור: 'מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה?' ולא מעבר לים הוא לאמור: 'מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה?' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.

הרמב"ן מבאר כי "המצווה הזאת" מתייחסת למצוות התשובה (רמב"ן, פירוש על דברים ל, יא ד"ה כי).

רבינו יונה חולק על כך בספרו על התשובה, שערי תשובה, וכותב את הדברים הבאים:

ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים שנאמר: "מכל חטאתיכם לפי ה' תטהרו". (שערי תשובה שער ב, יד)

לכאורה, ר' יונה סבור שביום כיפור לא רק שיש ציווי ייחודי לחזור בתשובה אלא שאופי תשובה זו שונה ממצוות התשובה הכללית שחלה במהלך שאר ימות השנה. ביום כיפור אנחנו לא רק 'שבים' אלא 'מיטהרים'. ואכן, בהקשר של דיון נרחב יותר בו הוא מבחין בין כפרה (זיכוי) לטהרה, הרב סולובייצ'יק מסביר:

התשובה האמיתית היא איפא לא רק מכפרת (מחיית העונש) אלא גם מטהרת (מן הטומאה), משחררת את האדם מטמטום הלב, מאטימות החושים, מחזירה לאדם חיותו, נותנת לו מחדש את דמותו המקורית.[1]

 

התשובה של יום הכיפורים

ההבדל שבין התשובה של יום כיפור לזו ובין התשובה של שאר ימות השנה עשוי להיות מוחשי יותר באמצעות שתי המחלוקות שמובאות בגמרא בנוגע לווידוי. ראשית, חכמים דנים בשאלה האם צריך לכלול בווידוי של השנה הנוכחית חטאים משנים קודמות:

תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכיפורים זה לא יתוודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן צריך להתוודות יום הכיפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן עליו הכתוב אומר: "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיוולתו".

רבי אליעזר בן יעקב אומר: דכל שכן שהוא משובח שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". (יומא פו ע"ב)

לכאורה, הדעה הראשונה, שלפיה אין להתוודות על חטאים מהשנים הקודמות במהלך יום כיפור של השנה הנוכחית נראית הגיונית לחלוטין. אכן, ווידוי נוסף עלול להתפרש כחוסר אמונה מצד החוטא בכוחה של התשובה. אין צורך בתשובה על חטאים משנים קודמות, הרי הקב"ה כבר מחל עליהם.

הגמרא מביאה מחלוקת נוספת בנוגע לרמת הפירוט הנדרשת בעת אמירת הווידוי:

וצריך לפרוט את החטא שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוקי זהב" – דברי ר' יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" [אשרי מי שחטאיו נמחלו לו]. (יומא פו ע"ב)

ר' יהודה בן בבא טוען כי יש לפרט כל חטא במהלך הווידוי, ואילו ר' עקיבא סובר שווידוי כללי יהיה מספיק.[2] גם כאן ניתן לתהות מדוע אסור לאדם להתוודות על כל חטאיו.

המאירי שופך אור על מחלוקת זו בספרו אודות התשובה ('חיבור התשובה'). לאחר דיון בדעות השונות בנוגע להלכה למעשה הוא מסכם ואומר את הדברים הבאים:

ויש מן הגאונים שהכריעו לפסוק במי שמתודה על איזה עוון בפרט, ותשובתו באותה שעה על אותו עוון בלבד שהוא צריך לפרטו בשפתיו. אבל מי שכוונתו בתשובה כללית ומתודה על כל עונותיו אין צריך לפרוט את חטאיו, אלא שיהיו הגלויים אליו חקוקים בליבו ושיהא בדעתו לכללם במילת 'חטאתי' וגו'. ועל דעת זה היה נוסח הווידוי בימי הגאונים שלא היו בו אלא ארבע מלות בלבד: 'חטאנו, אשמנו, העווינו והרשענו, סרנו ממשפטיך' וכו'. (חיבור התשובה מאמר ראשון, פרק י)

המאירי מבחין בין תיקון כללי של הווייתו הרוחנית של האדם ושעליו יש להתוודות בצורה כללית, לבין תיקון ספציפי יותר שעליו יש לפרט את החטא. מעניין להעיר כי הרמב"ם כותב באופן כללי לגבי התשובה את הדברים הבאים:

כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.

כיצד מתוודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי.

וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח. (הלכות תשובה א, א)

הרמב"ם פוסק שיש לפרט את החטא. אמנם, לגבי יום כיפור הוא כותב אחרת:

יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים...

הווידוי שנהגו בו כל ישראל: "אבל אנחנו חטאנו" – והוא עיקר הווידוי.

עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביום הכיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". (שם ב, ז-ח)

כאן הרמב"ם מביא ווידוי כללי יותר שבו אין פירוט על כל חטא וחטא. יתר על כן, הוא גם קובע כי יש להזכיר חטאים ישנים בווידוי של כל שנה ושנה. מדוע? אפשר להסביר כי הרמב"ם סובר כי התשובה של יום הכיפורים שונה מהתשובה הקבועה של שאר ימות השנה. במהלך השנה התשובה שלנו מתמקדת בעבירות ספציפיות. לעומת זאת, ביום כיפור אנחנו מכוונים את התשובה שלנו כך שהיא תחול על כל חלקי האישיות שלנו.

ביום כיפור התשובה לא נועדה רק כדי לפטור אותנו מעונש. התשובה ביום זה נועדה על מנת לרדת לשורש החטאים שלנו ולתקן את הסיבות שבגללן עשינו חטאים אלו מלכתחילה. בכך, יום כיפור מהווה יום של 'כיוונון' רוחני באופן מלא. לשם כך יש למנות את כל חטאי האדם, אפילו את אלה שנעשו בעבר, כדי להבין מה הוביל אותנו לעשות אותם.

ההבחנה הזו בין תשובה לטהרה, בין תשובה של כל השנה ובין תשובה של יום כיפור, עשויה להסביר את התפילה הראשונה הנאמרת ביום הכיפורים, תפילת 'כל נדרי', המסתורית במידת מה.

 

כל נדרי

בכל שנה יום הכיפורים נפתח באמירת 'כל נדרי'. הניגון שבו 'כל נדרי' נאמר גורם לתנועה משמעותית של רגשות, בעקבות היותו הקטע הפותח של יום כיפור. במהותו, 'כל נדרי' הוא לא יותר מאשר הכרזה על ביטול נדרי העבר וביטול מראש של נדרי העתיד. למען האמת, קצת מוזר שהכרזה הלכתית זו היא זו שפותחת את היום הקדוש ביותר בשנה.

התורה מדגישה את החובה שיש לאדם לקיים את דיבורו. למשל:

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו – לא יחל דברו. ככל היצא מפיו – יעשה. (במדבר ל, ג)

באופן דומה, התורה אומרת במקום אחר:

כי תדר נדר לה' אלוקיך – לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלוקיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדר, לא יהיה בך חטא. מוצא שפתיך תשמר, ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך, נדבה אשר דברת בפיך. (דברים כג, כב-כד)

ואכן, הגמרא מתייחסת בצורה שלילית לאנשים שלא עומדים בדיבורם במסגרת עניינים כספיים:

תנן: אבל אמרו – מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. (בבא מציעא מז ע"ב)

אם נדרים נלקחים כל כך ברצינות, כיצד נוכל לבטלם באופן פומבי במסגרת טקס שנתי משותף? יתר על כן, הרעיון כי בני הדת היהודית רשאים לבטל הן את נדרי העבר והן את נדרי העתיד, היה מקור לעוינות גדולה מצד גוים רבים במהלך הדורות. מומרים ואויבי הדת היהודית השתמשו בכל נדרי כדי להטיל חשד ביושרם ואמינותם של היהודים ושבועותיהם במשך מאות שנים.

למשל, במחלוקת המפורסמת של פריז בשנת 1240, שהתקיימה בבית המשפט של לואי התשיעי, ר' יחיאל מפריס התווכח עם המומר היהודי ניקולס דונין, ונאלץ להתמודד עם טענה זו. כך הוא השיב:

אין אנו מפירין [אלא] רק [את] השגגות שלא ייכשל אדם בנדרו או בשבועתו בשוגג. ודקאמרת [ולגבי טענתך] דשלושה הדיוטות מתירין נדרים ושבועות – היינו אותן שאינן אלא לעצמו ואין לאחרים חלק בהם [שלושה הדיוטות יכולים להתיר רק נדרים הנוגעים בין אדם לקב"ה] אבל הנדרים שבין אדם לחברו אין אדם יכול להפר אם לא מדעתו [של חברו]...[3]

יש 'אוקאז' (כרוז) מיוחד של ממשלת הצאר משנת 1875 שמכיר בפירוש ל'כל נדרי' שנתנו הרבנים אחרי וועידה מיוחדת בפטרבורג. זו נוסחת התשובה של הרבנים לממשלה:

בשם אלוקים ועל פי התורה, אנחנו מתירים נדרים ושבועות, שהאדם אוסר בהם איסור על נפשו. ובכלל מתירים אנו נדרים ושבועות שהאדם נודר ונשבע מפי עצמו רק על דברים שבינו לבין עצמו, אבל חס וחלילה לכל איש לחשוב, שאנחנו מתירים אלות ושבועות שנשבענו לממשלה ובמקומות המשפט, או אלות ושבועות שנודרים ונשבעים בענינים שבין אדם לחברו. (שלמה אשכנזי, מנהגי כל נדרי. מחניים לג, 1958)

תשובות רבנים אלו מדגישות את השאלות שמעוררת תפילת כל נדרי. אכן, הביקורת על אמירת כל נדרי הייתה כה גדולה שלא רק שהתנועה הרפורמית החליטה פה אחד לבטלה במסגרת וועידת הרבנים שהתקיימה בבראונשווייג בשנת 1844, אלא גם הרש"ר הירש, מנהיג הקהילה הניאו-אורתודוכסית בגרמניה, השמיט את אמירת כל נדרי באולדנבורג בשנת 1839 (למרות שמאוחר יותר הוא חזר בו).

אמנם, אין ממטרתו של פרק זה להתחקות אחר ההתפתחות ההיסטורית של כל נדרי אלא להציג את משמעותה ההלכתית וכן לנסות ולהסביר את מרכזיותה במסגרת תפילות יום הכיפורים המסורתיות.

 

מקור וסיבות

ההתייחסויות המוקדמות ביותר לכל נדרי מופיעות בספרות הגאונים. רב נטרונאי גאון, שכיהן כראש ישיבת סורא באמצע המאה התשיעית, מתאר כי הוא אמנם שמע שיש שנוהגים להגיד את כל נדרי ביום כיפור, אך זהו איננו המנהג של הישיבות הבבליות, ולכן הוא גם מעולם לא ראה את מנהג זה קורה בפועל (תשובות הגאונים שערי תשובה קמג). תלמידו ויורשו, רב עמרם גאון, אמנם הכניס בסידור שלו את כל נדרי אך הוא מעיר כי "שגרו במתיבתא הקדושה, שמנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן".

למרות אמירות נחרצות אלה, ולמרות שהדבר לא הוזכר בדברי הרמב"ם ושקטע זה מעורר ביקורות מסוגים שונים גם בימינו, 'כל נדרי' נהפך בתחילת המאה ה–20 לחלק מקובל מתפילות יום הכיפורים.

הגאונים והראשונים הביעו קושי רב בכל הנוגע למנהג זה. 'אי נוחות' כללית בכל הנוגע לנדרים, אי וודאות לגבי הזכות לבטלם וחשש כללי הן מהמסר החינוכי הפנימי והן מהצורה שבה הדבר נתפס על ידי אנשים חיצוניים הוביל רבים להתנגד לאמירת קטע זה. בנוסף לכך, רבים העלו אף התנגדויות הלכתיות. התרת נדרים צריכה להיעשות בפני בית דין של שלושה (בהיעדר מומחה יחידי), ואמורה לכלול הבעת חרטה ופירוט של הנדרים או השבועות שברצונו של האדם לבטלם. אם כך, השאלה שלנו מתחזקת עוד יותר: איך ולמה אנחנו אומרים את 'כל נדרי' בערב יום כיפור?

