ראה | אכילת מצה בשבעת ימי חג המצות

  א. פרשת המועדות שבמשנה תורה – מפני מה נכתבה? ב. אכילת מצות – שבעה ימים או שישה ימים ג. "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" – להוציא את היום הראשון ד. ההלכה שאכילת מצה כל שבעה רשות – הלכה מקובלת ה. אכילה בסוכה ואכילת בשאר ימות החג – רשות שהיא מצוה ו. "כל שבעה מצוה" – שיטת הגר"א וביאור החזקוני למכילתא   א. פרשת המועדות שבמשנה תורה – מפני מה נכתבה?   פרשת המועדות החותמת את פרשת ראה (ט"ז, א-יז) היא האחרונה בתורה מבין פרשיות אחדות, החל משמות י"ב ועד למקומנו, שבהן נתפרטו דיני המועדות. יש פרשות שנידון בהן מועד אחד בלבד, ויש העוסקות בקבוצת מועדים או אף בכולם.[1] פרשת המועדות בספר דברים עוסקת בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – ובכך היא דומה לשתיים שבספר שמות: זו שבפרשת משפטים (שמות כ"ג, יד-יט) וזו שבפרשת כי תשא (שם ל"ד, יח-כו) החוזרת על קודמתה בהבדלים קלים.[2] הדמיון בינה לבינן אינו מתמצה בכך, אלא נוגע בפרטים נוספים:

• בכל שלוש הפרשיות לא נזכרים תאריכי המועדים הנידונים בהן, וביחס לחלקם ניתנת הגדרת המועד על פי זמנו החקלאי.[3]
• ההצטמצמות בכל שלוש הפרשיות הללו בשלושת הרגלים נובעת מהבלטת חובת העלייה לרגל, הקיימת רק בהם. בכל אחת משלוש הפרשיות הללו בא לאחר פירוט המועדים הציווי המסכם: בספר שמות (כ"ג, יז; ל"ד, כג): "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'". ובספר דברים (ט"ז, טז): "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ..." .
• אף הציווי החוזר בספר שמות "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם"! (שמות כ"ג, טו; שם ל"ד, כ), מופיע גם בספר דברים (ט"ז, טז) "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם".

על אף נקודות הדמיון הללו, ישנם הבדלים מהותיים בין פרשת המועדות בספרנו לבין הללו שבספר שמות, וחלק מהם רומז על זיקת פרשתנו דווקא לפרשת המועדות שבויקרא כ"ג (בפרשת אמור):

• פסוקים א-ח, כמחצית הפרשה, מוקדשים לקרבן הפסח ולחג המצות, והדגש בהם הוא על קרבן הפסח דווקא (שלדיניו מוקדשים רוב הפסוקים). דבר זה אינו קיים בפרשות המועדות שבספר שמות, אך גם לא באלו שבספר ויקרא ובספר במדבר.[4]
• ספירת שבעה שבועות מהחל חרמש בקמה לקראת חג השבועות (פסוק ט) נזכרת רק בפרשת המועדות שבויקרא כ"ג.[5]
• 'חג הסוכות' (פסוק יג) קרוי בספר שמות 'חג האסיף', ורק בפרשת המועדות שבויקרא כ"ג הוא קרוי 'חג הסוכות' על שם מצוותו המבוארת שם.[6]

השוואת פרשת המועדות שבספרנו לקודמותיה בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר מעוררת את השאלה: מה ייחודה של פרשתנו? לשם מה חוזרת התורה בספרנו על נושא המועדות שכבר נידון בתורה פעמים רבות ולצרכים שונים?   1. "מפני העיבור" בַּספרי לפרשתנו (ראה קכז) נאמר: בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (ויקרא כ"ג) – מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) – מפני קרבן (- המוספים); במשנה תורה (דברים ט"ז) – מפני העיבור[7]. מדרש זה מופיע על הפסוק הפותח את פרשת המועדות בספרנו (ט"ז, א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב...". פסוק זה נתפרש על ידי חז"ל כציווי על עיבור השנה, שיש לעשותו בחודש שלפני החודש הראשון, כדי שהחודש הראשון יחול תמיד באביב.[8] ובכן, לפי דברי הספרי שהובאו למעלה, חידושה העיקרי של פרשתנו, שמחמתו הובאה במשנה תורה, הוא מצות העיבור הבאה בראש הפרשה. תשובה זו אינה מספקת: ראשית, היא נוגעת רק למחציתו הראשונה של פסוק א בפרשתנו, ואין בה הסבר לצורך בדיני המועדות הבאים בהמשך הפרשה. יתר על כן: את מצוַת עיבור השנה ניתן היה לכתוב בכל אחת מפרשות המועדות האחרות הכוללות את שלושת הרגלים, ומה צורך בהבאתה בפרשה בפני עצמה? שנית, מסתבר שהחזרה על דיני המועדות במשנה תורה קשורה באופיו המיוחד של חומש זה ובחידושים שיש בו. אולם הצורך בעיבור השנה אינו קשור לספר דברים דווקא: בכל מקום שנזכר אופיים החקלאי של הרגלים[9], ודבר זה נזכר בכל מקום שהתורה מְצוה על עשייתם, מתחייב באופן עקרוני הצורך בעיבור השנה.   2. "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה..." חידוש שיש בפרשתנו בהשוואה לכל פרשות המועדות הקודמות, והוא אופייני לספר דברים, הוא ההדגשה החוזרת בה פעמיים, פעם במצוַת חג השבועות (פסוק יא) ופעם במצות חג הסוכות (פסוק יד), כי בשמחתך לפני ה' בעת הרגלים עליך לשתף את הלוי ואת הגר, את היתום ואת האלמנה. בספר דברים מודגש דבר זה בכל פעם שנזכרת שמחת הפרט העולה אל המקום אשר יבחר ה' לשם מילוי חובותיו[10]. הדאגה לחלשים בחברה מופיעה במקומות נוספים בספר דברים, אף שלא בקשר לחובות נתינה שהפרט חייב לתת מבהמתו ומיבולו. בנאום המצוות שלפני פרשת המועדות מופיעות שתי פרשות שזהו עיקר עניינן: שמיטת כספים וחובת ההלוואה לאחיך האביון (ט"ו, א-יא) ושחרור העבד בשנה השביעית בתוספת הענקה (שם, יב-יח).   וכך כותב הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו הלכות יז-יח) בהשפעת פרשת המועדות שבספרנו: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים... חייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו, שנאמר "ושמחת בחגך"... וכשהוא אוכל ושותה – חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו...   3. "במקום אשר יבחר ה'" אחד הנושאים המרכזיים בנאומי המצוות שבספר דברים, החל בפרק י"ב, הוא מרכזיותו של "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" ובלעדיותו ביחס להקרבת קרבנות וביחס למצוות נוספות הקשורות דווקא בו. צירוף זה – "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – מופיע לכל אורך פרשת ראה כחמש עשרה פעמים, והוא קושר את נאום המצוות הכלול בפרק י"ב[11], עם מצוות מעשר שני (ד', כב-כז) והקרבת בכור בהמה (ט"ו, יט-כג)[12] ועם פרשת המועדות בפרק ט"ז החותמת את נאומי המצוות בפרשת ראה.