אנסה להשיב בקצרה, על שאלה הדורשת תשובה ארוכה. מטרתו של בן הישיבה היא להיות "בן תורה". בן תורה פירושו, אדם שהתורה היא מרכז עולמו. אין לו שני עולמות נפרדים - עולם של קודש ועולם של חול. הקב"ה והתורה הם המרכז, ומהם נובע גם עולם הקודש וגם עולם החול. זו לשון רבינו יונה (אבות, ב' י"ב):
"כללו של דבר: חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו בשכל, וכשרואה דבר שמביא לידי עבודת הבורא יתברך - יעשנו, ואם לאו - יפרוש הימנו".
מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, בשיחתו בעניין "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" [1] אומר:
"...הדרישה מהאדם - ויהא מקצועו אשר יהא - כי יכלכל את צעדיו, ינתב את דרכו, יפלס את נתיבותיו לקראת עבודת ה'; שיבנה את חייו מסביב לה, והיא תהווה המוקד... דרישה זו של 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', הכנסת שם שמים בכל פינה ופינה, היא אל"ף-בי"ת של כל קיום דתי ראוי לשמו, וודאי של קיום תורני ויהודי. יש לנו כאן אתגר גדול השייך דווקא לציבור הרואה את עצמו כציבור דתי-לאומי... עליך להכניס את הקב"ה בכל פינה: בכלכלה, בפוליטיקה, בצבא, בכל תחום ותחום...".
לדרישה זו כמה וכמה השלכות:
א. המדד להחלטותיו של האדם לא יהיה "מה טוב לי", אלא "מה ה' א-להיך שואל מעמך", ומה טוב לעם ישראל. כמובן, שבמסגרת השאלה הזו, יהיה צורך לדון מהן התאמותיו של האדם, ולאלו דברים הוא נמשך, שהרי בכך בדרך כלל הוא יתרום יותר. יודע הוא האדם, את תפקיד השליחות החשוב המונח על כתפיו - שליח ה' וּשלוּחם של ישראל.
לדרישה זו יש השלכות לגבי בחירת מקצוע; בחירת איזור מגורים (האם המדד הוא "רמת חיים", או חינוך מתאים לילדים וחשיבות לעם ישראל וכד' [וגם כאן יש להעיר, שאם המדד הוא חיובי, מובן שניתן לשמור גם על "רמת החיים"]); בחירת אישה (האם המדד הוא יופי ותואר אקדמי, או שמא המדד הוא "אישה יראת ה' היא תתהלל" [ושוב, אם המדד הוא חיובי, אזי ניתן לראות גם יתרונות נוספים: "אישה נאה... מרחיבין דעתו של אדם"]); בחירת מקום הלימודים לנו ולילדינו, וכדומה.
ב. הקב"ה איננו רק מקור ההחלטה, אלא הוא מלווה את כל דרכנו. כל דבר שקורה לנו או לעם ישראל, בין טוב ובין רע, מקורו בהשגחה העליונה. כשקורה לנו דבר טוב, אנו יודעים למי להודות, וכשקורה לנו דבר רע, אנו יודעים אל מי לפנות. בכל יום ובכל תפילה, אנו יודעים להודות לקב"ה על "נסיך ונפלאותיך שבכל עת", וכמו כן אנו יודעים, שממנו אנו מבקשים פרנסה, רפואה, חכמה, גאולה, ויודעים שכל מעשינו הטכניים [שאמורים להעשות ברצינות ובשלמות] והרוחניים, יכולים להצליח רק בסייעתא דשמיא.
ג. גם לאחר בחירת המסגרת שבה אנו חיים, צריכה התנהגותנו להיות הולמת לבן תורה. דבר זה בא לידי ביטוי בדיבורו של האדם (שפה נקייה [ובכך לעתים קלקל אותנו השירות הצבאי. וצריך להיזהר בכך הרבה]; דיבור בנחת; הימנעות מדיבור לשון הרע); בהתנהגותו אל אחרים (התנהגות של כבוד לזולת; קבלת כל אדם בסבר פנים יפות); בלבושו של האדם (ובלבוש אשתו); בחומר הקריאה שהוא קורא [יש עיתונים שספק אם מותר להכניסם הביתה. וכך צריך לחשוב גם לגבי טלויזיה וכד', וכל אחד יעשה חשבון אמיתי עם עצמו] ובשאר התחומים בין אדם לחבירו.
ד. מסגרת קיום ההלכה, צריכה להיות כמו הצורך במים לקיום גופו של האדם. שאיפה מתמדת לקיום כל ס"ק במשנה ברורה, מאמץ לברר את ההלכה בכל עניין ועניין, ולפני כל חג וחג וכדומה. הקיום המלא של ההלכה, יבוא לידי ביטוי בהלכות ברכות, תפילה, שבת, כשרות [כמה כסף אדם מוכן להשקיע בכדי לקנות הכשר טוב יותר], צניעות [דווקא בציבור שלנו, החי באופן יותר מעורב, יש צורך להקפיד מאוד על נקודה זו. שיחה של בן ובת, לא תהיה כמו זו שבין שני בנים. ניתן לדבר, אך לא בקרבה ובקלות ראש כמו אלו הנהוגות בין חברים. הקפדה על לבוש צנוע של נשינו ובנותינו]. ובמקביל, גם בהלכות חושן משפט: זהירות במשא ומתן באמונה, ביושר ובזהירות מאונאה כלשהי.
ה. כמובן, אצל בן תורה, לימוד התורה הוא מרכזי. לעתים, אדם נאלץ להתעסק רוב שעות היום בעניינים אחרים, אולם, יודע הוא שלימוד התורה הוא מרכזי ועיקרי. תוס' בברכות (יא:) שואלים מדוע אין מברכים ברכות התורה לאחר שחוזרים מן העבודה, הרי העבודה היא הפסק. ועוד, מדוע בסוכה מברכים בכל פעם שיש הפסק? ותירצו:
"וי"ל דשאני תורה, שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק".
הוי אומר, שלא הכמות קובעת, אלא היחס קובע. וגם אם רוב היום עוסק בעבודתו, שואף וכמה הוא אל הרגע שבו יוכל לשבת וללמוד. אשר על כן, חייב כל אחד לקבוע בכל יום עתים לתורה. ראוי שיהיה זה זמן רציני ומשמעותי (אף אם יצטרך לוותר על התקדמות מסוימת בעבודתו), ושההשקעה בלימוד עצמו תהיה בעמל וברצינות [יש זמנים שבהם אדם יכול להקדיש רק שעה ביום (ולעתים אפילו פחות) ללימוד. אעפ"כ ראוי להגדיל על כמה שניתן את זמן הלימוד. ב"חיי אדם", בהקדמה אחרונה, כתב שבעלי בתים בזמנו, למדו שלוש שעות ואח"כ הלכו לעבודתם. למרות שיש כיום מקצועות, שמגבילים מאוד את הזמן הפנוי של האדם, צריך לעשות מאמצים גדולים להגדיל את שעות הלימוד].
החפץ חיים בספרו "שם עולם" (פרק י"ג, ד"ה ויש עוד מן הבטלים) כותב על אדם שהיה למדן בישיבה, אך כשיצא לחיים - לא למד, כי ממילא לא יכול היה ללמוד בהיקף שלמד בישיבה, ולימוד של משניות או של דף גמ', לא נחשב בעיניו. וכתב על כך החפץ חיים: משל לאדם שהיה צמא מאוד, וזקוק למקווה של מים - האם כשיגישו לו כוס של מים יסרב, כי זו כמות קטנה מדי?!
לסיכום: אצל בן תורה, התורה היא במרכז וכל החלטותיו נובעות ממנה; הוא מרגיש כל העת את השגחתו של השי"ת; דיבורו נקי ועדין; מתנהג ביושר ובכבוד עם הבריות; לבושו ולבוש אשתו צנוע ומכובד; הוא מקפיד על כל פרט בהלכה; וקובע ברצינות עתים לתורה.
כל הדברים הנ"ל אינם אמורים רק באדם העוזב את הישיבה, אלא גם באדם הנמצא בתוך הישיבה, בעיקר בחופשותיו בבית. "בין הזמנים" והשבתות (האם השבת מוקדשת בעיקר לקריאת עיתונים, או לבנייתנו הרוחנית?) שהאדם נמצא בהן בביתו, הם דגם לחיים שאחרי הישיבה. צריך הוא לשים לב בזמן הזה להקפיד בכל הדברים הנ"ל: להקפיד על התנהגות נאותה כלפי הוריו וכלפי הסובבים אותו; להקפיד על שפה נקייה; על לבוש מתאים; על כל סעיף בהלכה, ועל לימוד תורה מסודר בכל יום. ככל שנצליח לשמור על עקרונות אלו ב"דגם", כך יגברו הסיכויים שנצליח לשמור עליהם גם לאחר סיום הלימודים בישיבה.
כל הדברים שציינתי דורשים עבודה מאומצת מאוד. אמנם כותרת דברי היתה "עולמו של בן הישיבה מחוץ לכותלי הישיבה", אך משימה זו קשה גם למי שנמצא בתוך הכתלים, וצריכים אנו להתחזק, ולהתפלל לקב"ה שיסייע בידינו.
לסיום, ברצוני להביא שוב מלשונו של מו"ר שליט"א (שם):
"יסוד הקיום של אדם עובד ה' הוא 'לכך נוצרת'... אל לנו ליצור מצב בו אדם רואה את עולם התורה והמצוות כמעין מסגרת, מגרש התוחם את פעילותו ומגביל אותה, כשהמשחק המתנהל בתוך המגרש התוחם - מתנהג בלי הקב"ה. קיום מעין זה, תחום על ידי הבטים דתיים, אבל במהותו הוא חילוני.
קיום של עבודת ה' הוא מהותי. קיום שבו עבודת ה', הקב"ה, עומדים במרכז. זהו המוקד. כל דבר אחר... מתוכנן מסביב לו...".