יש ראשונים שמגנים על ההבנה המסורתית של 'כל נדרי' – ההבנה שלפיה הציבור מבטל את נדריו לפני כניסתו של יום כיפור. הבנה זו נתמכת על ידי המשמעות הלשונית של תוכן הקטע, שכתובה בלשון עבר. למשל, הראבי"ה כותב כי 'כל נדרי' אכן מבטל את נדרי העבר. כל הציבור מכוונים לדבריו של השליח ציבור ולכן הם כאילו אומרים במפורש שהם מצטערים על הנדרים שהם נדרו ומבקשים לבטלם. שליח הציבור מבטל את הנדרים בהסכמת הציבור, כיוון שאדם יחידי לא יכול לבטל נדרים אלא אם כן הוא מומחה (ראבי"ה יומא ח, כח). במילים אחרות, בהסכמת הציבור, החזן משמש כדיין יחידי אשר מוסמך לבטל נדרים ושבועות.

לעומת זאת, רבינו תם חולק ומעלה התנגדויות רבות להבנה המסורתית של 'כל נדרי' כפי שתואר לעיל (ראו רא"ש יומא ח, כח). הוא כותב כי 'כל נדרי' איננו משפיע על העבר בכך שהוא מבטל נדרים קודמים אלא בכך שהוא הופך את כל הנדרים העתידיים לכאלה שאינם מחייבים את האדם הנודר. אכן, בגמרא נאמר כי:

והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור בשנה זו יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

ותוהים: אי [אם] זכור באותה שעה שנודר שאמר שהוא מבוטל, ובכל זאת הוא נודר, נמצא שעקריה לתנאיה [שהוא עוקר את תנאו] שכל נדריו יתבטלו, וקיים ליה לנדריה [ומקיים את נדרו]! אמר אביי, תני [שנה] כך: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר שעשה תנאי כזה, ואז הנדר בטל.

רבא אמר: לעולם תאמר כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהתנה תנאי של ביטול נדרים בראש השנה לגבי נדרי כל השנה, ולא ידע במה, באלו נדרים, התנה. והשתא קא נדר [ועכשיו הוא נודר]. אי [אם] היה זכור בשעת הנדר ואמר "על דעת הראשונה אני נודר", שאם נדר זה שאני נודר הוא בכלל מה שהתניתי — אין אני חפץ בו, הרי במקרה זה נדריה לית ביה ממשא [נדרו אין בו ממש], ואם לא אמר "על דעת הראשונה אני נודר" — עקריה לתנאיה [עקר את תנאו] וקיים לנדריה [את נדרו]. (נדרים כג ע"ב)

לפי גמרא זו, ניתן להכריז בכל שנה כי כל הנדרים שאדם ידור במהלך החדשה לא יהיו תקפים. נדרים אלו לא יהיו תקפים כל עוד מזכירים את התניה זו באותו זמן של הנדר. רבינו תם מסביר כי 'כל נדרי' מממש את המלצת התלמוד. למעשה, רבינו תם שינה את נוסח 'כל נדרי'. בטקסט המקורי נכתב: 'כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקונסי וכנויי, דנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה', רבינו תם מתקן וכותב כי 'מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא'.

 ר' צדקיה בן ר' אברהם הרופא, בעל שיבולי הלקט, סובר כי 'כל נדרי' עשוי לשמש כתזכורת לשמירת כל התחייבויות האדם לפני חג הסוכות, פרק הזמן שבמהלכו נהוג לקיים את הנדרים שאדם נדר (שיבולי הלקט שיז). הוא סובר כי מכיוון ש'עוון נדרים', החטא של אי קיום נדר, הוא כל כך גדול, אנו מבקשים מהקב"ה סליחה ב'כל נדרי' – הן על אותם נדרים שלא קוימו והן על אלו שקוימו. במילים אחרות, 'כל נדרי' כלל לא מבטל את נדרי העבר אלא שתוכנו נועד לבקש סליחה על הנדרים שלא קוימו.

