כתובות ט ע"א | ספק ספיקא | 2

ספק-ספיקא להוציא ממון

בשיעור הקודם, ראינו כמה דרכים לפרש דין פסק ספיקא. הרשב"א מסביר שספק ספיקא פועל מדין רוב.  אמנם לא רוב סטטיסטי, כי אם רוב תיאורטי על בסיס רוב אפשריות.  גם ראינו את שיטת הרא"ה המסביר דין ספק ספיקא על פי דין ספק דרבנן לקולא.

ישנן כמה שיטות בראשונים שקשה להסבירן לפי התפיסות האלו.  תוספות (ט: ד"ה אי) מתקשים בנאמנות הבעל להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח כדברי הגמרא.  תוספות מסבירים שביחס לכתובה, טענת הבעל אינה אלא ספק-ספיקא  הספק הראשון הוא בזה שהבעל לא יודע בודאות שכלתו לא היתה בתולה.  ואפילו תאמר שאכן היתה בעלה, יש ספק שני אם נאנסה, שהרי אם נאנסה אין היא מפסידה את כתובתה.  ובהיות טענתו רק ספק-ספיקא, צריך לדחות את טענת הבעל ולא להפסידה כתובתה. 

תוספות מוסיפים שאי-אפשר לטעון שהאשה מפסידה כתובתה גם במקרה של ספק-ספיקא, כי במקרה כזה נאמר "אוקי ממונא בחזקת מריה," ובהעדר הוכחה נשאיר את הממון בחזקתו.  משמעות הדבר הוא שאף שהכסף הוא בידי בעל, האשה יכולה לדרוש תשלום מלא של הכתובה על-סמך הספק-ספיקא לטובתה. 

ברור שאי-אפשר להסביר את שיטת התוספות בקנה אחד עם שיטת הרא"ה שהסברנו בשיעור שעבר, שספק-ספיקא מועילה על-סמך "ספק דרבנן לקולא."  מדובר כאן בדיני ממונות, ושייך לכאן הכלל הגדול בדין של "המוציא מחבירו עליו הראיה."  אי-אפשר לדבר על "קולא" ו"וחומרא" בדיני ממונות, כי חומרא לבעל-דין אחד הינו קולא ליריבו.  אפילו אם מקבלים את גישת הרשב"א, שספק-ספיקא מבוסס על רוב, עדיין להבין את שיטת התוספות: הרי אין הולכין בממון אחר הרוב – כלומר, בדיני ממונות לא מתחשבים ברוב.  השב שמעתתא, שהבין את ספק-ספיקא כמבוסס על רוב, אכן קורא אחרת את דברי התוספות.

כדי להוציא ממון ממי שמוחזק בו, צריך להסביר ספק-ספיקא בצורה שבעזרתו אין שום שאלה לגבי חיוב התשלום. הרב ליכטנשטיין אכן הסביר שבמקרה של ספק-ספיקא, אין שום "לידת הספק," כלומר זה נחשב כאילו לא התעורר שאלה כלל.  ביחס לשאלה האם הכלה נבעלה, או לפני, או אחרי האירוסין, אין שום איסור הכרחי שנולד מאף-אחד מהתשובות לשאלה, שהרי נשארת האפשרות שהיא נאנסה.  כמו-כן, כששואלים אם היא נבעלה באונס או ברצון, אין שום איסור הכרחי באף אחת מהתשובות לשאלה, שהרי אפילו אם נבעלה ברצון, ייתכן שנבעלה לפני האירוסין.  אם כן, אין שום ספק מסויים שמוביל לאיסור ושדורש פיתרון הלכתי.  במלים אחרות, גם רוב וגם חזקה הן פתרונות הלכתיים לספקות שמתעוררים.  אבל במקרה של ספק-ספיקא, השאלה אפילו לא עולה, ובכך לא דורשת שום פיתרון הלכתי.  לכן הבעל צריך לשלם את הכתובה במלואה, כי לא התעוררה שום שאלה לגבי חיוב זה.

הגמרא בפסחים (י.) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר והחכמים לגבי ספק טומאה ברשות הרבים.  תוספות שם (ד"ה ספק ביאה) מביאים את דעותיהם של הר"י ורבינו תם שלכולי-עלמא מטמאים במקרה של ספק טומאה ברשות הרבים.  כל המחלוקת בין רבי אליעזר והחכמים היא במקרה של ספק-ספיקא.  אפילו רבי אליעזר שמטמא ספק טומאה ברשות הרבים מטהר במקרה של ספק-ספיקא ברשות הרבים.  לאור מה שהסברנו, אפשר לומר שבמקרה של ספק-ספיקא אין שום לידת הספק, ולכן אין שום טעם לטמא.  אבל במקרה רגיל של טומאה ברשות הרבים, פוסקים שספיקו טמא.

סוגיה נוספת שבה מתירים ספק-ספיקא אף אל פי שלא מתירים על פי רוב, היא סוגיית "דבר שיש לו מתירין" (ביצה ג:).  במקרה של תערובת איסור והיתר, אם האיסור עתיד להיות מותר, לא מפעילים כללי ביטול, והתערובת אסורה עד שיותר האיסור.  הכלל של הגמרא היא שדבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטל.  רש"י שם (ד"ה אפילו) מסביר  שאף שמדאורייתא האיסור בטל ברוב, "אחמור [החמירו] רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן, לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול."  אבל, הרשב"א (תורת הבית, בית רביעי שער שני) מעיר שלדעת רבינו תם, במקרה של ספק-ספיקא, מתירים אפילו דבר שיש לו מתירין: "ומדברי רבינו יעקב ז"ל נלמוד דכל ספק-ספיקא, אפילו בדבר שיש לו מתירין, מותר לאלתר, דהא אוקימנא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו הכי ודאי אסורה ספיקה מותר, וטעמא דכל שהוא בספק-ספיקא היתר גמור משוינן ליה, ואין צריך להמתין...."

לפי הגישה שהצענו, דברי רבינו תם ברורים.  ההלכה של דבר שיש לו מתירין מונע פיתרון הספק ומורה שצריך לחכות עד שהספק יותר באופן ודאי.  אבל עניין זה לא שייך במקרה של ספק-ספיקא, שהרי אין שום ספק הלכתי, ובכך לא נדרש שום פיתרון הלכתי לתערובת.

לחילופין, אפשר להסביר את החילוק הזה לגבי דבר שיש לו מתירין, שבו לא סומכים על ביטול ברוב אבל סומכים על ספק-ספיקא, לאור הבדל בין המושגים.  כשאיסור בטל ברוב היתר, אפשר להסביר שהאיסור נהפך להיתר בהשפעת ההיתר הגובר עליו.  אבל ספק-ספיקא, אף שמבוסס על רוב, שונה ממושג ביטול; הספק-ספיקא מאפשר לנו להניח שהדבר הנידון נבע מהרוב, שהוא היתר, ולכן אין כאן שום איסור כלל.  במקרה שאפשר לחכות לאיסור להפוך להיתר אנו נמנעים מלסמוך על הביטול, אבל מניעה זאת לא שייכת למקרה של ספק-ספיקא.  חילוק זה נראה מוכרח לאור שיטתו המפורסמת של הר"ן (נדרים נב. ד"ה וקשיא להו), שמסביר שהדין של דבר שיש לו מתירין מבוסס על שיטת רבי יהודה שמין במינו אינו בטל.  לדעתו, ביטול מבוסס על הבדל עקרוני בין הרוב לבין המיעוט שמתבטל. הוא טוען שגם חכמים הסוברים שמין במינו בטל מקבלים את העיקרון,  אך הם טוענים שאיסור שונה, במהותו, מהיתר, ולכן שייך ביטול באיסור והיתר מין במינו.  אבל דבר שיש לו מתירין, שיותר בשלב מסוים לא מוגדר, עקרונית, כאיסור, ולכן לא שייך בו ביטול.  "וכך נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא...  וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר....  ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן שוין במין ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר."  לאור זה, אפשר, בנקל, לדחות את ההוכחה שהבאנו משיטת רבינו תם לגבי הבנת דין ספיק ספיקא.  אף-על-פי-כן, כתב הרשב"א, בהסבר שיטת רבינו תם, "דכל שהוא בספק-ספיקא  היתר גמור משוינן ליה," שמשמעו, כפי שהזכרנו, שבמקרה של ספק-ספיקא אין לידת הספק כלל.

סיכום הדבר: לפי ההצעה השלישית , ספק-ספיקא לא דורש שום מקור כי איננו דרך לפיתרון ספיקות, אלא, במקרה של ספק-ספיקא, לא מתעוררת שום בעיה, ובכן אין שום דבר שדורש פיתרון.

מקורות לשיעור בשבוע הבא: מוחזקות ביחס לתשלום הכתובה

1. ט: "אמר רב יהודה אמר שמואל... אלא מדברי סופרים."
2. תוספות ד"ה אי למיתב (עד "בחזקת מריה"), ד"ה לא.
3. יב: "הנושא... ש"מ [יג.]"; טו: "האשה... לא אמר [טז.]"; עה. "היו בה... בתר חזקה דגופא [עה:]"; לו. "אילונית אין לה... לאלם הוא" – תוספות ד"ה החרשת (עד "לא איתרע").
4. תוספות רי"ד יב: "ור"י אומר. הלכה כר"ג ש"מ [יג.]"; שיטה מקובצת סוף פרק ראשון, "כתב הרב רבינו יהוסף הלוי... דהא ליכא למימר מיגו."
5. משנה סוטה כד. "מתו בעליהן.. לא נוטלות כתובתן"; כה. "מתו בעליהן... לאו כגבוי דמי [כה:]" – תוספות ד"ה בית הלל סברי.

שאלות:

1. איך מועיל ספק-ספיקא?
2. מה נחשב, לפי תוספות, רוב מדרבנן?
3. למה זה מועיל לגבי הלכות מסויימות ולא לגבי אחרות?
4. האם ספק-ספיקא מועיל להוציא ממון ממוחזק?

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן, תשס"ג