[13] בפרשת המועדות עצמה מופיע צירוף זה שש פעמים. ברור, אפוא, שזהו החידוש המרכזי שרוצה ספר דברים להשמיענו בנוגע למועדות: שיש בהם דינים הקושרים אותם אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". הדין הראשון התלוי "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'' הוא קרבן הפסח. דיני הקרבן הזה נתפרטו בהרחבה בספר שמות פרק י"ב, קודם כול בקשר לקרבן הפסח שהוקרב במצרים, טרם היציאה ממנה. קרבן זה הרי הקריבו בני ישראל בבתיהם, ואף על קרבן הפסח לדורות שנצטוו ישראל להקריב בארץ, לא נאמר שם כי יש להקריבו במקום מסוים. והנה, בא ספר דברים ומדגיש דבר זה שלוש פעמים:                 ב              וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ה-ו          לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.                 כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח...[14] ז              וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. זו הסיבה לכך שבפרשת המועדות הזאת נידון קרבן הפסח בהרחבה בהקשר לחג המצות: מבין שלושת הרגלים רק בחג המצות ישנה מצוה המיוחדת לאותו חג, שמוטל על כל פרט בישראל לקיימה "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". המצוות המוטלות על הפרט בחג הסוכות, ואשר נזכרו בויקרא כ"ג, הישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים, אינן קשורות במקום אשר יבחר ה', ועל כן לא נזכרו בפרשתנו.   הדין השני התלוי "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" הוא חגיגת הרגלים והשמחה בהם לפני ה' במקום אשר יבחר. דין זה נוגע לכל שלושת הרגלים, והוא נזכר במחצית השנייה של הפרשה גם כן שלוש פעמים: ביחס לחג השבועות:               יא     וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ביחס לחג הסוכות:                  טו     שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. וביחס לכל שלושת הרגלים:  טז     שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר... ביחס לחג המצות לא היה צורך לציין זאת, מכיוון שעשיית קרבן הפסח מחייבת ממילא את העלייה למקום אשר יבחר, ומכיוון שבחג המצות אין חובה להישאר במקום זה כל ימי החג (כשם שהדבר בחג הסוכות – ראה פסוק טו) אלא לאחר עשיית הקרבן: "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (פסוק ז). אמנם חובת ה'רֵאיון' מופיעה כבר בפרשות הרגלים שבספר שמות, אך שם לא נאמר, מה שמודגש בספר דברים, כי ההיראות לפני ה' אפשרית רק במקום אשר יבחר. בספר דברים גם ישנה הרחבה של אותה חובת 'ראיון': בחג השבועות נאמר "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", ובחג הסוכות נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". עתה ברור מדוע פרשתנו מתרכזת בשלושת הרגלים. המועדים האחרים – ראש השנה ויום הכיפורים – אינם קשורים ב'מקום אשר יבחר ה'', שהרי אין בהם חובת עלייה לאותו מקום להיראות את פני ה'.[15]   ב. אכילת מצות – שבעה ימים או שישה ימים   כאמור לעיל, מחציתה הראשונה של פרשת המועדות מוקדשת לקרבן הפסח ולחג המצות, ושני הנושאים הללו מעורים זה בזה לבלי הַפרד.[16] והנה, פרטים אחדים הנזכרים בפסוקים אלו נראים כסותרים את דיני קרבן הפסח וחג המצות המוכרים לנו מן החומשים הקודמים, וחז"ל והמפרשים התאמצו לבאר פרטים אלו בדרך שתסיר את הסתירות.[17] אנו נקדיש את המשך עיוננו לפרט אחד כזה, הנוגע לעיקר עניינו של חג המצות. בתשעה פסוקים בתורה כתובה מִצוה על אכילת מצות במשך שבעה ימים, ועל שם מִצוה זו קרוי החג כולו 'חג המצות': 1. שמות    י"ב, טו      שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ... 2.                       יח       בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ מַצֹּת, עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. 3.               י"ג, ו         שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. 4.                      ז          מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... 5.               כ"ג, טו      אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב... 6.               ל"ד, יח     אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב... 7. ויקרא   כ"ג, ו         וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה', שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. 8. במדבר  כ"ח, יז      וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל. 9. דברים   ט"ז, ג        לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת. והנה בפרשתנו, נאמר בפסוק האחרון בפסקה העוסקת בפסח ובחג המצות:                               ח         שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. פסוק מפתיע זה סותר את כל תשעת הפסוקים שלפניו, אולם נציין במיוחד שני פסוקים מן הרשימה הזאת. בשמות י"ג, ו מופיע פסוק שתוכנו ומבנהו דומים מאוד לפסוק ח במקומנו, מלבד הסתירה בין המספרים שישה ושבעה:           שמות י"ג, ו          שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. פסוק ח עומד בסתירה לא רק לפסוקים בחומשים קודמים, אלא גם לפסוק בפרשת המועדות הזאת עצמה שבה הוא מצוי. בתחילת פרשת המועדות הזאת נאמר:           דברים ט"ז, ג        לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת. ובכן, האם מצוַת אכילת מצוֹת נמשכת שבעת ימים או רק שישה ימים, ומהו היום שלפי פסוק ח במקומנו מִצוה זו לא חלה עליו?   במסכת פסחים קכ ע"א מובאת ברייתא (שיש לה מקבילות[18]): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" – מה שביעי רשות (- רשב"ם: דכתיב 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת', ולא כתיב תאכל מצות, שהרי הוציאו מן הכלל), אף ששת ימים רשות (- רשב"ם: שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות, הרשות בידו) מאי טעמא? הווי דבר שהיה בכלל (- רשב"ם: דכתיב 'שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת'), לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ובכן, על פי ברייתא זו, בֶּאמור הכתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" כוונתו להוציא את היום השביעי מכלל אכילת מצות. הפסוק בנוי על ניגוד: בששת הימים הראשונים של החג – תאכל מצות, ואילו ביום השביעי – עצרת לה' ולא תעשה בו מלאכה, אולם אין בו חיוב אכילת מצה. עתה משתמשת הברייתא באחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן (המופיעות בברייתא של רבי ישמעאל בראש מדרש הספרא): "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". היום השביעי של חג המצות היה בכלל שאר הימים שעליהם נאמר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", ויצא מכללם בפסוק ח, ללמד שבו אין חובת אכילת מצה. ובכן, לא רק בו עצמו אין חובה כזאת, אלא הוא בא ללמד שבכל שבעת הימים אין חובה באכילת מצה, כמו בו עצמו. מהי אם כן כוונת הכתוב "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"? אין כוונתו לקבוע זאת כחובה, אלא כרשות: אם רצונך לאכול פת באותם שבעה ימים – אכול פת זו מצה ולא חמץ, אולם אינם חייב בכך, והרשות בידך לאכול פירות או בשר או שלא לאכול כלל. שזוהי כוונת הכתוב אנו למדים ממה שהפסוק בפרשתנו הוציא את היום השביעי מכלל השבעה: כשם שביום השביעי אין חובת אכילת מצה, כך גם בששת הימים שלפניו לא התכוונה התורה לחייב בכך. עתה ממשיכה הברייתא לברר את גדר אכילת מצה בלילה הראשון של חג המצות: יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט', יא)[19]. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים (- שאז חייבים באכילת מצה עם קרבן הפסח), בזמן שאין בית המקדש קיים (- שאין קרבן) מניין? תלמוד לומר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות י"ב, יח) – הכתוב קבעוֹ חובה.   ג. "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" – להוציא את היום הראשון   האם פירושה של הברייתא לפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" – שבא להוציא את היום השביעי מחיוב אכילת מצה – הוא פשוטו של מקרא? האם ישנם פירושים אחרים לפסוק זה? בטרם נִפנה אל                 רבותינו מפרשי הפשט הראשונים והאחרונים, נבחן דרשה נוספת שדרשו חז"ל עצמם את פסוקנו. במסכת מנחות סו ע"א ובמקבילות אחדות[20] מופיעה ברייתא זו: רבי שמעון בן אליעזר אומר: כתוב אחד אומר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" וכתוב אחד אומר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" הא כיצד? מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש (- שהרי ביום הראשון עדיין לא הקריבו עומר, והתבואה החדשה עדיין אסורה) אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש (- החל מן השישה עשר בניסן שבו מקריבים את העומר).[21] על פי ברייתא זו, היום שפסוקנו – "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" – בא להוציא, אינו היום השביעי, אלא דווקא היום הראשון. פירוש הפסוק הוא אפוא 'ששת ימים, החל מיום שישה עשר בניסן, תאכל מצות מן החדש; וביום השביעי ביחס לחמישה עשר בניסן – עצרת לה''. קשה לראות בפירוש זה לפסוקנו את פשוטו של מקרא, שהרי ההבחנה בין 'חדש' ל'ישן' אינה רמוזה כלל בכתוב, ואינה מעניינוֹ במקום זה. ברם הפירוש כי 'ששת הימים' באים להוציא דווקא את הראשון – פירוש זה מוסכם על כמה ממפרשי הפשט, מטעמים אחרים מאלו של המדרש. בטרם נדון בפירושים אלו, נקדים את פירוש ראב"ע: ייתכן להיות 'ביום השביעי' דבק עם 'ששת ימים', והבדילו מפאה אל פאה אחרת, להזהיר 'לא תעשה מלאכה'. נראה שראב"ע קורא את הפסוק בדרך זו: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (- גם כן תאכל), [וביום השביעי] עֲצֶרֶת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה". המילים 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' משרתות את שני חלקי הפסוק, וכאילו הן נכפלות. פירוש זה מדמה את פסוקנו לפסוק בשמות י"ג, ו "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'". בפסוק שלנו אמנם הוּצא היום השביעי מן הכלל, אולם לא לעניין אכילת מצה הוא יצא, אלא לעניין עשיית מלאכה. פירוש זה אינו מרווח. עתה נבוא אל פירושי הפשטנים שהזכרנו לעיל. רב סעדיה גאון מתרגם את פסוקנו בתרגום שאינו מילולי, ואגב כך הוא גם מפרשו ('פירושי רבנו סעדיה גאון על התורה', מהדורת ר"י קאפח): ואכול אחריו מצות ששת ימים, וביום השביעי עכבה... מהי משמעות המילים "ואכול אחריו"? רס"ג רומז ללא ספק לסוף הפסוק הקודם (ז) "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ". המילה 'אחריו' בפירושו של רס"ג רומזת אפוא ל'בוקר' זה, שבו פנו מקריבי הפסח לאהליהם. ובכן, מהו בוקר זה? כיוון שממנו והלאה נותרו שישה ימים לאכילת מצה, הרי זהו בוקר שישה עשר בניסן. וכך אכן פירש רש"י את פסוק ז: "'ופנית בבקר' – לבוקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב".[22] כפירוש רס"ג פירש גם חזקוני (שכמובן לא ראה את דברי רס"ג): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" – אינו אומר להוציא יום השביעי מכלל האחרים, אלא לעיל קאי, והכי קאמר "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" – וכל ה'ששה ימים' הנשארים משם ואילך – "תֹּאכַל מַצּוֹת". "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – ליום ראשון קאי. בדרכם של רס"ג וחזקוני הלכו גם בעל 'הכתב והקבלה', הרב הירש והרב הופמן בפירושיהם.[23]   פירושם של הפשטנים הללו מעורר את השאלה הבאה: מה ראתה התורה למנות את מספר הימים שנותרו לאכילת המצה מעת החזרה של מקריבי הפסח לאהליהם? הרי כבר נאמר בחומשים הקודמים, ואף בפרשתנו, כי יש לאכול מצות בכל שבעת הימים. מה צורך אפוא בתזכורת בפסוק ח, שלאחר הפנייה איש לאהליו נותרו עוד שישה ימים לאכילת המצה? התשובה על שאלה זו קשורה במגמת פרשתנו כולה: כבר אמרנו כי נקודת מבטה של פרשתנו על המועדות היא מבחינת קישורם אל 'המקום אשר יבחר ה''. דיני הפסח וחג המצות הנידונים בפסוקים א-ח נידונים אף הם מן ההיבט הזה: אילו מהם חייבים להיעשות במקום אשר יבחר ה', ואילו מהם תקפים גם מחוץ למקום הזה. רוב הדינים הנזכרים כאן הם כאלו שיש לקיימם במקום אשר יבחר, אולם ישנם דינים 'המתפשטים' מן המקום אשר יבחר אל מחוצה לו, והתפשטות זו נעשית בשני ממדים: בממד המקום ובממד הזמן. איסור חמץ קשור אמנם בקרבן הפסח הנעשה במקום אשר יבחר, כפי שנאמר בפסוק ג "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", אך הוא מתפשט החוצה אל הגבולין, כנאמר בפסוק ד "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים". מצוַת אכילת מצה – אף היא קשורה בקרבן הפסח, כנאמר בפסוק ג "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי".[24] אולם רק ביום הראשון אכילתה תהא במקום אשר יבחר. בבוקרו של היום השני תמו החובות הקשורות במקום זה, וישראל פונים לאהליהם. אולם חג המצות ממשיך. פסוק ח מזכיר את מצוות החג התקפות גם בימים הבאים של החג, כשישראל מצויים כבר באהליהם: אכילת המצה נמשכת בששת הימים הללו, ועצירה ממלאכה ביום השביעי (כמו ביום הראשון) נוהגת גם בשוב האדם לביתו.[25]   ד. ההלכה שאכילת מצה כל שבעה רשות – הלכה מקובלת הבה נשוב אל הפירוש האחר של הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת", שעל פיו הכוונה להוציא את היום השביעי מאכילת מצה. כזכור, פירוש זה שימש מקור בברייתא במסכת פסחים להלכה יסודית – שההוראה החוזרת פעמים רבות בתורה לאכול מצות שבעה ימים לא נאמרה למצוה, אלא לרשות (מלבד בלילה הראשון, שבו יש חובה לאכול מצה). במסכת מנחות הובאה ברייתא אחרת, משמו של רבי שמעון בן אלעזר, שעל פיה מה שנאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" הכוונה למצות מן התבואה החדשה, שאותן ניתן לאכול רק שישה ימים, החל מן היום השני של חג המצות – יום הנפת העומר. והנה, התוספות במסכת מנחות סו ע"א (ד"ה כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות) מעירים על היחס בין שתי הברייתות, זו שבפסחים וזו שבמנחות: בסוף ערבי פסחים (קכ ע"א) דריש מיניה (- מן הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת") מה שביעי רשות, אף ששה רשות... ושמא תרתי שמעת מינה (- ושמא שני דברים יוצאים מן הפסוק). תירוצם של התוספות קשה: לא ניתן להוציא מן הפסוק את שתי הדרשות גם יחד, שכן הן מפרשות את הפסוק בדרכים הפוכות, ועל כן הן מוציאות זו את זו! לפי הברייתא בפסחים "ששת ימים" הם מן היום הראשון ועד היום השישי, ואילו לפי הברייתא במנחות "ששת ימים" הם מן היום השני ועד היום השביעי. נמצא, שלפי הברייתא במנחות היום השביעי כלול בפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" ולא יצא מן הכלל של אכילת מצה, ואינו יכול ללמד, לא על עצמו ולא על שאר ששת הימים, כי אכילת מצות בהם היא רשות. כך הדבר גם לפי פירושי הפשטנים, מרס"ג וראב"ע ועד לרב הופמן, שלפי פירושיהם לפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" אין עוד מקום לדרשה "מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות". ובכן, האם על פי כל אלה – על פי דרשת רבי שמעון בן אלעזר במסכת מנחות ועל פי פירושי בעלי הפשט – יתבטל דין 'הרשות' באכילת מצה כל שבעה, ואכילת המצות תהפוך לחובה גמורה כל ימות חג המצות, כמשתמע מפשוטם של מקראות רבים (המקראות שהובאו בראש סעיף ב)? דבר זה אינו מתקבל על הדעת. הלכה מוסכמת היא, שחובת אכילת מצה אינה אלא בלילה הראשון, ואילו בשאר ימות החג – אינה חובה. מסתבר אפוא שהלכה זו אינה תלויה בדרשה הבאה בתלמוד: לא בפרשנות שכוונת הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" להוציא את היום השביעי, שאינה כפשוטו של מקרא, ולא בהרחבת דין זה לשאר ימי החג על פי המידה "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד... ללמד על הכלל כולו יצא".[26] מסתבר שהלכה זו היא מאותן שהרמב"ם מכנה בהקדמתו לפירושו למשנה "הפירושים המקובלים ממשה" שאין בהם מחלוקת כלל: אבל עם היותם מקובלים ואין מחלוקת בהם – מחכמת המקרא הנתון, שאפשר להוציא ממנו אלו הפירושים באופנים מן ההֶקֵשים והסְמָכים והרמזים וההוראות המצויים בכתוב. וכאשר תראם בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים... ומביאים ראיה על דבר מאלו הפירושים ודומיהם... אין זה מפני שהדבר מסופק אצלם עד שהביאו עליו אלו הראיות... אלא ראינו בלא ספק מיהושע ועד אלינו... ואין מחלוקת בזה, ואמנם הם חוקרים אחר ההוראה המצויה בכתוב לזה הפירוש המקובל... וזה הוא עניין אומרם: "כללותיה ופרטותיה [מסיני]", כלומר שהדברים אשר תראה אותנו מוציאים אותם ב'כלל ופרט' וכן בשאר שלוש עשרה מידות, הם מקובלים ממשה מסיני.[27] ואם כן, אף מי שמפרש את המקרא שלא כאותה הדרשה הבאה במסכת פסחים, מודה בהלכה עצמה, המקובלת מאז ומקדם, כי אין חובה באכילת מצה כל שבעה. מעתה מתעוררת השאלה, מהו היחס בין ההלכה המקובלת הזאת, לבין פשוטם של כל אותם מקראות, שמהם משתמעת בבירור מצוַת אכילת מצה כל שבעה.   ה. אכילה בסוכה ואכילת מצה בשאר ימות החג – רשות שהיא מצוה המעיין ברשימת הפסוקים שהבאנו בראש סעיף ב, ייווכח שרובם מנוסחים בלשון ציווי ברורה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ!" (שמות י"ב, טו); "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שם כ"ג, טו), ועוד רבים כהנה. ואכן, יש ממפרשי הפשט הראשונים שהשגיחו בכך שפשוטו של מקרא מורה על מִצוה של אכילת מצה כל שבעת הימים. הראשון בהם הוא ראב"ע, שעמד על כך בשני מקומות בפירושו הארוך לספר שמות. בפירושו לשמות י"ב, טו "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" הוא מוסיף ומפרש גם את הפסוק בדברים ט"ז, ג "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": טעם 'מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ' – זכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים... לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב "כִּי לֹא חָמֵץ" (י"ב, לט). ואילו היו מניחים המצרים שיתמהמהו מעט – היו מחמיצין עיסתם. והשבעת ימים בצאתם – מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי... וככה כתוב על הפסח (- בספר דברים) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" – והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות – חיוב על דרך הפשט, והעד: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ" (- שאם אין זה חיוב אלא רשות, כיצד נותנת התורה טעם לכך 'לְמַעַן תִּזְכֹּר'). בפעם השנייה אומר זאת ראב"ע בפירושו לשמות כ"ג, טו: והנה כתוב "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" כמו "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים" (דברים ט"ז, יג), והנה הוא חיוב. כך נראה גם מדברי הרמב"ם ב'מורה הנבוכים', חלק שלישי פרק מג, כשהוא נותן טעם למצוַת אכילת מצה בפסח (תרגום ר"י קאפח): אכילת המצה – אילו היה יום אחד, לא היינו מרגישים אותו, ולא היה עניינו ניכר, כי פעמים רבות אוכל האדם מין אחד מן המאכלים יומיים ושלושה. אבל ייראה עניינו ויתפרסם סיפורו בהתמדת אכילתו מחזור שלם (- שבוע ימים). קשה ליישב טעם זה לאכילת מצה כל שבעה, על סמך ההנחה שאכילה זו היא רשות. לדברים אלו יש להוסיף, כי עצם שמו של החג בתורה 'חג המצות', מעיד על כך שאכילת המצות בחג כולו היא המאפיינת אותו והנותנת לו את שמו, כשם שהדבר ב'חג הסוכות'. אולם אם אכילת המצות בחג אינה מצוה מתמשכת אלא 'רשות' – מה טעם בשם 'חג המצות'?   הרב מ"מ כשר ז"ל עסק בנושא זה בהרחבה בשני מקומות: ב'תורת שלמה' כרך י-יא (לפרשת בא) במילואים סעיף כז "אכילת מצה כל שבעה אם יש בה מצוה" (עמ' רכח-רלב); ובמבוא ל'הגדה שלמה' שלו, עמ' 166-159.[28] במקומות אלו הביא הרב כשר יותר מעשרה מקורות משני התלמודים, ממדרשי הלכה ומדברי הפוסקים – גאונים וראשונים – שמהם משתמע כי יש מצוה באכילת מצה כל שבעת הימים.   האם ניתן ליישב בין מה שנראה כפשוטם של כל אותם המקראות שבהם נאמר כי מצות אכילת מצה נוהגת כל שבעה (פשט הנתמך גם במקורות אחדים בתורה שבעל-פה) לבין ההלכה המקובלת כי אכילת מצה כל שבעה – רשות? נראה כי סוגיה קצרה בפרק שני במסכת סוכה כז ע"א עשויה לשמש תשתית לפתרון הבעיה. במשנה המובאת שם נאמר: רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה (- רש"י: אם רצה להתענות אין אנו זקוקין לו. אלא אם יאכל, לא יאכל חוץ לסוכה) חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. התלמוד מברר את מחלוקתם: מאי טעמא דר' אליעזר? 'תשבו' – כעין תדורו (- מצוַת "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" היא כעין מה שדר אדם בביתו), מה דירה – אחת (- סעודה אחת) ביום ואחת בלילה, אף סוכה – אחת ביום ואחת בלילה[29]. ורבנן – כדירה: מה דירה (- בביתו) אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל (- אם רוצה אוכל; אם אינו רוצה אינו אוכל), אף סוכה נמי (- גם כן), אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. אי הכי (- אם כך) אפילו לילי יום טוב ראשון נמי (- גם כן. ומדוע מחייבים אז חכמים לאכול בסוכה)? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן 'חמשה עשר' ("בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת" – ויקרא כ"ג, לד) ונאמר 'חמשה עשר' בחג המצות (שם שם, ו). מה להלן (- בחג המצות) לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן (- בחג הסוכות) לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. והתם מנלן (- ושם, בחג המצות, מניין – שלילה ראשון חובה)? אמר קרא: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" – הכתוב קבעוֹ חובה. רבי יוחנן מַשווה בין מצוַת הישיבה בסוכה שבעה ימים לבין מצוַת אכילת מצה שבעה ימים השוואה כפולה: בלילה הראשון, ליל ט"ו – זוהי חובה גמורה לדוּר בסוכה בדרך של אכילת סעודתו בה, כשם שזוהי חובה גמורה לאכול מצה; מכאן ואילך – זוהי רשות, דהיינו: אינך חייב לסעוד בחג הסוכות, אך אם רצונך לסעוד – עליך לעשות זאת בסוכה, כשם שאינך חייב לסעוד בחג המצות, אך אם רצונך בכך – עליך לאכול מצה. והנה הדבר ברור, שהסועד בסוכה במשך שבעת הימים מקיים מצוַת עשה של תורה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", אף שאם אינו סועד באותם שבעת ימים (אלא אוכל פירות או בשר שאין חייבים לאכלם בסוכה), לא ביטל מצוה זו. ההשוואה שעשה רבי יוחנן כמעט מחייבת להשלים ולומר שכך הדבר אף בחג המצות: הסועד על הפת במשך שבעת ימי החג מקיים מצות עשה של תורה "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", אף שאם אינו סועד באותם שבעת ימים על הפת – לא ביטל מצוה זו. ולשני המצבים ההלכתיים הללו קורא רבי יוחנן 'רשות'. יוצא אפוא, שחג המצות, שבא ללמד בסוגיה זו את דין חובת האכילה בסוכה בליל חמישה עשר, נמצא למד מחג הסוכות מהו גדר ה'רשות' בשאר ימות החג.[30]   ההקבלה המשתמעת מדברי רבי יוחנן בין סעודה בסוכה בשאר ימות החג לאכילת מצה בשאר ימות החג – ששתיהן 'רשות', אך העושה אותן מקיים מצוה של תורה – מעוררת שאלה שנידונה בדברי ראשונים אחדים: מדוע על סעודה בסוכה אנו מברכים "לישב בסוכה", ואילו על אכילת מצה בשאר ימות החג אין אנו מברכים "על אכילת מצה"?[31] הנה תשובתו של רבנו זרחיה הלוי, בעל 'המאור', בסוף מסכת פסחים: יש להשיב: לפי שאדם יכול בשאר ימים (- של חג המצות) לעמוד בלא אכילת מצה, ויהיה ניזון באורז ובדוחן ובכל מיני פירות. מה שאין כן בסוכה, שאין יכול לעמוד בלא שינה שלושה ימים, והוא חייב לישון בסוכה ולטייל בה... זהו טעם שמברכין על הסוכה כל שבעה ואין מברכין על מצה כל שבעה, וטעם נכון הוא. הבה נבאר את דבריו: מצות אכילה בסוכה אינה עומדת לעצמה, אלא היא חלק ממצוה רחבה יותר – לדוּר בסוכה. חובת הישיבה בסוכה כוללת שינה בסוכה, אכילת הסעודות בה, ומומלץ אף 'לטייל' בה (סוכה כח ע"ב). הברכה שנתקנה על האכילה בסוכה היא בעצם ברכה על כל הפעולות הללו, ואכן נוסח הברכה הוא "לֵישב בסוכה" – לדור בה, אלא שמסיבות שונות נתקנה הברכה דווקא על האכילה, כמייצגת גם את שאר הפעולות שחייבים לעשותן בה. לפיכך מברכים על סוכה כל שבעה בשעה שאדם סועד בה, שכן אף אם יכול אדם להימנע כל שבעה מסעודה בסוכה, אינו יכול להימנע מקיום שאר הפעולות שחובה לעשותן בסוכה, וברכתו היא על כל אותן חובות גם כן. אולם בחג המצות אכילת המצה היא המצוה כולה, ואין היא מייצגת חובות נוספות. אף נוסח הברכה נתקן על כך – "על אכילת מצה". ובכן, כיצד יברך אדם על כך שה' ציווהו על אכילת מצה, כשבאמת זוהי רשות, ויכול הוא להיפטר מאכילת מצה כל שבעה אם יאכל פירות ובשר?   ו. "כל שבעה מצוה" – שיטת הגר"א וביאור החזקוני למכילתא תפיסה זו של מצוַת אכילת מצה כל שבעה, כמצוה של תורה שהיא 'רשות' משום שניתן גם שלא לקיימה, מנוסחת בבהירות בדבריהם של כמה אחרונים, אך בראש וראשונה היא מתייחסת אל הגאון רבי אליהו מוילנא.[32] הגר"א אמנם לא כתב זאת, אך תלמידו ר' יששכר בער נתן לתפיסתו זו יד ושם בספרו 'מעשה רב' שבו מתוארות הנהגות הגר"א. וכך הוא כותב בהלכות פסח (סימן קפא): שבעת ימים תאכלו מצות – כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה הראשונה שהיא חובה, ו'מצוה' לגבי 'חובה' – 'רשות' קרי לה[33]. אף על פי כן – מצות עשה מדאורייתא היא... והיה מחבב מאוד מצות אכילת מצה כל שבעה, וביום טוב האחרון אכל סעודה שלישית, ואף שלא אכל בשאר ימים טובים, אך מפני חביבות מצות אכילת מצה, שזמנו הולך לו. והנה, תפיסה דומה מאוד לזו מופיעה בדברי פרשן מן הראשונים, הלא הוא חזקוני, בפירושו לשמות י"ב, יח. בפסוק זה נאמר:                 בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ מַצֹּת, עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מסכתא דפסחא פרשה י) נאמר על פסוק זה: "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב" – מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" – אין לי אלא ימים. לילות מנין? תלמוד לומר: "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים" וגו' – לרבות את הלילות (- שכן ציון זמן מנדודה אחת עד האחרת כולל את כל מה שביניהן). וכך מבאר חזקוני את דברי המכילתא הללו (כפי שצוטטו על ידי רש"י שם): יש לך דברים שמקבלין שכר בעשייתן ועונש כשאין עושין אותן, כגון מצה בלילה הראשון. ויש לך דברים שאין מקבלין שכר בעשייתן ולא עונש כשאין עושין אותן, כגן מצה מליל ראשון ואילך (- זוהי התפיסה המקובלת של גדר ה'רשות' באכילת מצה כל שבעה. אלא שעל זה מקשה הפרשן): ומכל מקום, 'מצות תאכלו שבעת ימים' כתיב (- ואם כן פשוטו של מקרא מורה, שזוהי מצוה שיש שכר בעשייתה)! כלומר אם אכל מצה כל שבעה הימים, מכל מקום קיים הוא הפסוק הזה של "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". "לילות מנין?" (- זוהי שאלת המכילתא), כלומר, אם אכל כל שבעת הלילות מצה, מניין שקיים הוא את הפסוק? "תלמוד לומר: 'עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים'". על פי ביאורו, מפורש אפוא במכילתא, כי יש מצוה של תורה באכילת מצה כל שבעה, והפסוק הנידון במכילתא בא ללמד שקיומה של מצוה זו נעשה לא רק בימים אלא גם בלילות. * * * התפיסה שהוצגה בסעיפים האחרונים של עיוננו בדבר מצוַת אכילת מצה כל שבעה – שהיא איננה חובה, אך האוכל מצה בימים אלה מקיים מצוה מן התורה – תפיסה זו אינה חייבת להתבסס על דרשה של הפסוק בפרשתנו "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת", ועל לימוד מן המידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל...". אף המפרשים את הפסוק בפרשתנו כפשוטו, שאין הוא מוציא את היום השביעי מכלל אכילת מצה, יכולים לקבל את התפיסה המוצגת בסופו של עיוננו. תפיסה זו נובעת מפשוטם של המקראות הרבים המלמדים שיש מצוה באכילת מצה כל שבעת ימי חג המצות, ומן ההשוואה הרחבה בין מצוַת אכילת מצה למצוַת הישיבה בסוכה, ששתיהן נפתחות בליל חמישה עשר באכילת חובה' ונמשכות בשאר ימות החג באכילה שיש בה 'מצוה' אך היא 'רשות'.    

---

[1] בשמות י"ב נכתבו דיניהם של פסח מצרים ושל פסח דורות, וכן דיניו של חג המצות; בשמות כ"ג, יד-יט ובשמות ל"ד, יח-כו נכפלת פרשת הרגלים ומצוַת הראיון שיש בהם; בויקרא ט"ז – פרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ודיניו של יום זה; בויקרא כ"ג – פרשת המועדות העיקרית הכוללת את כל המועדים כסדרם; בבמדבר ט', א-יד – פרשת פסח שני; בבמדבר כ"ח-כ"ט – דיני המוספין של כל המועדות; דברים ט"ז – פרשת המועדות שבפרשתנו הנידונה למעלה. [2] חזרה זו נובעת מחידוש הברית לאחר שנתכפר חטא העגל ובעת שניתנו הלוחות השניים, והיא כוללת חזרה על מצוות נוספות שניתנו בעת הברית הראשונה. [3] לדוגמה: 'חג האסיף' (כפי שהוא מופיע בשתי הפרשות שבספר שמות) שבפרשתנו הוא מתואר כ"חַג הַסֻּכֹּת... בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". [4] בפרשיות שבספר שמות נזכר חג המצות בלבד (בפסוק אחד), ואילו קרבן הפסח נזכר בסוף כל אחת משתי הפרשיות הללו במעין הערת תוספת – "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כ"ג, יח, וכעין פסוק זה גם ל"ד, כה). בפרשות המועדות בויקרא כ"ג, ה ובבמדבר כ"ח, טז מקדים הכתוב פסוק אחד קצר למצוַת חג המצות, שבו נזכרת חובת הבאת הפסח, ללא כל פירוט. פירוט כה רחב של דיני קרבן הפסח, קיים רק בשמות י"ב, בפרשות המוקדשות לפסח מצרים ולפסח דורות. [5] אמנם בספר ויקרא מקשרת הספירה הזאת בין קרבן העומר לקרבן שתי הלחם, שני קרבנות שאינם נזכרים כלל בפרשה שבספר דברים. רמז לשבעה שבועות אלו נמצא בשם 'חג שבועות' בשמות ל"ד, כב, ובמילה 'בשבֻעֹתיכם' בבמדבר כ"ב, כו. [6] מלבד בשתי פרשות המועדות הללו, קרוי חג הסוכות בשם זה בתורה רק בדברים ל"א, י במצוַת הקהל. [7] הגרסה 'מפני העיבור' היא גרסת רד"צ הופמן שאותה קיבל פינקלשטיין במהדורת הספרי שלו (ראה בהערתו למילים אלו בעמ' 185). במהדורת הספרי של ר' מאיר איש שלום הגרסה היא "מפני הציבור", והוא מבאר זאת בפירוש 'מאיר עין': "כלומר שמשנה תורה נקרא בהקהל", כוונתו לומר, שהזכרת המועדות במשנה תורה נועדה כדי שייקראו בהַקְהל בציבור. אולם טעם זה אינו דומה לטעמים הקודמים שנתן הספרי להזכרת המועדות בספר ויקרא ובספר במדבר, שהם טעמים הנובעים מתוכנן של פרשות המועדות באותם ספרים. אף במדרש הגדול לספר במדבר ולספר דברים, שבו מובאת פסקה זו בשני מקומות, הגרסה היא 'מפני העיבור' (ראה במהדורת פיש לספר במדבר, ירושלים תשכ"ג, עמ' רעא ובהערת המהדיר קיז; ובמהדורת פיש לספר דברים, ירושלים תשל"ג, עמ' שמח ובהערת המהדיר שם). [8] כך נאמר בראש השנה כא ע"א (ומקבילה בסנהדרין יג ע"ב) "'שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב' – שמור אביב של תקופה (- רש"י: דהיינו ניסן של חמה) שיהא בחודש ניסן (- רש"י: בחידוש ניסן הלבנה)". בספרי (ראה קכז) נאמר: "'שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב' – שמור את החודש סמוך לאביב מפני אביב שיהא בזמן". ורש"י פירש את הפסוק: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב – מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב, להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו – עַבֵּר את השנה". [9] כגון היותו של חג השבועות "חג הקציר" (שמות כ"ג), או היותו של חג הסוכות 'חג האסיף'. [10] ראה: י"ב, יא-יב; שם, יז-יט; י"ד, כז (בשלושת המקומות הללו נזכר רק הלוי שאין לו חלק ונחלה עמך); שם, כט (אמנם שם מדובר "בשעריך"); כ"ו, יא; שם יב-יג (אף שם מדובר "בשעריך"). [11] ראה עיוננו לפרשת ראה בסדרה השנייה, סעיף ב: "דיני העבודה 'במקום אשר יבחר' והסתעפותם מאיסור עבודה זרה". [12] שתי המצוות הללו משמשות פתיחה וסיום לנאום המצוות הרביעי בפרשתנו, נאום הנפתח בְ-י"ד, כב ומסתיים בְ-ט"ו, כג, והעוסק במצוות הקשורות במחזורי שנים. [13] אף בהמשך ספר דברים, בנאומי המצוות הבאים, ואף בנאום הברית בסיומו של ספרנו, מופיע הצירוף הזה בהקשרים שונים. ראה: י"ז, ח ואילך; י"ח, ו; כ"ו, א-יא; ל"א, י-יג. ברם נושא זה תופס את המקום המרכזי בייחוד בנאומי המצוות שבפרשתנו (ראוי לציין כי ישנן מצוות בספר דברים שבהן מודגש כי ניתן לקיימן, או צריך לקיימן, דווקא "בשעריך" – כלומר לא 'במקום אשר יבחר', ואף הן שייכות לנושא הנידון על דרך ההיפוך). [14] השווה סגנונם של פסוקים ה-ו לפסוקים הבאים בפרק י"ב, יז-יח: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ... כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ...". [15] אמנם יש בהם קרבנות ציבור הנעשים במקדש, אך ספר דברים אינו עוסק באלו, אלא בחובת הפרט לעלות אל המקום אשר יבחר, בין אם הדבר לצורך הקרבת קרבן הפסח, בין אם לצורך שמחה והקרבת קרבנות חגיגה במקום זה. [16] במקומות האחרים בתורה קרבן הפסח נידון לעצמו ביום הארבעה עשר וחג המצות נידון לעצמו בשבעת הימים הבאים. סיבת עירוב העניינים במקומנו היא נקודת המבט שממנה נידונים השניים: מה במערכת הגדולה הזאת של הקרבן והחג הבא לאחריו צריך להיעשות 'במקום אשר יבחר ה'' ומה יכול להיעשות 'באהליך'. נקודת ההבדלה היא אפוא בעיצומו של חג המצות: "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (פסוק ז). השילוב בין הקרבן לחג המצות יוצר את הרושם (שאולי הוא מוצדק גם מבחינה עניינית) שחג המצות ממשיך את קרבן הפסח שלפניו. בפסוק ג נאמר "לֹא תֹאכַל עָלָיו (- על קרבן הפסח) חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת". התיבה "עליו" השנייה, האמורה בנוגע לאכילת המצות, קשה: הרי הקרבן נאכל בלילה הראשון בלבד, ואיך אכילת מצות שבעת ימים תיעשה 'עליו' – על קרבן הפסח? רס"ג ביאר מילה זו בשונה מאותה מילה בהופעתה הראשונה "לא תאכל עמו חמץ, אלא אכול אחריו שבעת ימים מצות". ר"ע ספורנו פיסק את הפסוק בניגוד לטעמים: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי (- בלילה הראשון בלבד)". חזקוני הלך בדרכו של רס"ג, אולם פירש אחרת את 'עליו' השני: "'עליו' – בגללו, "כמו 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם' (תהילים מ"ד, כג)... פירוש: תאכל מצות בגלל הקרבן הבא לזכרון יציאת מצרים". פירושו מתאים לרושם הכללי העולה מפרשתנו – שמצוות קרבן הפסח וחג המצות הן חטיבה מאוחדת אחת. [17] הסתירה הראשונה בולטת כבר בפסוק ב: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר". והרי בספר שמות נאמר על קרבן הפסח (י"ב, ה) "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ". חז"ל פירשו שהצאן הוא לפסח ואילו הבקר לחגיגה (ספרי קכט, אונקלוס, וראה רש"י). וראה רמב"ן לפסוק זה שכתב שיש להוסיף וי"ו במחשבה לפני התיבה 'צאן', וכך הוא בתרגום המיוחס ליונתן. הסתירה השנייה מתעוררת בפסוק ז: "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ" (- את קרבן הפסח). והרי בספר שמות י"ב, ט נאמר: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ". חז"ל פירשו שבישול זה הוא באש: "צלי אש אף הוא קרוי בישול" (לשון רש"י על פי המכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה ו). ראב"ע מביא את הפסוק בדה"ב ל"ה, יג "וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ". רד"צ הופמן מעיר שבספר שמות לא נאסר הבישול כשלעצמו, אלא הבישול במים, וכך כבר כתב ר"י בכור שור. הסתירה השלישית נוגעת לחג המצות, והיא תידון בגוף העיון. [18] מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה ח, על שמות י"ב, טו: 'שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ'; תורת כהנים אמור, פרק י"א, ג. [19] פסוק זה, המובא תדיר בגמרא ובדברי הראשונים כמקור לאכילת מצה ומרור ביחד עם קרבן הפסח, נאמר ביחס לפסח שני. ברור שכוונת הגמרא לפסוק הדומה לו שנאמר ביחס לפסח ראשון (שמות י"ב, ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וראה 'תורה שלמה' יא, עמ' צד, ובמילואים לכרך זה עמ' רי-ריג. [20] מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה ח; ירושלמי פסחים פ"ו ה"א (לג ע"א); תורת כהנים אמור, פרק י"ב, ה; ספרי דברים קלד; תרגום המיוחס ליונתן על פסוקנו. [21] ברייתא זו מופיעה בסוגיה במסכת מנחות כראיה לכך שזמן הנפת העומר "ממחרת השבת" הוא ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות (וכן הוא גם בתורת כהנים אמור), שהרי רק כך נותרים באופן קבוע שישה ימים לאכול מצה מן החדש. [22] לא כך פירש רש"י את האמור בברייתא במסכת פסחים צה ע"ב "פסח ראשון טעון לינה" – "לילה הראשון ילין בירושלים, מכאן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום, והיינו 'לאהליך' – לאוהל שחוץ לחומה, ולא לביתו ממש, דהא יום טוב הוא!" ובכן, "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר" לפי פירושו כאן, הוא בבוקרו של חמשה עשר. אולם במסכת ראש השנה ה ע"א בד"ה טעון לינה ובד"ה ופנית בבקר פירש רש"י כפי שפירש בחומש, וכן פירש גם בסוכה מז ע"א ד"ה ולינה. [23] צריך להעיר שהמפרשים המובאים למעלה, הקושרים בין סופו של פסוק ז "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" לראשו של פסוק ח "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת", 'מרוויחים' פתרון לשני קשיים בשני הפסוקים הללו: ראשית, מתבהר בכך איזהו אותו 'בוקר' שבו ניתן לפנות 'לאהליך'. הרבה התלבטו המפרשים בעניין זה (ראה פירושיו השונים של רש"י שנידונו בהערה הקודמת. וראה דיון מפורט על כך בפירוש הרב הופמן לספר ויקרא, עמ' קכב הערה 45). פסוק ח, הממשיך את קודמו, קובע שבוקר זה הוא בוקרו של השישה עשר בניסן, מה שמסתבר גם מסיבות נוספות. שנית, קישור זה מבהיר אילו הם אותם שישה ימים שבהם 'תאכל מצות'. אם פסוק ח הוא המשכו של פסוק ז, ברור שששת הימים הם מן היום השני ועד היום השביעי. אם כן, שני הפסוקים הללו מבארים זה את זה, ומוכיחים מה הוא הפירוש הנכון ביחס לכל אחד מהם. [24] ראה פירושו של חזקוני למילים אלו, המובא בסוף הערה 16. [25] כעין זאת מבאר הרב הופמן בפירושו לספר דברים (תל-אביב תש"ך, עמ' רסד וְ-רסט) את זאת שפרשתנו מזכירה איסור מלאכה רק ביחס לשביעי של חג המצות: "ספר דברים... אינו חוזר להזכיר זאת (- את איסורי המלאכה בימי המועדים) באופן מיוחד, אלא בנוגע ליום שביעי של פסח, מפני שלפי משמעות המקרא ט"ז, ז לא היו ישראל חייבים להֵראות לפני ה' ביום זה, והוא חל בתקופת הקציר, על כן היו יכולים לטעות ולחשוב כי העבודה מותרת בו". [26] ואכן השימוש במידה זו במקומנו מעורר קושי, וכפי שהִקשה מהדיר המכילתא דרבי ישמעאל ח"ש הורוויץ בביאורו לדרשת המכילתא (בא, מסכתא דפסחא פרשה ח, עמ' 27) המקבילה לדרשת הברייתא במסכת פסחים: "והדרש הזה מתמיה, דאיך קורא 'דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל' והוא סותר את הכלל, דבכתוב אחד אומר שבעה ובכתוב השני ששה?" ובאמת, המתבונן בדוגמאות המובאות למידה זו בברייתא דר' ישמעאל ייווכח שאינן דומות כלל לדרשה שלפנינו. [27] 'הקדמות הרמב"ם למשנה', מהדורת ר"י שילת עמ' לח-לט. [28] ב'הגדה שלמה' הוא חוזר על דבריו ב'תורה שלמה', אך מוסיף במקומות שונים תוספות בעלות ערך. [29] הנוהג לאכול שלוש סעודות ביום הוא נוהג חדש יחסית. בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד סעדו פעמיים ביום. [30] להשוואה זו בין מצות הישיבה בסוכה שבעה ימים למצות אכילת מצה שבעה ימים רמז ראב"ע בפירושו לשמות כ"ג, יד ודבריו הובאו בתחילת סעיף זה. אלא שהוא מסיק מהשוואה זו ביחס לאכילת מצה "והנה הוא חיוב", ואולי כוונתו 'והנה היא מצוה'. [31] יש מן הראשונים (בעל 'העיטור' עשרת הדברות, דעת ר' שמואל שקלי ב'אורחות חיים' הלכות סוכה) שתירצו שאלה זו בכך שפרכו את עצם ההשוואה בין ה'רשות' של סעודה בסוכה ל'רשות' של אכילת מצה, שבראשונה הם ראו 'רשות של מצוה' ובאחרונה הם ראו 'רשות גמורה' שאין בה כל קיום מצוה. אולם התשובה שנביא להלן מדברי בעל 'המאור' אינה גורסת הבחנה זו, ודבר זה ניכר כבר בניסוח שאלתו: "יש ששואלין: באכילת מצה, מה טעם אין אנו מברכים עליה כל שבעה, כמו שמברכים על הסוכה כל שבעה, דהא גמרינן מהדדי (- שהרי אנו לומדים זו מזו) שלילה ראשון חובה, מכאן ואילך רשות, בין במצה בין בסוכה, כדאיתא בפרק הישן (סוכה כז ע"א)". [32] האחרונים הנוספים שהזכירו זאת הושפעו ממה ששמעו בשם הגר"א, וביניהם ה'חתם סופר' (שו"ת, יורה דעה קצא); 'ערוך השולחן' (אורח חיים תעה, יח); בעל 'הכתב והקבלה', רי"צ מקלנבורג, בפירושו לדברים ט"ז, ח. [33] כך מבארים התוספות במסכת ברכות כו ע"א ד"ה טעה את דברי רב (ברכות כז ע"ב) "תפילת ערבית רשות" – "הא דאמרינן 'רשות' היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת... אבל לחינם אין לו לבטלה".