 

כל נדרי והתשובה של יום כיפור

כפי שציינו לעיל, חכמים לעיתים קרובות מביעים אי נחת מסוימת לגבי נדרים באופן כללי. למשל, הגמרא מביאה דיון שנסוב סביב נושא הנדרים:

דתניא: טוב אשר לא תדור מאשר תדור ולא תקיים. טוב מזה ומזה – שאינו נודר כל עיקר – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה – נודר ומשלם. (נדרים ט ע"א)

במקומות אחרים בגמרא, נדירת נדר משולה לבניית מזבח בצורה שלא תואמת את ההלכה:

דתניא: רבי נתן אומר – כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקטיר עליה. (נדרים ס ע"ב)

יתר על כן, אדם שנודר נחשב באופן מסוים אדם חוטא:

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר [יראה אדוני] האי מרבנן דאתא ממערבא [אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: איזדקיקו ליה רבנן [נזקקו לו חכמים] להתיר נדר לבריה [לבנו] של רב הונא בר אבין, ושרו ליה נדריה [והתירו לו את נדרו] ואמרו ליה [לו] : זיל ובעי רחמי [לך ובקש רחמים] על נפשך [עצמך] שחטאת במה שנדרת.

דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו לנדר — נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג), הא [הרי] אם לא חדלת ונדרת — איכא [יש] בזה חטא. (נדרים עז ע"ב)

בדרך כלל אדם נודר נדר כשהוא רוצה לאסור על עצמו פעולה מסוימת שעד לזמן נדירת הנדר הייתה מותרת לו. אף היבט זה של הנדר זוכה לביקורת כפי שמובא בגמרא:

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. שאין ראוי לאדם לצער את עצמו יתר מן הדין. ומעירים: סבר כי האי תנא [סבור הוא כשיטתו של תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר ברבי (כלומר, ר' אלעזר גדול הדור) אומר: מה תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא) שנאמר בנזיר, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין על ידי נזירותו.

והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא וצריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר — על אחת כמה וכמה! (נדרים יא ע"א)

מהי הבעייתיות שחכמים ראו בנדירת נדר? הרמב"ם מסביר:

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו – כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים "נדרים סייג לפרישות".

ואף על פי שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.

אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להישאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים? בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש – מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר "נדרי לה' אשלם".(הלכות נדרים יג, כג -כה)

נדרים ושבועות הם אמצעי להתמודדות עם חולשות מוסריות ורוחניות של האדם. הם אמנם לפעמים יכולים להיות נחוצים ואף ראויים לשבח, אך הם לא פותרים את הבעיה. באופן אידאלי, אדם צריך לשנות את ההתנהגות שלו באמצעות בחינה יסודית והתבוננות פנימה, שמובילה לתשובה כנה, ולא באמצעות אמצעיים חיצוניים של נדר.

ביום כיפור אנו מבטלים את נדרינו ושבועתנו וקובעים בפני הקב"ה: אנו מוכנים לטהר את עצמנו ולרדת לשורשם של הכשלונות המוסריים והרוחניים שלנו אחת ולתמיד. אנחנו כבר לא צריכים נדרים ושבועות כדי לשמור אותנו מחטא. אנו נרד למעמקי אישיותנו כדי לחפש את מה שמניע אותנו לחטוא.

התשובה היא תהליך שמתחיל בערב יום הכיפורים עם 'כל נדרי' ושנעשה מתוך שאיפה לשקם את אופיינו הפגום, כך שלא נצטרך לנדור נדרים נוספים. רק סוג זה של תשובה מוביל לטיהור אמיתי וכפי שהתורה מלמדת אותנו: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם; מכל חטאותיכם תטהרו" (ויקרא טז, ל).

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג