דילוג לתוכן העיקרי

ויגש | נאומו של יהודה

קובץ טקסט
 
א. "לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה"
פרשת ויגש פותחת בנאומו הנרגש של יהודה, שבשיאו הוא מציע ליוסף לשבת במצרים כעבד במקום בנימין, לפי שאם יישאר בנימין במצרים, ימות יעקב מצער. אין ספק שבמסירות זו לבנימין יש תשובה שלמה ומלאה על מכירת יוסף, שפגעה לא רק ביוסף, אלא גם ביעקב, כפי שראינו בשיעורנו לפרשת וישב.
השאלה המרכזית שבה נבקש לעסוק הפעם היא מדוע האריכה התורה לתאר שוב את כל מה שאירע לאחים מאז ירידתם למצרים. הרי כדי להציג את הצעתו של יהודה, הייתה התורה יכולה לקצר את דבריו ולהביא רק את החידוש שבהם – את שני הפסוקים האחרונים בפרק מ"ד:
וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי                                                 (מ"ד, לג–לד).
מדוע הביאה התורה את 14 הפסוקים הקודמים, שבהם יהודה חוזר על דברים שכבר קראנו בפרשת מקץ?
על כך תמה כבר הרמב"ן: "לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם", ובסופו של דבר הסיק: "ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי הא‑להים הוא ירא כאשר אמר לו". אבל בפירוש זה יש קושי: גם אם יש בכך הסבר מה ראה יהודה לתאר לפני יוסף את האירועים מנקודת מבטו, אין בכך כדי לבאר מה ראתה התורה לחזור על דברים שהקורא כבר יודע אותם.
ברם, בעיון מעמיק יותר בכתוב מתברר שלא כן הדברים. יהודה איננו חוזר במדויק על תיאור האירועים בפרשת מקץ; תיאורו שונה ממה שנאמר שם, ולעתים אף סותר אותו. תחילה ננסה לעמוד על ההבדלים המרכזיים שבין מה שמסופר בנאומו של יהודה לבין התיאור האובייקטיבי של התורה בפרשה הקודמת. לאחר מכן ננסה להסביר את פשר הדבר, ולהבין מה ראתה התורה להביא את הנאום כולו.
ב. שני סיפורים שונים
ההבדל הבולט ביותר בין התיאורים הוא בשאלה כיצד נודע ליוסף על קיומו של אח נוסף. בפרק מ"ב נאמר שיוסף האשים את האחים "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (מ"ב, ט), והם השיבו: "לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (שם, י–יא). יוסף עמד על דעתו וטען: "לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת" (שם, יב), ובשלב זה הזכירו האחים את אחיהם הקטן: "וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (שם, יג). בנאום יהודה התיאור שונה לחלוטין. יהודה אינו מזכיר כלל את האשמת האחים בריגול, ולפי סיפורו, יוסף הוא ששאל ראשון על משפחת יעקב: "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח" (מ"ד, יט), ורק בתשובה לדבריו אמרו האחים: "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת" (שם, כ), ואף הוסיפו "וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" – תוספת שאינה נזכרת כלל בסיפור המקורי.
מלבד שינוי מרכזי זה נציין עוד שני שינויים. ראשית, יהודה טוען שיוסף אמר "הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" (שם, כא), אבל בפרק מ"ב אין נזכרת שום התחייבות כזו. שנית, יהודה אומר שהאחים אמרו ליוסף "לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת" (שם, כב), ויוסף השיבם "אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי" (שם, כג); וגם הדו-שיח הזה איננו מופיע כלל בפרק מ"ב.
ובכן, מדוע סיפר יהודה ליוסף סיפור שונה ממה שקרה?
דומה שהמפתח להבנת השינויים של יהודה הוא במקור קדום יותר לשינויים אלו. כשהגיעו האחים אל יעקב, תיארו את קורותיהם פעמיים. סיפורם הראשון (בפרק מ"ב) תואם את התיאור האובייקטיבי של התורה, בקיצורים קלים:
דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ. וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים. שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ                                     (מ"ב, ל–לד).
בסיומו של סיפור זה נתקלו האחים בסירוב מוחלט של יעקב לשלוח עמם את בנימין. בהמשך (פרק מ"ג), משכלה האוכל, ביקש יעקב מהאחים לרדת למצרים, ואז נאמר:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם   (מ"ג, ג–ה).
יהודה חוזר פעמיים על דבר שלא נאמר, ונראה שכוונתו להמריץ את יעקב לשלוח את בנימין, ולשלול דרך חלופית שתאפשר להשאיר את בנימין בבית.
בהמשך השינוי בולט עוד יותר. יעקב טוען בצדק: "לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח" (שם, ו), וכאן טוענים האחים לראשונה שהמידע הזה נמסר ליוסף כמענה לשאלתו: "וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם" (שם, ז). מה פשר השינוי הזה?
