סעודת פורים, מתנות לאביונים ומשלוח מנות | 1

לקראת סוף המגילה אנו קוראים כי מרדכי שלח מכתבים ליהודי מדינות המלך אחשוורוש שבהם הוא הודיע על ייסוד חג הפורים. הדברים מתוארים במגילה באופן הבא:

ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. (אסתר ט, כ-כב)

מרדכי תיקן כי חג הפורים יהיה מורכב משלושת המצוות הבאות: 'משתה ושמחה' (סעודת פורים), 'משלוח מנות איש לרעהו' ו'מתנות לאביונים'. בפרק זה אנו נדון בפרטים ובמאפיינים של כל אחת מהמצוות הללו, לרבות מצוות ה'התבשמות' – החובה להשתכר בפורים.

 

סעודת פורים

סעודת פורים היא אחד המרכיבים המרכזיים בחג הפורים, הן מבחינה חווייתית והן מבחינה הלכתית. ואכן, המגילה בעצמה מאפיינת את ימי הפורים כימים של 'משתה ושמחה'. מתי יש לערוך את סעודה חגיגית זו? בגמרא נאמרים הדברים הבאים:

אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא? "ימי משתה ושמחה" כתיב. רב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא, נגה [התחיל להחשיך] ולא אתו רבנן. אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? דלמא טרידי בסעודת פורים. אמר ליה: ולא הוה אפשר למיכלה באורתא? אמר ליה: לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא 'סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו'? (מגילה ז ע"ב)

רבא קובע בבירור כי את הסעודה החגיגית יש לאכול במהלך היום של חג הפורים ולא בלילה שלפניו. רוב הראשונים פוסקים בהתאם לשיטה זו.[1] אמנם, המרדכי (מגילה תשפז) מצטט את הראבי"ה (ר' אליעזר בן יואל הלוי) כחלק מניסיונו לטעון כי כשם שקוראים את המגילה הן בלילה והן ביום, כך יש לערוך באופן דומה סעודה חגיגית בלילה וביום. ככל הנראה, הראבי"ה זיהה רמה נוספת, אם כי נמוכה יותר, של החיוב לקיים את מצוות סעודת פורים גם בלילה. השולחן ערוך (תרצה, א) פוסק כי יש לערוך את הסעודה ביום, על אף שהרמ"א כותב כי 'מכל מקום גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה' (רמ"א שם).

בנוסף, הרמ"א כותב כי נהוג להתחיל בסעודת פורים בשעות אחר הצהרים לאחר תפילת מנחה (שם סעיף ב). המשנה ברורה מסביר כי הסיבה לקביעתו זו קשורה לכך כי בדרך כלל אנשים עסוקים בשעות הבוקר במשלוח מנות איש לרעהו (משנה ברורה שם ח).

בקהילות רבות, במיוחד בקהילות שבהן חלק ניכר מן החברים צריכים לעבוד בפורים, נוהגים להתחיל את סעודת החג לקראת סוף שעות אחר הצהרים. הרמ"א פוסק כי עיקר הסעודה צריכה להיעשות במהלך שעות היום והוא מבקר באופן חריף מאוד את אלה שמתחילים את הסעודה מאוחר ועורכים את עיקר סעודתם לאחר שכבר החשיך.

פעמים רבות, סעודת פורים מסתיימת רק לאחר רדת החשיכה, דבר שמעלה את השאלה האם יש להגיד את פסקת 'על הניסים' בברכת המזון. האורחות חיים (הלכות פורים לה), שמובא בהגהות מיימוניות (הלכות מגילה ב, יד), פוסק כי יש להגיד את 'על הניסים' גם אם הסעודה ממשיכה לתוך הלילה. עם זאת, הטור (אורח חיים תרצה), מצטט את אביו, הרא"ש (שו"ת הרא"ש כב, ו) כפוסק שאין להגיד 'על הניסים' לאחר רדת החשיכה. המהרי"ל מעיד כי המנהג באשכנז הוא כפי הדעה הראשונה (מהרי"ל הלכות פורים טו). השולחן ערוך מביא את שתי הדעות והרמ"א כותב כי אכן נוהגים להגיד 'על הניסים' (שולחן ערוך והרמ"א תרצה, ב).

הפרי מגדים משבח את המנהג של אותם אלו שעורכים את סעודת הפורים בשעות הבוקר (אשל אברהם ה). הרמ"א, שמצטט את ספר המנהגים, פוסק כי וודאי שכך יש לנהוג כאשר פורים חל ביום שישי (רמ"א תרצה, ב).

מה צריך לאכול בסעודת הפורים? המגן אברהם כותב כי 'לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים' (מגן אברהם תרצה, ט). לפיכך, הברכי יוסף (שם) והאליה רבה (שם ז) פוסקים כי אין לאכול לחם בסעודת פורים. אמנם, אחרים טוענים כי יש לאכול לחם בסעודת פורים בדיוק כמו שיש לאכול לחם בסעודות יום טוב (ראו שולחן ערוך אורח חיים תקכט, א). זו הדעה המקובלת על ערוך השולחן (תרצה, ז) והנצי"ב.[2]

שאלה זו עשויה להשפיע על נושא אחר – האם אדם ששוכח להגיד 'על הניסים' צריך לחזור ולהגיד את ברכת המזון. המשנה ברורה מביא מחלוקת שהתקיימה בקשר לנושא זה (משנה ברורה שם טו). המגן אברהם (שם ט) והפרי מגדים (שם) מעירים כי על הפוסקים שדורשים לאכול לחם בסעודת פורים גם לדרוש לחזור על ברכת המזון במקרה שבו אדם שכח להגיד 'על הניסים', כיוון שהדרישה לאמירת 'על הניסים' נוצרה כתוצאה מהחובה לאכול לחם. מאידך, מי שלא דורש לאכול לחם לא יחייב במקרה כזה לחזור על ברכת המזון. אמנם, ערוך השולחן טוען כי גם מי שסובר כי קיימת חובה לאכול לחם בסעודת פורים לא ידרוש ממי ששכח להגיד 'על הניסים' לחזור על ברכת המזון, כיוון שאין להתייחס לברכת המזון באופן חמור יותר מתפילת שמונה-עשרה; מי ששכח להוסיף 'על הניסים' בתפילת שמונה-עשרה לא צריך לחזור על תפילתו למרות שאמירת קטע זה היא חובה (ערוך השולחן שיב). המשנה ברורה מיישם את עיקרון 'ספק ברכות להקל' – אין לברך ברכה אם יש ספק לגבי הצורך בה. בעקבות כך, לאור הדעות השונות סביב סוגיה זו, מי ששוכח להוסיף 'על הניסים' בברכת המזון לא צריך לחזור על הברכה.

האם יש לאכול בשר בסעודת פורים? הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טו) והשולחן ערוך (תרצו, ו) טוענים בתוקף כי יש חובה לאכול בשר בסעודת פורים; חלק מהפוסקים אף מסתפקים בשאלה האם יוצאים ידי חובת הסעודה אם אוכלים בה בשר עוף בלבד (ראו יחווה דעת ו, לג). לעומת זאת, המגן אברהם מסתפק בשאלה האם ישנה חובה לאכול בשר (מגן אברהם תרצו, טז). האחרונים מקשרים את סוגיה זו לשאלה אחרת – האם יש לאכול בשר ביום טוב על מנת לצאת ידי חובת שמחת יום טוב.

מרכיב נוסף של סעודת חג הפורים הוא שתיית יין, הלכה שאליה יוקדש החלק הבא של שיעור זה.

 

חייב איניש לבסומי: החובה לשתות יין בפורים

בגמרא נאמר כי:

מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע [להבדיל] בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו [עשו] סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום [השתכרו] [ו]קם רבה שחטיה לרבי זירא [קם רבה והרג את רבי זירא]. למחר [בשנה הבאה] בעי רחמי [התפלל רבה] ואחייה [השיב לחיים את רבי זירא]. לשנה [בשנה שלאחר מכן] אמר ליה [רבה לרבי זירא]: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. (מגילה ז ע"ב)

הפסקה הפותחת מעלה שאלות רבות. המהרש"א כותב בפירושו לקטע זה כי ברור שרבה לא הרג את ר' זירא אלא כפה אותו לשתות בצורה מופרזת שגרמה לו להיות חולה. הוא מציע כי המונח הנדיר 'שחטי' (שחט אותו) שמובא בגמרא מתייחס שכפייה שרבה עשה לר' זירא.

מנקודת מבט הלכתית כמובן השאלה המשמעותית יותר היא כיצד עלינו להבין את דברי הפתיחה של הגמרא. האם באמת ישנה חובה להשתכר בפורים, ואם כן, באיזו מידה? הראשונים נוקטים גישות שונות בפרשנותם לקטע זה ובפסיקת ההלכה.

בעל המאור מצטט את רבינו אפרים, שמסביר כי הגמרא מביאה את הסיפור של רבה ור' זירא כדי לדחות את האמירה הפותחת שלפיה יש חובה להשתכר בפורים. לפיכך, בעל המאור פוסק כי אין חובה לשתות יין בפורים (בעל המאור מגילה ג ע"ב). הר"ן פוסק בהתאם (ר"ן שם). אמנם, ראשונים רבים אחרים, כולל הרי"ף (שם) והרא"ש (א, ח), מצטטים מילה במילה את דברי הפתיחה של הגמרא וטוענים כי הסיפור של רבה ור' זירא יכול לשמש כאזהרה מהשתכרות יתר, אך ההלכה ביסודה מקבלת את הצהרת הפתיחה של הגמרא.

מעניין לראות את דברי הרמב"ם בעניין זה:

כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. (הלכות מגילה ב, טו)

הרמב"ם מוסיף ואומר כי יש לשתות עד שנרדמים, תוך כדי שהוא משמיט את תיאור הגמרא רמת השכרות שאליה יש להגיע: 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. מדוע הרמב"ם מנסח מחדש את דברי הגמרא. האם הניסוח החדש שלו משנה את הגדרת מצווה זו?

הרמ"א הבין כי כששותים יין בכמות כזו שגורמת להירדם, יוצאים בכך ידי חובת 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' (רמ"א תרצה, ב). ערוך השולחן, לעומת זאת, מסביר כי לפי הרמב"ם, סיפורם של רבה ור' זירא נועד לשנות את ההצהרה הפותחת ולדחות את החיוב המחמיר שהוצע בראשית דברי הגמרא. במילים אחרות, כיוון שגדר חיוב ההשתכרות הינו השתכרות קלה בלבד, השתכרות מופרזת לא רק שלא מחויבת אלא אף אסורה (ערוך השולחן שם ג).

האורחות חיים דוחה באופן דומה את הדעה שלפיה יש להשתכר באופן קיצוני וכותב כי החיוב הוא פשוט לשתות יותר ממה שרגילים. הוא גם כן פוסק כי להיות שיכור לחלוטין מהווה חטא חמור (אורחות חיים הלכות פורים).

הטור (שם) והשולחן ערוך (שם ב) הולכים בשיטתם של הרי"ף והרא"ש וכן מצטטים את דברי הגמרא לעיל מילה במילה. ערוך השולחן תמה על כך שהם פוסקים כשיטת הרא"ש והרי"ף ולא כשיטת ראשונים אחרים שנקטו בעמדות מתונות יותר (רמ"א שם ה). הרמ"א כותב:

ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

אחרונים רבים כולל המשנה ברורה (שם ה) וערוך השולחן (שם) הולכים בעקבות פסיקתו של הרמ"א.

מתי יש לקיים את מצווה זו? הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טו) וכן הטור והשולחן ערוך (תרה) טוענים כי מצווה זו היא חלק מהחיוב להשתתף בסעודת פורים חגיגית.

ר' שמעון סופר, בספרו התעוררות תשובה (א, ו), מגיע למסקנה כי על השתייה להתבצע במהלך סעודת פורים. הוא לומד זאת מסירובו של ר' זירא להצעת רבה לבוא ולהשתתף איתו בסעודת פורים בשנה שאחרי המאורע שמתואר בגמרא. אם כך, בהתבסס על פסיקת השולחן ערוך כי ניתן לקיים את מצוות סעודת פורים רק ביום (שולחן ערוך תרצה, א), המנהג לשתות יין בליל פורים מוטל בספק גדול.

אם אדם רוצה להגיע לרמה מסוימת של שכרות, האם קיים 'משקה מועדף' לעשות זאת? השולחן ערוך לא מציין משקה מסוים. יחד עם זאת, חלק מהראשונים מסבירים כי הלכות השתייה בפורים נועדו להנציח את החגיגות שנעשו בזמן התרחשות הנס עצמו שכללו, בין השאר, שתיית יין. עובדה זו בהחלט מעניקה עדיפות לשתיית יין על פני משקאות אחרים. רש"י (מגילה ז ע"ב ד"ה לבשומי), הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טו), הרוקח (רלז) והרדב"ז (א, תסב) מציינים מפורשות 'שתיית יין' ויש המוכיחים ממקורות אלה כי עדיף לשתות יין בזמן קיום מצווה זו.[3]

ר' משה שטרנבוך מציע לערוך את הסעודה על היין כדי לצאת ידי חובת מצוות 'משתה' שלגביה אכן מוזכרת דווקא שתיית יין. אמנם, נדמה כי יהיה מותר לשתות גם משקאות אלכוהוליים אחרים אם הוא אכן נהנה מהם (מועדים וזמנים ב, קצ).

באופן דומה, הביאור הלכה מצטט את האליה רבה שמסביר כי כיוון שהנס של פורים התרחש כתוצאה מ'משתאות', חגיגות שמאופיינות בשתיית משקי שכר – כולל המשתה הראשון שהוביל להוצאתה להורג של ושתי והמשתה שבו אחשוורוש ציווה להוציא להורג את המן – אנו מנציחים את שני המאורעות הניסיים הללו על ידי שתיית יין (ביאור הלכה תרצה, ב).

למרות שנשים מחויבות בכל מצוות חג הפורים, ישנם מקורות הטוענים כי לא ראוי שנשים ישתכרו.[4]

כמה ראשונים מביעים חששות גדולים בנוגע למצווה זו. האורחות חיים למשל כותב כי השתכרות מוחלטת היא בהחלט אסורה וכי אין חטא גדול יותר מן השכרות שכן היא עלולה להוביל להתנהגות מינית לא נאותה, שפיכות דמים וחטאים נוספים (אורחות חיים הלכות פורים).

יש המסבירים כי הגמרא לא מחייבת לשתות לשכרה אלא רק מציגה את השתייה כמצווה בעלמא – דוגמא למעשה שראוי לעשות; לשיטה זו, וודאי שאדם מקיים את מצוות היום גם אם הוא לא שותה (ראבי"ה ב, תקסד). בנוסף לכך, ר' אברהם דנציג כותב בספרו חיי אדם את הדברים הבאים:

היודע בעצמו שיזלזל אז במצווה מן המצוות כנטילת ידיים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש – מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיה לשם שמים. (חיי אדם קנה, ל)

אמירה תלמודית מפורסמת מאפשרת לשנות את הבנתו של המושג 'פוריא' שבדרך כלל מתקשרת לנושאים הנוגעים להתנהגות המינית של הפרט (בבא מציעא כג ע"ב). כך כותב המהרש"א:

בפוריא – יש לומר על פי מה שכתוב פרק קמא ד[מסכת] מגילה ד'חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' – עבידי רבנן דמשנין לומר [מכיוון שהגמרא מחייבת להשתכר עד להגעה למצב של 'דלא ידע' חכמים, היו בדרך כלל מעמידים פנים ואומרים שהם אכן במצב של] ד'לא ידע' גם אם הם לא היו מבוסמים כל כך ו[אכן] ידעו [להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי]. (מהרש"א שם)

מדברים אלו עולה כי אין סיבה להשתכר בהכרח, וייתכן כי יהיה מותר להעמיד פנים במידת הצורך על מנת להימנע משתייה. הביאור הלכה מסכם את הדיון בסוגיה זו באמצעות ציטוט מדברי המאירי:

אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה, שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השם יתברך והודאה על הנסים שעשה לנו. (ביאור הלכה תרצה ד"ה עד)

חשוב לציין כי אמנם נפסק להלכה כי מותר לאדם שיכור לברך ברכת המזון (שולחן ערוך קפה, ד), אך בנוגע לתפילה, ההלכה שונה. השולחן ערוך כותב את הדברים הבאים:

שתה יין כדי רביעית אל יתפלל עד שיסיר יינו, ואם שתה יותר – אם הוא יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תפלה. ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו. (שולחן ערוך צט, א)

לכן, יש להתפלל את תפילת המנחה לפני סעודת פורים. כמו כן, יש לזכור להתפלל תפילת מעריב באופן הראוי לאחר הסעודה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב