פורים | מנהגי קריאת המגילה

הפוסקים מציינים כי אין לגלול את המגילה תוך כדי הקריאה עצמה, כפי שאנחנו נוהגים בקריאת התורה. ראשונים רבים מצטטים את רב האי גאון, שמביא את המנהג לקפל את המגילה כמו אגרת, על מנת להזכיר לנו את סיפור המגילה, בו נשלחו אגרות בכל רחבי האימפריה הפרסית. יש המסבירים כי צריך לפרוס את כל המגילה לפני בעל הקורא – כמו אגרת – ורק אז לקרוא בה (תוספות מגילה ד ע"א, ד"ה פסק; מהרי"ל נו).

 

לעומת זאת, פוסקים אחרים כותבים כי יש לפרוס את המגילה בהתאם לקצב הקריאה ולקפל אותה לפני אמירת הברכה המסיימת של הקריאה (רי"ף מגילה ג ע"א; רא"ש מגילה א, ז; רמב"ם הלכות מגילה ב, יב). אכן, זהו גם המנהג שנפסק בשולחן ערוך (תרצ, יז). המשנה ברורה מסיק כי יש לפרוס את המגילה לפני אמירת הברכות ולאחר מכן לקפל אותה, על מנת להבטיח שהמגילה לא תיגע ברצפה (משנה ברורה תרצ, נה-נו). הוא ממשיך ומצטט את הטוענים כי רק על הקורא לקפל את המגילה כמו אגרת והקוראים אינם צריכים לעשות זאת. יחד עם זאת, בספרו שער הציון הוא מעיר כי הפרי מגדים הקפיד כי אף השומעים יקפלו את המגילה (שער הציון תרצ, נ).

 

לקריאת המגילה קודמות שלוש ברכות: ברכת המצווה (על מקרא מגילה), ברכת 'שעשה ניסים' וברכת הזמן (שהחיינו). הגמרא מביאה כי אמירת הברכה המסיימת – ברכת 'הרב את ריבנו' – תלויה במנהג המקום (מגילה כא ע"א).

 

מה אופייה של ברכת 'הרב את ריבנו'? יש הטוענים כי ברכה זו לא נתקנה עבור קריאת המגילה אלא מדובר בברכת שבח עבור נס פורים. לפי הר"ן (מגילה י"ב ע"א), זהו ההסבר לכך שהברכה מתחילה ב'ברוך' על אף שמדובר ב'ברכה הסמוכה לחברתה' – ברכה הסמוכה לברכות שנאמרות טרם קריאת המגילה – אשר בדרך כלל לא פותחת ב'ברוך'. כלומר, כיוון שברכת 'הרב את ריבנו' עומדת בפני עצמה, היא דורשת פתיחה בלשון 'ברוך' משל עצמה. הריטב"א מצטט את עמדה זו אך לאחר מכן דוחה אותה (מגילה כא ע"ב). האבודרהם דוחה באופן דומה את שיטתו של הר"ן ומציע דעה אחרת:

 

לשיטת האבודרהם, ברכת 'הרב את ריבנו' אכן קשורה לקריאת המגילה; חכמים תיקנו כי ברכה זו תיאמר דווקא בסיום הקריאה בדומה לברכה הנאמרת לאחר קריאת התורה.

 

ערוך השולחן (תרצ, ה) מסביר כי ברכה זו איננה קשורה לקריאת המגילה עצמה, אלא מדובר בברכה הקשורה ל'פרסומי ניסא' ולכן עליה להיאמר בפומבי.

 

אם כך, הצגנו שתי גישות לברכת 'הרב את ריבנו': יש הרואים בה ברכה עצמאית אשר מנציחה את ניסי פורים ויש שסוברים כי מדובר בברכה שנתקנה עבור סיום הקריאה בדומה לברכות המסיימות את ההלל, ההפטרות ופסוקי דזמרה. ישנן מספר השלכות ראויות לציון לשתי גישות אלו.

 

השולחן ערוך (תרצ, יז) כותב כי עם סיום קריאת המגילה יש לגלול את המגילה ורק אז לומר את ברכת 'הרב את ריבנו'. המהרי"ל (נו) מסביר כי אין זה מכובד להשאיר את המגילה פתוחה שלא לצורך והוא אף מבקר את אותם האנשים שמתחילים להגיד את הברכה לפני גלילת המגילה.

 

המגן אברהם (תרצ, יט) מציע סיבה אחרת לסדר זה ומבדיל בין ברכה זו ובין הברכות שנאמרות לאחר קריאת ההפטרה, אשר נאמרות בזמן שספר ההפטרה עדיין פתוח (ראו שולחן ערוך רפד, ו). הוא מסביר כי כיוון שברכת 'הרב את ריבנו' לא נתקנה על קריאת המגילה, מותר, ואולי אף חובה, לגלול את המגילה לפני אמירתה. לבסוף, הוא מגיע למסקנה כי מותר להגיד את הברכה קודם כל ורק לאחר מכן לגלול את המגילה (מגן אברהם רפד, כ).

 

האשל אברהם בוטשאטש כותב כי רק בעל הקורא צריך לגלול את המגילה לפני ברכת 'הרב את ריבנו'; השומעים רשאים להגיד את הברכה ולאחר מכן לגלול את מגילותיהם (פסיקה זו מניחה כי גם השומעים מברכים את 'ברכת הרב את ריבנו', בניגוד למנהג המקובל כיום כי רק בעל הקורא אומר את ברכה זו). הוא מעיר כי עדיף שהשומעים יגידו את הברכה לפני שהם גוללים את מגילותיהם, כך שהברכה תיאמר מיד לאחר הקריאה. לכאורה, אחרונים אלו חולקים בנוגע לשאלה האם הברכה קשורה לקריאת המגילה או שמא היא מתפקדת כברכת שבח עצמאית על ניסי פורים.

 

באופן דומה, הפוסקים דנים בשאלה האם מותר לדבר בין קריאת המגילה ובין הברכה. הטור מצטט את הערתו של בעל העיטור לפיה "מכיוון שהברכה המסיימת תלויה במנהג המקום אין לבקר את מי שמדבר בין הקריאה והברכה". הבית יוסף והב"ח מסבירים כי לפי בעל העיטור, כיוון שהברכה נתקנה על נס פורים ולא על קריאת המגילה, מותר להפסיק בין קריאת המגילה ובין הברכה.

 

הטור חולק וטוען כי אסור להפסיק בדיבור בין הקריאה ובין הברכה. הב"ח מסביר כי לפי הטור מדובר בברכה המסיימת את קריאת המגילה, בדומה לברכת 'ישתבח' שמסיימת את פסוקי דזמרה. לכן, אסור לאדם לדבר בין קריאת המגילה ובין הברכה (טור אורח חיים תרצב וכן בית יוסף והב"ח שם).

האם מותר לברך ללא מניין? הבית יוסף (אורח חיים תרצב) מצטט את האורחות חיים (הלכות מגילה ז) לטענתו, בהסתמך על הירושלמי (מגילה ד: ה), יש להגיד את ברכה זו 'בציבור' בלבד – בנוכחות של מניין. הרמ"א מביא את דעה זו גם כן (תרצב, א).

 

האליה רבה מצטט פוסקים רבים אשר חולקים על האורחות חיים וקובעים כי אפילו אדם פרטי יכול לברך את ברכת 'הרב את ריבנו' (אליה רבה תרצב, ח; ביאור הגר"א תרצב, א). עם זאת, הביאור הלכה קובע כי כיוון שאמירת הברכה היא בכל מקרה רק מנהג, בהתאם לעקרון 'ספק ברכות להקל' (הימנעות מאמירת ברכות במצבים של ספק), אין לברך את ברכה זו באופן פרטי.

 

ניתן להציע כי אם הברכה רק מסיימת את קריאת המגילה, אזי בדומה לכך שאפשר לקרוא את המגילה ללא מניין (כל עוד היא נקראת בזמנה), כך ניתן לברך באופן פרטי. מאידך, אם הברכה נתקנה בכדי לפרסם את הנס אז נראה כי יהיה עלינו להגביל את אמירתה לפורומים ציבוריים בלבד, בהם מתפרסם הנס כראוי. אכן, ערוך השולחן (תרצב, ה) מסביר את שיטת הרמ"א בצורה זו.

 

אמנם, ניתן לחלוק על נימוק זה. ייתכן וברכה זו נתקנה במיוחד עבור סיומה של קריאת מגילה בציבור שנבדלת באיכותה מקריאה פרטית. לעומת זאת, גם אם הברכה נתקנה בכדי לפרסם את הנס, עדיין יהיה אפשר להגיד אותה באופן פרטי.

 

ערוך השולחן מתיר להגיד את הברכה אף באופן פרטי (תרצב, ה). הוא מוסיף כי לא מצא את הירושלמי שהובא כמקור להלכה זו (ייתכן משום שהירושלמי איננו מתייחס כלל לברכת 'הרב את ריבנו', כפי שמציין הגאון מווילנא). כמו כן, הדרישה למניין בברכת 'הרב את ריבנו' לא מופיעה בכתביהם של ראשונים אחרים. בנוסף, המנהג היה להגיד את הברכה גם ללא נוכחות של מניין.

 

כפי שנדון בהרחבה בהמשך, ישנו ספק האם ה'מנין' המועדף או הנדרש מתייחס לעשרה גברים או שמא עשר נשים יכולות להיחשב גם הן כ'ציבור'. דיון זה ישפיע על השאלה האם ברכת הרב את ריבנו צריכה להיאמר בזמן קריאה לנשים (ללא תלות בשאלה האם הקורא הוא גבר או אישה). השולחן ערוך כותב כי בימינו נהוג בכל הקהילות להגיד את ברכה זו (שולחן ערוך תרצב, א).

 

ננסה לסקור בקצרה מספר הלכות הנוגעות לקריאת המגילה. באופן כללי, עדיף כי האדם המקיים מצווה המתבצעת באמצעות קריאת טקסט, דוגמת קריאת שמע, ישמע את הקריאה של עצמו. יחד עם זאת, אדם זה יוצא ידי חובה בדיעבד אם לא שמע את הקריאה. אמנם, הבית יוסף מצטט את הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שטוענים כי בנוגע לקריאת המגילה, מי שלא שמע את קריאתו שלו לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד.

 

הבית יוסף (אורח חיים תרפט) נוטה לדחות את עמדה זו אך הוא מסביר כי לפי ראשונים אלו, על הקורא לשמוע את קריאתו על מנת שייעשה פרסומי ניסא גדול יותר, מרכיב שאיננו קיים בקריאת שמע. בכל מקרה, עדיף כי מי שקורא את המגילה יעשה זאת בקול על מנת שישמע את קריאתו.

 

המשנה מלמדת כי מי שקורא את פסוקי המגילה שלא כסדרם איננו יוצא ידי חובתו (מגילה יז ע"א). הלכה זו אף נפסקה בשולחן ערוך (תרצ, ו). בעקבות כך, על מי שמגיע באיחור לקריאת המגילה לומר את הברכות בעצמו, לקרוא את המגילה מתוך חומש מודפס, עד שיגיע למקום בו נמצא הציבור ומנקודה זו והלאה יקשיב לבעל הקורא. אם אדם זה הספיק להגיע לקריאתו של בעל הקורא לפני שקרא יותר ממחצית המגילה, הוא יוצא ידי חובתו – על אף שקרא חלק מהמגילה מתוך ספר.

 

הטור (אורח חיים תרצ) מביא את הירושלמי (מגילה ב, ב) אשר מלמד אותנו כי אין לתקן את בעל הקורא בחלק מהשגיאות. הר"ן מסביר כי אם השגיאות משנות את משמעות המילה, למשל במקרה בו בעל הקורא אמר את המילה 'ישב' (בעבר) במקום 'יושב' (אסתר ב, כא) או 'נפל' במקום 'נופל' (אסתר ז, ח), עליו לקרוא את המילה שוב בצורה הנכונה (ר"ן מגילה ה ע"ב; ראו שולחן ערוך תרצ, יד).

 

הרשב"א (תשובה תסז) והר"ן (מגילה ה ע"ב) כותבים כי ישנה חובה לשמוע כל מילה במגילה. הריא"ז חולק וסובר כי רק במקרה בו מפספסים מילה שמשנה את משמעות הכתוב אדם זה איננו יוצא ידי חובה (שלטי גיבורים מגילה ה ע"א).

 

האחרונים פוסקים בהתאם לדעת הרשב"א (ראו ביאור הלכה תרצ ד"ה אבל). בעקבות כך, כפי שאמרנו לעיל, במקרה בו אדם מפספס פסוק עליו לקרוא אותו מתנ"ך מודפס ולהמשיך ולקרוא באופן עצמאי עד שמגיע למקום בו נמצא בעל הקורא. עדיף לא להפסיק בדיבור כלל במהלך קריאת המגילה, אך אדם שדיבר וגרם להפסק צריך לקרוא את הפסוקים שפספס כפי שהסברנו.

 

הגמרא מלמדת כי יש לקרוא את שמותיהם של בני המן (אסתר ט, ז-י) בנשימה אחת על מנת לציין שכולם נהרגו ביחד, כפי שמוסבר בגמרא במגילה ט"ז ע"ב (ראו שולחן ערוך תרצ, טו). נהוג להתחיל את הגיית השמות מן המילים 'חמש מאות איש' ולסיים במילה 'עשרת'. תוספות מציינים כי אדם שלא קרא את הפסוקים הללו בנשימה אחת לא יצא ידי חובתו.

 

נהוג כי הקהל קורא את ארבעת 'לשונות של גאולה' (אסתר ב, ד; ח, טו; ח, טז; י, ג) בקול רם ובעל הקורא חוזר עליהן (רמ"א תרצ, יד). מקובל גם כי כאשר בעל הקורא מגיע לפסוק 'בלילה ההוא' (אסתר ו, א), אשר מתייחס לאירוע בו ה'מלך' לא הצליח להירדם, הוא מרים את קולו בכדי להדגיש את המשמעות הכפולה של המילה 'המלך'. ישנן קהילות בהן אף מרימים או מטלטלים את המגילה בעדינות כאשר קוראים את המילים 'האגרת הזאת' (אסתר ט, כו). ישנם מספר ביטויים אשר הקורא חוזר עליהם בשנית אך בשינויים קלים (אסתר ח, יא; ט, ב). יש החוזרים על כל הפסוק במקום רק על הביטוי בפסוק המדובר.

 

אחד המנהגים הנפוצים ביותר בקריאת המגילה הוא להרעיש בזמן השמעת שמו של המן, שמופיע במגילה חמישים וארבע פעמים. כך ר' אברהם בן נתן הירחי כותב בספרו ספר המנהיג (הלכות מגילה):

 

מנהג זה נתקל בהתנגדות משמעותית על ידי הפוסקים. חלק מהם הביעו חשש כי הרעש ימנע מהקהל לשמוע כל מילה שקוראים במגילה. רבים מציינים כי המהרי"ל לא השמיע רעש בזמן הקראת שמו של המן (ספר מהרי"ל מנהגים).

 

בשנת 1783 כמעט ופרצה מהומה בלונדון, כאשר מנהיגי הקהילה של בית הכנסת הספרדי המרכזי הזמינו את המשטרה על מנת שיסלקו חברי קהילה שהשמיעו רעש במהלך הקראת שמו של המן.[1] הרמ"א מביא את מנהג זה ומסכם כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו" (רמ"א תרצ, יז).

ישנם מקומות שקיבלו 'חומרות' נוספות על עצמם וניסו להבליט ביטויים נוספים במגילה חוץ משמו של המן. למשל, יש המעלים גיחוך לשמע המילה 'מס' (אסתר י, א) וישנן אף קהילות אנטי-ציוניות מסוימות בהן עושים רעש לשמע המילה 'מדינה'! על כל קהילה למצוא את האיזון הראוי בין הרצון לשמור על מנהגים קדומים אלו ובין החשש שהקהל לא יצא ידי חובתו בקריאת המגילה.