שואל ומשיב

 

א. הקדמה

אחד מקנייני תורה בפרק ו' הוא "שואל ומשיב". המשנה התייחסה לנושא דומה כבר קודם: בפרק ה' משנה ז', המשנה עוסקת בשבעה דברים המאפיינים את החכם ובהם "שואל כענין ומשיב כהלכה." הפירוש המקובל הוא פירושו של הברטנורא על פי הגמ' בשבת, שיש להקפיד לשאול את הרב רק בנושאים בהם הוא עסוק באותה העת, וזהו תנאי לקבלת תשובה כהלכה. הרמב"ם הופך את הגרסה, ומפרש באופן שונה; לדעתו, השואל צריך להקפיד לשאול את הרב בנושאים בהם השואל עצמו עוסק. אצלנו, בפרק ו', הגרסה המקובלת היא "שואל ומשיב": כאן לא עוסקים בתוכן השאלה והתשובה, אלא בעצם העובדה ש"שואל ומשיב". התפארת ישראל מביא שיש גורסים גם אצלנו את הלשון של המשנה בפרק ה', ואכן כך גרס המדרש שמואל. גם ללא שינוי הגרסה יש פירשו מידה זו כדלעיל. בכל אופן, אנו נתמקד בברייתא של קניין תורה לפי הנוסח המקובל.

ב. מטרת וחשיבות השאלות

בברייתא נאמר "...נושא בעול עם חבירו, מכריעו לכף זכות, מעמידו על האמת, מעמידו על השלום, מתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, שומע ומוסיף." הברייתא מביאה מספר מידות הקשורות לחברותא, כגון נושא בעול ומעמידו על האמת והשלום, ולפי התפארת ישראל גם שואל ומשיב קשור לכך: מדובר באדם המלמד אחרים, ועליו להשתמש במתודה של שאילת שאלות ועניית תשובות על מנת שהלומדים יבינו היטב את דבריו.

אולם, לפי הפשט נראה שמדובר על הלימוד של האדם עצמו, ומידה זו קשורה למידות הצמודות אליה - "מתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, שומע ומוסיף". אפשר לראות כאן הדרגתיות: תחילה "מתיישב ליבו בתלמודו", כלומר להבין לעומק את הפשט מתוך יישוב הדעת; אחר כך "שואל ומשיב", כלומר אחרי שהלומד הבין היטב את הנאמר, יש לשאול את כל השאלות המתעוררות בלימוד, ולקבל תשובות; ולבסוף "שומע ומוסיף" - לאור השאלות שהתבררו אפשר לחדש ולהוסיף על הנלמד. מכך עולה שהשאלה היא הכלי שיש בידנו כדי להרחיב ולהעמיק, גם לאחר הבנת הנלמד כראוי.

את החשיבות של שאילת שאלות ניתן לראות בגמ' בב"מ דף פד., המספרת על ר' יוחנן, לאחר שהחברותא שלו, ריש לקיש, נלקח ממנו:

אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא.[1]

ר' יוחנן לא היה זקוק לתניא דמסייע - הוא היה זקוק לעשרים וארבע קושיות. הקושיות מעמידות את הגבולות ומבררות את הסוגיה. פעמים רבות התירוץ על הקושיה הוא אוקימתא, כלומר אם לכתחילה חשבו שהלכה זו יכולה להתרחב למקרים רבים - הנה הגבלנו אותה למקרים מסוימים בלבד. פירוש ה"רווחא שמעתתא" של ר' יוחנן הוא לא במובן של התפשטות ההלכה (כפי שניתן היה להבין מהמילה "רווחא"), אלא במובן שעתה ההלכה יותר מוגדרת ויותר יציבה - כעת יודעים יותר טוב את המגבלות של העניין הנלמד, ולכן ניתן להשתמש בו באופן יותר מדוייק ומבוסס.

ג. הבנת הסוגיה לפני שאלת שאלות

לעיל ציינו כי השלב הראשון בלימוד סוגיה הוא הבנתה כיאות, ועניין זה מודגש בדברי רש"י בברכות דף סג::

הס ואחר כך כתת - שתוק, כמו ויהס כלב (במדבר י"ג), שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואף על פי שאינה מיושבת לך, ואחר כך כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות, ותרץ תרוצין עד שתתישב לך.

יש נטייה להתחיל מיד בקושיות, אך צריך להתאפק וקודם כל להגיע למצב ש"תהא שגורה בפיך": להכיר היטב את מלוא הנתונים של הסוגיה לפני שמתחילים להקשות. לעיתים הלומד מתקשה בעניין מסוים, אך התשובה נמצאת בעוד כמה שורות או אפילו בתוך המילים עצמן, ובקריאה ראשונה לא תמיד קולטים את מלא המשמעות של הכתוב. לכן, יש להמתין "עד שתהא שגורה בפיך".

גם לצורך מתן תשובה נכונה צריך ראיה כוללת: לעיתים יש קושיה על קטע אחד, ומתוך כך ניתן לכאורה להסיק מסקנה כלשהיא; אך יתכן שמסקנה זו אינה מתאימה להמשך הסוגיה, ולכן "הס וכתת".

בהקשר זה יש להמשיל את הלימוד ליצירת יצירה, כגון ציור: ראשית יש לדעת מה החומרים שיש בידינו, ורק לאחר מכן ניתן להתחיל לצייר.

ד. "קושיות" ו"שאלות"

באופן כללי, ניתן לחלק את השאלות לשני סוגים, אשר בלשוננו נקראות "קושיות" ו"שאלות". "קושיה" היא בעיה בישוב הלכה מסוימת או סוגיה, עם הסברא או עם מקור אחר; "שאלה" היא חוסר בהירות בסוגיה עצמה. גם לגבי "שאלות" וגם לגבי "קושיות", על מנת למצוא את התירוץ יש לרדת לשורש ההלכה בה עוסקים ולשוב למקור ההלכה. אם המקור הוא גזירת הכתוב ומקרא מפורש, יש כללים עד היכן ניתן להרחיב זאת ומה הגבולות של לימוד כזה. אם המקור הוא לימוד בגזרה שווה, קל וחומר וכדומה, אז ליישם את גדרי וגבולות הדין המלמד לדין הנלמד ממנו. אם המקור הוא סברא או תקנה, ודאי שבאמצעות הקושיות הסברא תובן ותוגדר הרבה יותר טוב.

כאמור, קושיה לא תמיד מבוססת על מקור סותר, אלא גם על סברא - ללא ההגבלות של הסברא, הלכה מסוימת יכולה להיות בלתי הגיונית בעליל. דוגמא לכך היא דבריו של הגרש"ז לגבי איסור הנאה ממעשה שבת. בעניין איסור הנאה ממעשה שבת של יהודי, נחלקו הפוסקים עד היכן מגיע האיסור, ואחד המקרים הנידונים הוא אדם שהביא באיסור מפתח ופתח את הדלת - האם מותר להכנס בדלת שנפתחה. הגרש"ז דן בכך על ידי העמדת מקרה קיצוני:

אם עבר ישראל ועשה כבש בשבת לעלות בו על גג ביתו כדי להיכנס בעלייתו שעל הבית, שאם עבר ועלה היה צריך להיות לפי זה שיתחייב להישאר עומד שם כל השבת על הגג כעני העומד בפתח, כי אם יכנס הרי נהנה מהכבש ולחזור ולירד מהגג גם כן לא יוכל שהרי בירידתו הוא ממש משתמש ונהנה מהכבש...

כיון שמסברא, לא יתכן, לדעתו, שבמקרה הקיצוני יהיה אסור לאדם שעלה בכבש לרדת בו, נלמד מכך להתיר במקרה של המפתח. ההסבר לכך שכיוון שהגישה המחמירה יותר בהנאה ממעשה שבת לא עומדת במבחן הסברא בכל המקרים, יש לדחות אותה, ולצמצם את האיסור רק לשימוש בחפץ שבו נעשה האיסור. אם כן, הלכה שסותרת את ההיגיון או את היושר הפשוט היא הלכה מוקשת, ויש ליישב אותה. קושיה מסברא חמורה מקושיה הבאה ממקור סותר, שהרי אפשר לצמצם את המקור השני או לחלוק עליו כליל, אך אי אפשר להתעלם מסברא מוצקה.

כדוגמא ל"שאלה", נתייחס לגמ' בברכות דף כ:, אשר דנה בתוקף חיוב נשים בברכת המזון:

אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה? לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן - הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.[2]

לפי פוסקים רבים, במסקנת הדיון אין תשובה לשאלה זו, ונשארנו בספק. לו היינו מקבלים תשובה, היינו יכולים ללמוד מכך על אופי הדין של ברכת המזון, בהתאם להבנתנו את השאלה. למשל, לפי רש"י הספק נובע מכך שנשים לא קיבלו חלק בארץ, כלומר הספק הוא האם חיוב ברכת המזון מדאורייתא כולל בהכרח גם הודאה על הארץ, ועל כן נשים, שלא נחלו את הארץ, פטורות מן הברכה מדאורייתא, וחייבות מדרבנן בלבד.[3]

מכאן אנו רואים שקיים הבדל בסיסי בין קושיה לשאלה: הקושיה צצה מגוף ההלכה הנלמדת ("כיצד תוכל לומר זאת, והרי..."), בעוד שהשאלה דורשת מדה של יצירתיות - שאלת הגמ' לגבי חיוב נשים בברכת המזון לא נבעה מנושא שהוזכר קודם, אלא האמוראים כביכול יצרו את הספק מעצמם. כיוון שאין סוף לשאלות, ויש לעסוק רק בשאלות שיש בהן טעם (למשל, הגמ' לא שאלה האם חייבים בברכת המזון גם בלילה), על מנת ליצור שאלה 'נכונה' יש להבין היטב את כל המרכיבים של ההלכה הנלמדת. למשל, במקרה שלנו, יש לדעת שברכת המזון קשורה לנחלת ארץ, ושנשים לא נוחלות, ולכן, אף על פי שאין התייחסות קודמת לנשים, יש מקום להעלות את השאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא.

העלאת השאלות היא שלב בפני עצמו בלימוד: לאחר שלמדנו את הסוגיה היטב, ולאחר שהתגברנו על הקושיות והגדרנו את המצוי בידנו, עלינו להעלות אפשרויות שונות באמצעות שאלות: השאלה היא הכלי שבאמצעותו אנו יכולים לדלות את המרכיבים של ההלכה בה אנו עוסקים, ולהוסיף פרטים והשלכות על גבי הדין הבסיסי.

היחס בין קושיה לשאלה הוא בחינת דין ורחמים: הקושיה היא בחינת הדין, המצמצם את השמועה ומגדיר אותה, והשאלה בחינת רחמים - משפיעה חידושים שלא היו מפורטים, כמו רבי עקיבא, שדרש כתרי אותיות וגילה את הפרטים שהיו חבויים בהם.

באמצעות השאלות ניתן ל'השתלט' על הסוגיה ולהקיף אותה - לדעת מה המרכיבים של השמועה וכיצד להשתמש בהם. השאלות יהפכו את התורה להיות "תורתו" של הלומד, ויקדמו אותו להשגת המתואר בתניא:

...וא"כ החכמה שהיא התורה למעלה מכולם והיא היא רצונו ית' הנק' סובב כל עלמין ...מקיף והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחי' גילוי ממש כשעוסקים בד"ת.

(תניא, פרק כ"ג).