איסור מלאכה בחול המועד

מבוא

הגמרא מקדישה מסכת שלמה להלכות חול המועד, הימים שבין יום טוב הראשון ליום טוב המסיים את החג. בגמרא נאמר כי יש להימנע מעשיית 'מלאכה', פעולה שבדרך כלל אסורה בשבת ויום טוב, אלא אם כן מתעורר צורך לגיטימי לקיום של 'מלאכה' מסוג זה. כמו כן, חכמים אסרו קיום של פעולות, שהן לא בהכרח בגדר של 'מלאכות', שביצוען כרוך במאמץ רב, וכן את פעולות הכיבוס והתספורת כדי לשמור על כבוד החג.

לפי הטור[1], מותר לבצע 'מלאכה' בחול המועד באחד מחמשת המצבים הבאים:

1. אם ייגרם הפסד כספי באמצעות הימנעות מביצוע של פעולה מסוימת (דבר האבד).
2. במקרה שהפעולה נצרכת מטעם 'אוכל נפש'.
3. לצורך פרטני הקשור לחג (לצורך המועד), כל עוד המלאכה אינה בגדר 'מעשה אומן' (מלאכה שבדרך כלל נעשית על ידי איש מקצוע).
4. לצורך הציבור הרחב (צרכי רבים).
5. לשכור עובד שאין לו מה לאכול כדי שיתפרנס.

לעיתים יש לקחת בחשבון גם את מידת המיומנות והמאמץ ההכרחיים לצורך ביצוע המלאכה, וכן האם המלאכה תוכננה מראש להתבצע במהלך החג.

הגמרא מביאה מקורות רבים לאיסור מלאכה בחול המועד. בברייתא המסיימת את רצף המקורות הללו נאמרים הדברים הבאים:

תניא אידך: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'" – מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה. תלמוד לומר: "וביום השביעי עצרת" – השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. (חגיגה יח ע"א)

החיפוש אחרי מקור מקראי לאיסור מלאכה בחול המועד מלמד כי תוקף איסור זה הוא מדאורייתא. ואכן, הגמרא במקום אחר מתארת כך את איסור המלאכה בחול המועד (מועד קטן יא ע"ב).

יחד עם זאת, הראשונים מציינים קשיים בקביעה כי ביצוע של מלאכה בחול המועד הוא איסור דאורייתא. ראשית כל, ממספר מקורות עולה כי איסור המלאכה הוא רק מדרבנן. לדוגמא, הגמרא רומזת כי חכמים אסרו לבצע מלאכה בחול המועד כיוון שזה כרוך בפעילות מאומצת (מועד קטן יג ע"א). באופן דומה, הירושלמי מצטט את ר' אבא בר ממל שטוען כך:

אילו היה לי מי שיומנה עמי היתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד... כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה. ואינון אוכלין ושתין ופוחזין. (ירושלמי מועד קטן ב, ג)

מקטע זה עולה בבירור כי ביצוע של מלאכה נאסר על ידי חכמים ולכן ר' אבא בר ממל כותב כי אם היה לו הסיוע הדרוש הוא היה מתיר לעשות מלאכה בחול המועד.

שנית, הלכות חול המועד לא עולות בקנה אחד עם הלכות דאורייתא אחרות. למשל, רבינו תם מציין כי חכמים התירו מלאכות מסוימות בחול המועד אם הימנעות מעשייתן עלולה להביא להפסד כספי שמכונה 'דבר האבד'. הוא שואל היכן עוד מצאנו איסור מדאורייתא שלפעמים אסור ולפעמים מותר (מובא בתוספות חגיגה יח ע"א ד"ה חולו). בדומה לכך, המרדכי שואל כיצד ייתכן שחכמים פוסקים לקולא באמצעות הבחנתם בין מלאכות שמותר לעשותן בחול המועד ובין מלאכות שאסור לעשותן בחול המועד, אם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא (מרדכי מועד קטן תתלה).

שאלות אלו ואחרות הביאו ראשונים רבים למסקנה כי יש להבין את הפסוקים המובאים בפסקה דלעיל כאסמכתות, ניסיונות של חכמים לקשר בין איסור מדרבנן לפסוק מן התורה; איסור מלאכה בחול המועד הוא למעשה מדרבנן בלבד.[2]

יש ראשונים שמביאים את הסיבה לאיסור זה ומסבירים לפיו את הוראותיהם של חז"ל. למשל, הריטב"א מסביר כך:

טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרח'ה ושלא למעט בשמחה הרגל. ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו וימנע משמחת יום טוב. וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל. (ריטב"א מועד קטן יג ע"א)

בנוסף לכך, הירושלמי שהובא לעיל סובר כי חכמים אסרו מלאכה בחול המועד כדי שאדם ישקיע את זמנו בלימוד התורה.[3]

ראשונים אחרים סוברים כי איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא.[4] אמנם, ככל הנראה, הם יסכימו כי התורה הפקידה בידי חכמים את הסמכות לקבוע איזו צורה של מלאכה תהיה אסורה ואיזו תהיה מותרת. ישנם ראשונים הטוענים כי חלק מן המלאכות נאסרו מדאורייתא וחלק נאסרו מדרבנן. הנימוקי יוסף למשל כותב את הדברים הבאים:

והרמב"ן הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ... וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו כמו שיתבאר.[5]

הרשב"א (עבודה זרה כב ע"א) והריטב"א (מועד קטן ב ע"א) פוסקים בהתאם.

עמדת הרמב"ם זכתה לתשומת לב רבה:

חולו של מועד – אף על פי שלא נאמר בו 'שבתון', הואיל ונקרא 'מקרא קדש' והרי הוא זמן חגיגה במקדש – אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים. ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר. לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו. (הלכות יום טוב ז, א)

מפרשים רבים מגיעים למסקנה כי הרמב"ם סובר שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן "כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל". אמנם, חלק מטילים ספק בפרשנות זו. הרב יצחק מינקובסקי מקרלין, בספרו "קרן אורה", מציין כי בפירושו למשנה הרמב"ם מתייחס לאיסור מלאכה בחול המועד כאיסור שמקורו במסורה שעברה מדור לדור (בקבלה), מונח המשמש לעיתים קרובות לתיאור מצוות שניתנו בהר סיני ונמסרו מדור לדור (ראה גם פירוש המשנה מסכת כלים פרק יז משנה יב). הקרן אורה ממשיך ומסביר:

וכתב [הרמב"ם] בחיבורו ב' טעמים בזה, האחד משום דנקרא מקראי קודש, ועוד דהם זמן חגיגה, ונראין הדברים כי עיקר טעם איסור מלאכה מן התורה הוא כדי שיהיו מזומנים וקרואים לקדש לחג ולשמוח במקדש ה', על כן לא נפרט בתוכה איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, ונמסר הדבר לחכמים יודעי רמיזת התורה וכוונתה, והם יורו איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, ועל הנקודה הזאת תסוב כל איסורי מלאכת חול המועד, שאין בהם איסור מצד עצמן של ימים, כי אינן קרואים י"ט, ועיקר האיסור הוא כדי להפנות לקדושה לקיים מצות החגיגה והשמחה. (קרן אורה מועד קטן ב ע"א)

הקרן אורה מגיע למסקנה כי הרמב"ם סובר שאיסור מלאכה בחול המועד מעיקרו הוא מדאורייתא והתכלית היא שנקדיש את כוחותינו לקיום מצוות החג. אמנם, האיסורים הספציפיים הם מדרבנן וכפי שנאמר בגמרא (חגיגה יח ע"א).[6]

 

תפילין בחול המועד

מעניין לציין כי השאלה האם מלאכה בחול המועד אסורה מדאורייתא או מדרבנן מתייחסת לשאלה רחבה יותר הנוגעת לאופי ימים אלו. במילים פשוטות, באיזו מידה ימים אלו הם בעצם 'חול' עם היבטים מסוימים של מועד (כגון שמחה ומוסף), או שהם ימי מועד הדומים במידת מה לימי חול? הראשונים מתייחסים לנושא זה במפורש בדיון על הנחת תפילין בחול המועד.

בגמרא מובאת מחלוקת בנוגע לשאלה האם יש להניח תפילין בשבת ויום טוב (עירובין צו ע"א). בהמשך, מובאת מחלוקת בנוגע לטעם הפוסקים כי אכן אין להניח תפילין בימים אלו:

דתניא: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" – 'ימים': ולא לילות. 'מימים': ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד. נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' עקיבא. דתניא: ר' עקיבא אומר – יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך" – מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. (מנחות לו ע"א)

ר' יוסי הגלילי מסביר כי הפסוק מלמד שיש ימים שבהם מניחים תפילין ויש שלא. ר' עקיבא מציע גישה עקרונית יותר: אדם זקוק ל'אות' קבוע, שישקף עבורו את היחס בינו ובין הקב"ה. במהלך ימות השבוע הרגילים התפילין ממלאות את תפקיד זה. לעומת זאת, בשבת ובימים טובים לא צריך להניח תפילין כיוון שימים אלו בעצמם מהווים 'אות' לקשר שישנו בין האדם לקב"ה.

האם צריך להניח תפילין בחול המועד? מספר ראשונים לומדים מדברי הגמרא שמלמדת כי מותר לאדם לכתוב תפילין בחול המועד 'לעצמו' (מועד קטן יט ע"א)[7] שכשם שמניחים תפילין ביום חול, כך מניחים תפילין בחול המועד (הלכות קטנות למרדכי (מנחות) הלכות תפילין רמז תתקסט; רא"ש הלכות תפילין טז; אור זרוע א, תקפט). הם מסבירים כי איסור מלאכה בחול המועד, איסור חמץ והחיוב לדור בסוכה הם לא בגדר של 'אות' ולכן הם אינם מפקיעים את החובה להניח תפילין. אמנם, ראשונים רבים מסבירים כי אין צורך להניח תפילין בחול המועד כיוון שגם ימי חול המועד הם בגדר 'אות'.[8]

יחד עם זאת, הם חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה האם זהו איסור המלאכה שחל בחול המועד שיוצר את ה'אות' או שמא אלו מצוות הסוכה והמצה, שחלות גם בימי חול המועד, שמהוות את ה'אות'. מספר ראשונים פוסקים כי יש להניח תפילין בחול המועד אך ללא ברכה (ריטב"א עירובין צו ע"א; סמ"ק קנג; טור לא).

ר' יוסף קארו כותב כי בעבר בני עדות המזרח הניחו תפילין בחול המועד אך נוהג זה נמשך רק עד שנחשפו לפסקה קבלית מספר 'מדרש נעלם' שאוסרת להניח תפילין בחול המועד (בית יוסף לא). הוא פוסק באופן זהה בשולחן ערוך (שם ב). לעומת זאת, הרמ"א פוסק בהתאם לדעת הרא"ש, שקובע כי יש להניח תפילין בחול המועד ולהגיד את הברכה בשקט (רמ"א שם). הט"ז סובר שיש להניח תפילין אך ללא ברכה בחול המועד.[9]

בפועל, בני עדות המזרח אינם מניחים תפילין בחול המועד בהתאם לפסיקת השולחן ערוך. אשכנזים רבים, לעומת זאת, כן מניחים תפילין בחול המועד, בהתאם לדעת הרמ"א, אך בדרך כלל ללא ברכה כפי שהובא לעיל. מעניין להעיר כי הגאון מוילנא פסק שאין להניח תפילין בחול המועד (ביאור הגר"א לא, לא; מעשה רב קעד) ועמדה זו הפכה להיות נפוצה בליטא כפי שמובא בערוך השולחן (לא, ד).

הרב סולובייצ'יק כותב כי אביו וסבו, ר' חיים סולובייצ'יק, כמו הגאון מווילנא וכישיבת וולוז'ין, דחו את המנהג האשכנזי העתיק להניח תפילין בחול המועד. הוא מסביר כי זה לא בגלל איסור המלאכה אלא בגלל קדושת היום. אם כך, כפי שלא מניחים תפילין בשבת ויום טוב כך אין מניחים תפילין בחול המועד (שיעורים לזכר אבא מארי, כרך א, עמ' 109).

נעיר כי זהו גם המנהג של חסידים רבים בהתבסס על פסיקת האר"י.[10] עם השנים נהיה כך גם המנהג בארץ ישראל.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג