טעמי המצוות

מתן טעמים לכל מצווה ויצירת מערכת המסבירה את ההיגיון שמאחורי המצוות ככלל הם מוטיב חוזר בתולדות הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ומהווים נושא הגותי משמעותי עד היום. הדבר נובע מהייחודיות של מערכת החוקים המפורטת שירשנו כעם והמקום המרכזי של חוקה זו בהתנהלותו של האדם הדתי: התורה היא קודם כול ספר חוקים, וחיים יהודיים ביסודם הם חיי תורה. בפירושו לתורה מנסה הרמב"ן להסביר את טעמה של כל מצווה. בניגוד לרמב"ם, שהביא בספר מורה הנבוכים (ג, לה) מערכת מסודרת להסבר טעמי המצוות, גישתו של הרמב"ן אינה כוללת, והוא מסביר כל מצווה באופן פרטני. בשיעורים הקרובים נבחן חלק מהטעמים הללו, השופכים אור על עקרונות יסוד בתפיסה הכללית של הרמב"ן. היום נעיין בפירושיו של הרמב"ן המתייחסים לנושא של טעמי מצוות באופן כללי.

את הדיון המרכזי של הרמב"ן בנושא ניתן למצוא בפירושו לפסוק הדן במצוות שילוח הקן (דברים כב, ו), וכדאי לקרוא את הטקסט המלא (קישור) לפני העיון בשיעור. מיקום זה אינו מקרי, אלא נמצא במקום המאפשר ליצור את כל התשתיות התפיסתיות של טעמי המצוות ככלל. נראה שהרמב"ן נוקט בגישה זו בעקבות הרמב"ם, שדיונו בנושא מתבסס אף הוא על הדיון התלמודי במצוות שילוח הקן.

"כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת, מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא".

בפתח דבריו מציע הרמב"ן שני הסברים לאיסור לקיחת האם על הבנים. לא נתעמק בהבנת ההסברים, אך ננסה לתת את הדעת על כמה נקודות חשובות בדבריו.

ראשית, הרמב"ן מציע שני הסברים אך אינו רומז שיש פגם באחד מהם. הרמב"ן מרבה לנהוג כך בפירושיו, ואינו רואה בכך בעייתיות גם כשהפירוש נועד לענות על השאלה מה רצונו של הקב"ה במצווה מסוימת.

עיון בשני ההסברים כאן מראה שהם מגיעים מתחומים דתיים שונים בתכלית. ההסבר הראשון, "לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם", הוא שיקול מוסרי, הרואה את המצוות כציוויים חינוכיים שתפקידם להנחות את האדם בדרך הישר. ההסבר השני, "שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא", מבוסס על דוקטרינה כללית של הרמב"ן, שלפיה יש חיוב לשמר את המינים שנבראו בספר בראשית ללא שינוי. זהו הסבר מטפיזי (כפי שנראה כשנדון באיסור כלאים בהמשך הסדרה), והוא קשור באופן ישיר לתפיסות הקבליות של הרמב"ן.

כאמור, גם ללא הבנת עומקם של ההסברים השונים, העיקרון המשמעותי כאן הוא עצם קיומם במקביל בדברי הרמב"ן, ללא סתירה או שלילה של אחד מהם. לא אפריז אם אומר שזהו מהלך טיפוסי של הרמב"ן, ולרוב המצוות הוא מביא כמה הסברים: באופן עקרוני הוא ישתדל להביא הסבר אחד שהוא מכנה "פשט" ועוד הסבר "על דרך האמת", שתוכנו בדרך כלל קבלי. במקרה שלנו שני ההסברים הם "פשט", דהיינו הסברים פשוטים, כאשר יש מקרים שהוא מביא אפילו יותר משניים. דרך זו שונה מאוד מדרכו של הרמב"ם, המביא במורה הנבוכים אך ורק הסבר אחד לכל מצווה. לדעתי, ההבדל ביניהם נובע מכך שהסבריו של הרמב"ן מובאים מתוך החיבורים הפרשניים שלו, וזהו טבעו של פירוש – שיש אפשרויות שונות להבנת הדברים. הרמב"ן מביא יותר מהסבר אחד גם בעוסקו בהבנת סיפור בספר בראשית וגם כשהוא דן בטעמה של מצווה כלשהי. נקודה זו משקפת עיקרון משמעותי בהגותו של הרמב"ן, שניתקל בו גם בשיעורים הקרובים: לא רק בטקסט, אלא גם בעולם, יש רמות שונות של משמעות. למצוות יש טעמים שונים מכיוון שיש כמה אופנים להבין הטקסט, ולעולם יש הסברים שונים מכיוון שיש רמות שונות של קיום מטפיזי בו. כפי שכבר הזכרנו, הרמב"ן היה מקובל, ולכן חשוב לזכור שלשיטתו יש לעולם קיום והסבר חיצוניים ונראים לעין, ובמקביל גם קיום והסבר פנימיים ורוחניים. כך גם לכל מצווה יש לפחות שני פירושים, המתקיימים במקביל ללא סתירה. כעת נשוב לדיוננו המרכזי בגישתו של הרמב"ן לטעמי המצוות.

לאחר שהרמב"ן מביא את הניתוח הכללי של הרמב"ם בנוגע לטעמי המצוות הוא מתחקה אחריו בהסברו, לפחות בחלקו הראשון. ראשית הוא מצטט שתי אמרות חז"ל שמהן נראה שאין טעמים למצוות, או לפחות שאין עניין לנסות להבין את הטעמים. האמרה הראשונה לקוחה מהמשנה במסכת ברכות, ולפיה אסור לאדם להגיד בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך". המצווה המדוברת, שהיא נושא הפסוק שמפרש הרמב"ן, מורה לאדם הנתקל בקן לגרש את האם לפני שהוא לוקח את הביצים או את הגוזלים. חז"ל אומרים שאסור לאדם להגיד בתפילתו "אתה ריחמת על הציפור הזו", כשההמשך המתבקש הוא "ולכן תרחם עלינו". הרמב"ם הבין זאת כהצהרה שלפיה הסיבה למצווה זו איננה רחמים אלא צו אלוהי חסר משמעות כלשהי. עם זאת, הוא אומר שהאמרה החז"לית הזו אינה עומדת לבדה, ויש חולקים עליה וסבורים (וכך סובר הוא עצמו) שיש טעמים למצוות.

האמרה החז"לית השניה מופיעה במדרש בראשית רבה:

"וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

גם כאן הבין זאת הרמב"ם כאמירה שממנה עולה, לכאורה, שאין סיבה הגיונית ומתבקשת לשחוט דווקא מהצוואר. המצוות ניתנו "לצרף" את האדם, כלומר לטהר או לזקק אותו באמצעות הענקת מטלות וכפיית עול, ללא ההכרח של סיבות ספציפיות לכל מצווה ומצווה. הרמב"ן ממשיך ופורס את שיטתו, שאיננה שונה כל כך משיטת הרמב"ם. הוא מסביר שבאופן עקרוני וגורף כל המצוות מבוססות על טעם פשוט – הן מיועדות לשפר את האדם. כלל זה תקף אפילו ביחס למצוות המכונות "חוקים", דהיינו מצוות הנראות ללא נימוק, שאיננו מודעים לטעמן. הרמב"ן מציין שאנשים גדולים כדוגמת משה רבנו אכן ידעו את הטעמים לפרה אדומה ול"חוקים" השונים. אני סבור שלרמב"ן חשוב להדגיש שהסיבות למצוות הללו אינן תאורטיות בלבד, סיבות הידועות אך ורק לאלוהים, אלא יש לפחות אדם אחד שידע אותן. בכך הוא מדגיש שלא מדובר בסיבתיות אזוטרית, מעל להשגה אנושית. לא די בכך שתאורטית יש סיבה לכל מצווה, וחשוב לציין שסיבה זו היא בת השגה בשכל האנושי, גם אם היא קשה להשגה.

אם כן, מה משמעותן של האמרות החז"ליות שהביא הרמב"ם? הרמב"ן טוען שאין כוונתן של האמרות הללו לומר שאין למצוות טעמים, אלא שאין לקב"ה רווח מהן. לקב"ה לא אכפת אם האדם שוחט מהצוואר או מהעורף, ואין לו כל רווח מכך. לא אלוהים הוא המרוויח מהמצוות, אלא האדם. מטרתן של המצוות אינה הסיוע לאלוהים אלא הסיוע לאדם. המצוות יוצרות מערכת שהיא מעין הומניזם דתי. טעמי המצוות כולן הם שיפור, תיקון ורווח של האדם המקיים אותן. הביטוי המדרשי "לצרף" מתייחס לתהליך הזיקוק של מתכות, תהליך של שיפור המתכות ויצירת מתכת טהורה באמצעות ניקוייה והפרדתה מהחומרים הרעים שנספחו אליה. בדומה לכך, האדם נטהר ומזוקק באמצעות ניקוי תכונותיו הרעות ושיפור וטיפוח של תכונותו הטובות.

כך גם האמרה העוסקת בשילוח הקן, שמשמעותה שהקב"ה אינו מצווה אותנו לשלח את האם מתוך רחמיו על הציפור: לשיטתו של הרמב"ן, באופן כללי, השגחתו של אלוהים כלל אינה רלוונטית לציפורים באופן פרטי. הסיבה למצווה זו יסודה בלקח שאנו למדים ממנה – הרחמים על הציפור בפרט ועל הבריאה בכלל. לא הקב"ה מרוויח כך שאנו מקיימים את המצווה, אלא אנחנו. התכונה הטובה שאנו מפתחים היא הרווח שלנו, והיא הסיבה שהגמרא מנסה למנוע מאיתנו לייחס לקב"ה – הרחמים וההימנעות מגרימת צער וכאב.

בכך קובע הרמב"ן את העיקרון שלפיו לכל המצוות, ללא יוצא מן הכלל, יש טעם משותף – לשפר את האדם, ואין אף מצווה המשקפת באופן רק את רצון האל ללא כל מטרה או נימוק נוסף. המטרה של כל המצוות סובבת סביב האדם. הקב"ה, שהטיל עלינו את המצוות, אינו מנסה להגדיל בכך את כבודו או את מלכותו, אלא להצמיח ולרומם את האדם השומר את מצוותיו.

ביסודו של רעיון זה עומדת ההנחה שהמצוות אינן משקפות את גישתו של הקב"ה לעולם אלא את הגישה שהוא רוצה שתהיה לנו. הנחת יסוד זו הפכה למוטיב פופולרי בפירושי המצוות שאחרי הרמב"ן, ונדגים זאת בדוגמה חשובה, הן מבחינת ההיכרות עם ספר זה והן מבחינת ההשפעה של גישה זו על ההיסטוריה ההגותית-יהודית כולה. 'ספר החינוך', שהוא ספר על תרי"ג מצוות לפי סדר פרשיות התורה, מציע הסבר פילוסופי לכל מצווה. כשהוא מגיע למצוות צדקה הוא מציין שהסיבה למצווה זו איננה רצונו של האל לעזור לעניים (שהרי אם אלוהים היה רוצה בכך, הוא עצמו היה יכול לעזור לעניים ללא התיווך שלנו). הסיבה היא, אם כן, רצונו של האל שהעשיר יפתח תכונה פנימית של רחמים כלפי עניים. במילים אחרות, אין מטרתה של המצווה לעזור לעני אלא לעשיר. זוהי דוגמה קלאסית לעיקרון היסודי של הרמב"ן, שבא לידי ביטוי באופן בולט יותר בפירושו לגבי שילוח הקן. אלוהים אינו מרחם על כל ציפור באופן פרטי, אלא חפץ בכך שאנו נימנע מאכזריות, והוא משיג זאת בכך שהוא מצווה אותנו לבצע פעולות של רחמים. בהערת שוליים מרתקת מוסיף הרמב"ן שאנשים המבצעים מעשים שאין בהם בעיה מהותית אך הם כוללים תכונה של אכזריות, סופם להיות אכזריים. הוא מציין שידוע ששוחטים של חיות גדולות כמו פרים הם מה שמכונה "זובחי אדם", וגם אישיותו של מי ששוחט לצורך מצווה מושפעת מכך לרעה. אם כן, אין בעיה מהותית בלקיחת האם עם הבנים, אלא שהאדם העושה כך מושפע לרעה מבחינה פנימית-פסיכולוגית. אלוהים חפץ בכך שנהיה רחמנים בחיינו, לא דווקא לציפורים, ולכן הוא מרגיל אותנו לפעולות של רחמנות.

עד כה ראינו שלשיטת הרמב"ן אין לקב"ה עצמו כל עניין במצוות, ותפקידן מכוון אך ורק לבני האדם. עם זאת, במקום אחר נראה שהוא טוען להפך, ונעיין בדבריו כדי לנסות ליישב את הסתירה. בפירוש שאנו מעיינים בו כעת הוא דוחה את הטענה שאלוהים מרוויח מהמצוות, ואכן עם השיטה הזו הרמב"ן אינו מסכים. אולם בפירושו לעבודת הקורבנות, שבו נעסוק בעוד כמה שיעורים, כותב הרמב"ן ש"על דרך האמת", דהיינו על פי הקבלה, הקורבנות מבוססים על העיקרון שהשכינה נוכחת בעולם לא רק להיטיב עם בני האדם, אלא ל"צורך גבוה", לצורך שמימי כלשהו. יתרה מזאת, כל האזכורים הקבליים של הרמב"ן כרוכים בהבנה היסודית שמעשיו של האדם בעולם משפיעים ישירות על הסדר הקוסמי ועל הנביעה האלוהית לעולם. הצורך השמימי שהוא מזכיר הוא הצורך של השכינה לשרות בתוך העולם, והוא מסתמך על כך שבמעשינו אנו מאפשרים זאת. איך, אם כן, יכול הרמב"ן לטעון שאין לאלוהים רווח מהמצוות?

לטעמי, התשובה טמונה בעיקרון שראינו בתחילת השיעור: היקום רב פנים, ולמצוות יש טעמים שונים, שאינם אפשרויות שונות אלא אמיתות מקבילות – שני הטעמים נכונים ברבדים שונים של הקיום. לגבי המצווה שאנו עוסקים בה כותב הרמב"ן בסוף ש"יש במצווה סוד", משמע שבנוסף על שני הטעמים שהביא יש טעם שלישי, סודי, דהיינו טעם קבלי. אינני מבין לעומק את הטעם שהוא מביא, אך הוא בבירור מתייחס לספירות, ונראה שכאשר אנו מקיימים מצווה זו של שילוח הקן אנו משפיעים על הקשר שבין ספירת הבינה (האם) לשבע הספירות שתחתיה (הבנים). היוצא מכך הוא שהרבדים השונים נוכחים פה בבירור, כאשר על דרך הפשט המטרה של המצווה היא האדם והרווח שלו, אך ברובד השני של הקיום ושל ההבנה מטרת המצווה היא ההשפעה שיש למעשי האדם על הסדר בעולמות העליונים. שני ההסברים הללו אינם סותרים, מכיוון שהעולם כולל רבדים שונים המתקיימים יחדיו. מתוך כך מובן כיצד יכול הרמב"ן לטעון שלכל המצוות יש רק טעם אחד, שהוא שיפור האדם ללא רווח אלוהי מהדבר, ויחד עם זאת (ואולי אפילו במכוון) לטעון שיש למצווה סיבה קבלית נסתרת. ניתן להציע שהסודיות שהוא משאיר סביב הטעם הנוסף נובעת מהסתירה שניתן למצוא בהשוואה בין הפירושים, והרצון של הרמב"ן להימנע מהטעיית קוראיו. בכל המקרים (למעט אחד או שניים שנראה בעתיד) הרמב"ן אינו מציע את הפירוש הקבלי במסגרת פירושי ה'פשט' אלא קודם כול מציע את הפירוש הפשטני ואז מוסיף שיש הבנה סודית ועמוקה יותר המשתקפת בהסבר הקבלי. לפי הפשט כל המצוות מכוונות לאדם, וזה אכן נכון, אך יש גם סיבה נסתרת שלפיה המצוות מכוונות כלפי הקב"ה. בשני המקרים המצוות אינן משקפות רצון שרירותי של האל, אלא הן בעלות סיבות ומטרות ברורות.

בשיעורים הקרובים נבחן כמה טעמים ספציפיים שמעניק הרמב"ן למצוות שונות, גם כדי להבין את הרעיונות הגלומים בטעמים הללו וגם כדי לחדד את ההבנה של העיקרון שראינו היום, שלפיו טעמים שונים יכולים להתקיים כשיקוף של רבדים שונים בקיום.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק.

תרגום: ישראל ציגלר, עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.