ג. לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי?
נראה, שתחילה עלינו לבחון מה באמת התשובה לשאלתו של יעקב: מדוע סיפרו האחים ליוסף שיש להם עוד אח? לשם כך יש להבין את השיחה בין יוסף לאחיו.
המפרשים דנו על מה התבססה האשמתו של יוסף את האחים שהם מרגלים, שהרי עצם בואם בוודאי לא היה עילה לטענה מעין זו. וזה לשון הרמב"ן (בפירושו למ"ב, ט):
העלילה הזאת, יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה, וכל הארץ באו אליו, והם בתוך הבאים, כמו שאמר 'לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען' (מ"ב, ה)?
הרמב"ן עצמו מתרץ כי "אולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים, לבושי מכלול כולם, ואמר להם: אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל, כי עבדים רבים לכם".[1] ואולם, מתשובת האחים נראה שטענתו של יוסף בוססה על עניין אחר, כדברי הרשב"ם (שם):
ולפי שהיו בעלי קומה וכולם עשרה כל שעה ביחד ולא היו נפרדים אילו מאילו כשאר בני אדם הבאים משאר מקומות לשבור בר, אמר להם: 'מרגלים אתם'.
לפי פירושו תובן היטב תשובת האחים:
...לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים          
                                                        (מ"ב, י–יא).
אבל יוסף עמד על דעתו שהם מרגלים, ואז הוסיפו האחים:
שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ      
                                                          (שם, יג).[2]
מה ביקשו האחים להוסיף בהזכרת יוסף ובנימין? ייתכן שביקשו להוכיח את אמינותם, ואולי אף ליצור אמפתיה למצבם, כאומרים: 'לא הנחנו את אבינו לבד, אלא הבן הקטון נשאר עמו; ובן אחר נעלם ואיננו'. אלא שיוסף הופך את טענתם על פיה:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם          
                                                       (שם, יד–טז).
נראה ששיעור דברי יוסף כך הוא: 'לא כן הוא, אלא מרגלים אתם, ולא אחים; ולא תוכלו להוכיח שאתם אחים אלא אם כן תביאו הנה את אחיכם הקטון'. ביסוד הדרישה להביא עמם את האח הקטן עומדת ההנחה שאיש לא יסכים לבוא עמם ולהסתכן אם אין הוא באמת אחיהם, ולכן הבאת בנימין תוכיח שהם אחים, ולא מרגלים.
על כל פנים, האחים חשפו בטעות מידע מסוכן שלא נדרשו למסרו, ובכך סיבכו את המצב. על כך כועס עליהם יעקב: "לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?!". וכאמור, בתשובתם לו שינו האחים את הסיפור, והציגו אותו כאילו מידע זה נמסר בתשובה לשאלותיו של יוסף. מסתבר שבשלב זה הבינו האחים את הטעות שעשו, ועל כן שינו את הסיפור, כדי שלא לעמוד מול גערתו של יעקב.
מכאן ואילך מתרחש מפנה מפתיע בשני הצדדים – הן אצל יעקב הן אצל בניו. בסופו של דבר ניאות יעקב לשלוח את בנימין עם האחים. דומה שהסכמתו הייתה לא רק מחמת הרעב הגובר וההתחייבות של יהודה, אלא גם בגלל הסיפור החדש ששמע. לפתע מתברר ליעקב שהאיש הזר התעניין אם אביהם חי ואם יש להם אח. דברים אלו הביאו את יעקב למחשבה, שמא התנהלות מוזרה זו קשורה באופן כלשהו להיעלמותו של יוסף. כך תובן גם ברכתו לבניו בטרם יצאו לדרך, המשתמעת לשני פנים:
וְאֵ‑ל שַׁ‑דַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי        (מ"ג, יד).
וכדברי הרמב"ן בפירושו שם:
ורש"י כתב: רוח הקדש נצנצה בו – לרבות את יוסף. ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו: 'ושלח לכם את אחיכם' – זה יוסף, 'אחר' – זה שמעון. ונכון הוא. כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר, אולי עודנו חי.
ברם, גם ביהודה חל שינוי: הסיפור שסיפר ליעקב – שנוצר מלכתחילה רק כדי לרצות את האב – הפך פתאום בעיניו לסיפור האמתי. רק כך יובן פשר התופעה בנאומו: הרי הוא ידע את האמת, וידע שגם יוסף יודע את האמת, ואם כן, איך ההין לספר לו את הסיפור 'המשודרג'? אין זאת אלא שיהודה החל להאמין בעצמו באמִתותה של גרסה זו. מסתבר שלאחר ההכאה הראשונה על חטאם במכירת יוסף (מ"ב, כא–כב), התחיל אצל האחים תהליך של תשובה ותיקון, והם אכן שאלו את עצמם היאך סיכנו את בנימין שלא לצורך. בעקבות תהליך זה גיבש יהודה לעצמו גרסה חדשה של המציאות, ולפיה המידע נמסר על פי שאלותיו של יוסף. ולא זו בלבד, אלא שהוסיף בנאומו שני דברים חדשים, שלא אמרם אפילו ליעקב: שיוסף התחייב "וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו", ושהאחים ניסו לשכנע את יוסף לוותר על דרישתו, פן "וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת". ביצירת סיפור זה ביטא יהודה לא את מה שהיה, אלא את מה שהיה ראוי להיות, ובמידה רבה את מה שהיה קורה לוּ אירעו הדברים שוב כעת. משום כך ראתה התורה חשיבות רבה להביא את כל נאומו של יהודה, המקפל בתוכו חלק מתהליך התשובה שעבר.
מסתבר שכל זה היה מובן גם ליוסף. יוסף הבין היטב מדוע סיפר לו יהודה את הסיפור שלא כפי שקרה, ושבסיפור זה יהודה מחפש הצדקה לטעות שעשו כשנידבו על בנימין שלא לצורך מידע שבעטיו נאלצו להורידו מצרימה. דבר זה נגע ללבו של יוסף, ובוודאי תרם לאי-יכולתו להתאפק עוד.
ד. שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי
נדון עתה בהיבט אחר בנאום. בתחילת דבריו יהודה אומר:
וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ         (מ"ד, כ).
מילים אלו, אף הן לא נאמרו בסיפור המקורי. כעת שומע יוסף לראשונה על מעמדו המיוחד של בנימין בבית יעקב, הדומה במפתיע למעמדו שלו שם לפני 22 שנה. אהבתו של יעקב לבנימין לא נזכרה בתורה קודם לכן, אך הדברים מזכירים את אהבתו ליוסף, שממנה התחיל כל הסיפור:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם                                            
                                                         (ל"ז, ג–ד).
יוסף רואה לנגד עיניו את המהפך: אהבת אביו אותו גרמה לשנאה; ואילו כעת, אהבת אביו את בנימין לא רק שלא גרמה לשנאה, אלא אף הביאה את יהודה להתנדב להיות עבד במקומו.
יתרה מזאת, מדברי יהודה עשוי להשתמע שיעקב אהב את בנימין מפני שנותר לבדו לאמו: "וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ". אפשר שבכך רומז יהודה לאהבת יעקב לרחל ולקשר שבין אהבתו אותה – שלא כיחסו ללאה אמו – ובין אהבתו את בניה. שש פעמים נזכרת בספר בראשית אהבה של יעקב לאדם אחר (יותר מכל אדם אחר בתנ"ך, לבד מאהבת יהונתן את דוד): שלוש פעמים נזכרת אהבתו לרחל (כ"ט, יח, כ, ל), פעמיים נזכרת אהבתו ליוסף (ל"ז, ג, ד), ופעם אחת – בנאום יהודה – אהבתו לבנימין.
קשר זה עולה גם מהמשך דבריו של יהודה, בספרו על דברי יעקב לבניו:
וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה         (מ"ד, כז–כט).
גם דברים אלו לא נזכרו בסיפור המקורי, אך קל להבין מניין לקחם יהודה. בסיפור המקורי אמר יעקב:
לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה           (מ"ב, לח).
אם יעקב מכנה רק את בנימין "בני", אין זאת אלא משום שרק רחל היא "אשתי". יהודה מכיר בשוני המהותי בין יחסו של יעקב לרחל לבין יחסו ללאה, ואף על פי כן הוא מוכן לסכן את עצמו עבור בנימין.
ודוק: גם המילה "בני" שימשה את יעקב עד כה רק כלפי יוסף. משמעותה הטעונה של מילה זו ניכרת במיוחד כשהאחים חוזרים הביתה לאחר מכירת יוסף ואומרים ליעקב, במידה של אירוניה: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (ל"ז, לב). אין הם אומרים 'בנך יוסף', כי ברור ש"בנך" היינו יוסף. ואכן, כך נוקט גם יעקב: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (שם, לג–לה). יעקב מתאבל על בנו, ואינו מתנחם בבניו ובנותיו, שביחס ליוסף אין הוא רואה אותם כבניו. המילים "לֹא יֵרֵד בְּנִי" עומדות אפוא כנגד המילים "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה".[3]
דברים אלו מעצימים עוד יותר את מעשהו של יהודה, שלמרות כל המורכבות הרגשית של הפרשה, הצליח למצוא את תעצומות הנפש ולהקריב את חירותו כדי להשיב את בנימין לאביו. מסתבר, שגם יוסף מתוודע כאן לראשונה לרגשותיהם של האחים כלפי מכלול הפרשה ולעצמתו המוסרית של יהודה, ואין ספק שמה שמתחולל לנגד עיניו מעורר בו סערת רגשות.
כנגד השימוש במילים "בני" ו"אשתי" בדברי יעקב, בולטת בנאומו של יהודה מילה נוספת. בכל הפניות שפנו האחים ליוסף עד כה, תיארו את יעקב כ"אָבִינוּ". כך היה כבר במפגש הראשון עם יוסף: "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (מ"ב, יג), וכך היה בשובם עם בנימין, כשאמרו בתשובה לשאלתו של יוסף: "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (מ"ג, כח). יהודה מתחיל את נאומו בלשון רבים, ובה הוא מחזיק לאורך כל התיאור של מעשי האחים: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי... וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי... וַיְהִי כִּי עָלִינוּ..." (מ"ד, כ–כד). ברם, בבואו להזכיר את יעקב, עובר יהודה פתאום מלשון רבים ללשון יחיד: "וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי" (שם, כד). מכאן ואילך חוזר יהודה שוב ושוב על המילה "אָבִי", והוא מדגיש אותה במיוחד במילות הסיום של דבריו: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (שם, לד). כדרכן של מילים מנחות, המילה "אָבִי" מופיעה בדברי יהודה שבע פעמים (ואולי היא נחבאת במקום נוסף, בפס' לב: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים"; והשווה מ"ג, ט).
דומה שמילה זו הותירה באוזני יוסף רושם רב. לא נעלמה ממנו הנימה האישית, המעידה על קשר מיוחד בין יהודה לאביו. ואכן, בהתוודעו לאחיו חוזר יוסף אף הוא שוב ושוב על מילה זו, מראשית דבריו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?" (מ"ה, ג), ועד לציוויים כיצד לדאוג לשלומו: "וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם, וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה" (שם, יג). כביכול זועק יוסף מעבר למילים: לא רק לך, יהודה, הוא "אָבִי", גם לי הוא "אָבִי"!
לא ייפלא אפוא שכתום דברי יהודה:
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה   (בראשית מ"ה, א–ב).
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   בהמשך דבריו הביא עוד תשובה אחרת, שאולי הם היו הראשונים לבוא מארץ כנען.
[2]   ויש בזה קצת דמיון למרגלים ששלח משה, שאף הם היו שנים עשר, ושניים נפרדו מהם.
[3]   מעניין הדבר, שבכל הנוגע לרחל וללאה אין עמדתו של יעקב משתנה גם בהמשך הסיפור. ברשימת התולדות שבהמשך פרשתנו נאמר: "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן" (מ"ו, יט), ואילו בבני לאה נאמר: "אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (שם, טו). במיוחד הדבר בולט בדברי יעקב לבניו לפני מותו: "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (מ"ט, לא); יעקב מכנה את שרה "אשתו" של אברהם, ואת רבקה – "אשתו" של יצחק, אך את לאה אין הוא מכנה "אשתי".
עם זאת, ייתכן שיחסו לבניו אכן השתנה. מגמה זו מתחילה כבר בדברי יוסף לאחים לאחר שהתוודע אליהם: "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף" (מ"ה, ט) – לא "בנך" סתם, כי אם "בנך יוסף"; ומיד הוא מוסיף "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ..." (שם, י). כשהאחים חוזרים אל יעקב הם מקצרים עוד יותר, ומשמיטים לגמרי את המילה "בנך": "עוֹד יוֹסֵף חַי" (מ"ה, כו). וגם יעקב אומר (שם, כח): "רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי"; עדיין הוא אומר "בני", אך הוא מוסיף את שמו של יוסף, כמכיר בבניו האחרים.
ואולם, שאלה זו תלויה במיוחד בפירוש ברכתו של יעקב ליהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (מ"ט, ט). לדעת רש"י, הדברים מוסבים על מכירת יוסף: "מִטֶּרֶף – ממה שחשדתיך ב'טרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו', וזהו יהודה, שנמשל לאריה. בְּנִי עָלִיתָ – סלקת את עצמך, ואמרת 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' וגו' ". סביר להניח שרש"י קרא את הפסוק: "מטרף בני – עלית", כלומר שהמילה "בני" מכוונת ליוסף. אבל רשב"ם טען כנגדו: "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ – אתה יהודה בני, לאחר שעלית מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. בְּנִי – כפילו של יהודה. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל". ודומה שיסוד מחלוקתם בשאלה אם בסופו של דבר כינה יעקב גם את יהודה "בני" אם לא. (אמנם את הדיבורים המתחילים חילק רש"י כפי הטעמים, ומכך עשוי להשתמע כי גם הוא מודה שהמילה "בני" מוסבת על יהודה.)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)