המכינות הקדם-צבאיות הרבות שנוסדו בשנים האחרונות עשו מהפכה בהתייחסות אל הנוער הדתי-לאומי בוגר הישיבה התיכונית או התיכון הדתי. במידה רבה הן אף יצרו מהפכה מקבילה בהתייחסותו של נוער זה אל עצמו. הייתי מנסח זאת במשפט הבא: קבוצת הנוער שלא ראתה במסגרות הנוקשות של דקדוקי ההלכה, המסורת, המנהג והסממנים החיצוניים - יסודות מחייבים מבחינת הזהות הקיבוצית הדתית שלה - פרצה מן השוליים אל המרכז.
במה שקרה יש ברכה רבה! אין ספק, שהעולם המתירני והתאוותני הפורץ אלינו מכל חלון ומכל סדק דרך אמצעי התקשורת ואמצעי התרבות - מקשה מאד על האדם הבודד לשרוד בו כבן תורה וכשומר מצוות. המסגרת הקיבוצית והקהילתית - לאו דווקא של שכונת מגורים, אלא בראש ובראשונה של קבוצת הזדהות - תורמת תרומה מכרעת לכוח הישרדות זה.
בעבר נותר הנוער שמרד בדקדוקי ההלכה והמנהג - נוער ללא מסגרת. (איני מתייחס כאן כלל למסגרת חינוכית פורמלית, אלא רק לתחושת ההשתייכות לציבור שומרי המצוות). בג'ונגל המתירנות חי כל אחד מהם לעצמו או בהתאגדות לקבוצות קטנות, שהמשותף לחבריהן לעיתים קרובות לא היה דווקא חיובי.
המכינות הכירו בנוער זה כמצוי במרכז הזירה, כעצם מעצמיה ובשר מבשרה של קהילת שומרי המצוות (וזאת - אף בלא להכיר בדפוסי המנהגים החדשים או ברמת ההקפדה על ההלכה שאימץ הנוער לעצמו). בכך נתנו המכינות לנערים את זהותם החיובית והקהילתית כשומרי מצוות וקשורים לתורה. תרומתן של המכינות בכך לא תסולא בפז.
שני חסרונות נלווים למה שתואר לעיל, והם חסרונות שאין להתעלם מהם.
א. נערים רבים שמרו על מסגרות דקדוקי ההלכה והמסורת - לא מכוח חוסנם הרוחני הפנימי, אלא מכוח רצונם להשתייך למסגרת הקהילתית. הללו מצאו בתופעה החדשה דרך לחרוג ממסורת האבות.
ב. לא קל לעשות את ההבחנה, שראשי המכינות חותרים אליה, בין מתן לגיטימיות מוחלטת לנוער המורד הנ"ל והכנסתו כציבור מוכר למרכז הזירה, לבין שלילת כל לגיטימיות מדפוסי המנהגים החדשים או מרמת ההקפדה על ההלכה שאימץ נוער זה לעצמו.
השאלה מה בא בעקבות מה - המרידה במסגרות ההלכה והמנהג, או הלגיטמיות הניתנת לזרם זה במסגרת הדתית, הופכת בשלב השני לשאלת 'הביצה והתרנגולת'.
עצם המרידה הסוחפת במסגרות שהוזכרו, טעונה לדעתי חשבון נפש נוקב של הציונות הדתית עם עצמה. בעבר - בשל דחיקתנו לצד ובשל תחושת ההתנשאות והזלזול שהקרין כלפינו הציבור החרדי-הליטאי, פעלנו במרץ להתנתק מציבור זה, ולהראות שאנו יכולים לבד. יכולים עם ישיבות משלנו, פוסקים משלנו ומחנכים משלנו. "גולת הכותרת" בהתנתקות זו היתה מפעלו של אחד המזכלי"ם הקודמים של בני עקיבא לסלק מן הישיבות התיכוניות כל גורם חינוכי חרדי, שאינו תוצר של הציונות הדתית.
עם כל המעלות של התנתקות זו, לא הבאנו לדעתי די בחשבון את המחיר שנשלם על כך. אם נמשיל את שמירת הסייגים ומסורת האבות של הציבור החרדי לקו החוף, ואת עצמנו לשחיינים מעולים המתרחקים להנאתם מקו החוף אל המים העמוקים, אך אינם טובעים חלילה בים האפיקורסות והמתירנות, הרי עתה משולים אנו לשחיין שהתרחק מקו החוף עד שאיבד אותו לחלוטין, וממילא איבד את חוש הביקורת בשאלה עד כמה מותר לו להמשיך ולהתרחק.
נשוב למצב שנוצר בעקבות הקמת המכינות. הלבטים שנוצרו בעקבות המצב החדש והתוצאה הנלווית להקמתן של המכינות - התחרות הפוטנציאלית עם ישיבות ההסדר על ליבו של הנוער - גרמו לצורך להגדיר מחדש את מטרתה של ישיבת ההסדר. ובכך לדעתי - שני גורמים מרכזיים.
א. בעבר היתה תחושה, שדחייתו של בחור שהקשר שלו לתורה ולמצוות ולמסגרות רופף - דחייה זו עלולה להביא ליציאתו אל מחוץ לכל מסגרת. היום קיימת עבורו אלטרנטיבה מכובדת, וישיבת ההסדר יכולה במידה רבה להשתחרר מתפקידה כעיר מקלט למבקשי מסגרת דתית.
ב. המכינות העלו מחדש לסדר היום הציבורי-הציוני-דתי את שאלת קיצור השרות לפחות משלוש שנים הקיים בישיבות ההסדר עם כל הלבטים הקשורים בו.
המסקנה משתי נקודות אלו, לדעתי, היא חזרה לכך, שישיבת ההסדר היא מקום שיעדו המוצהר אינו רק שמירת מצוות, אלא שאיפה חזקה לצלול במימיה העמוקים של התורה על כל המשתמע מכך.
אבהיר! אינני אוהב כל כך להשתמש בצמד המילים "גדלות בתורה". ביטוי זה עלול לדעתי, להביא חלק מן האנשים לתחושת ריחוק ויאוש, לתחושת משימה שלא ניתן לעמוד בה. ספסלי הישיבה לא נועדו רק למוכשרים או לבעלי סייעתא דשמיא גדולה. בן הישיבה הוא לענ"ד בחור הרואה את כתיפיו כמוכשרות לשאת את כובד המשימה של קבלת התורה מן הדור שקדם לנו והנכון לשאת באחריות של העברתה לדור הבא. וזאת - במסגרת מרוץ השליחים של כנסת ישראל לדורותיה מאברהם אבינו וממעמד הר סיני ועד ליום שיתקיימו בנו דברי ירמיהו הנביא על תורה שיכתוב ה' על לוח ליבנו בעת הברית החדשה שיכרות עימנו.
אבהיר! התורה קשורה לכל אחד מאיתנו. היא אוויר לנשימה ומים לצמא במדבר ובשיממון הרוחני שאני רואה בעולם הפוסט מודרני וההדוניסטי שאנו אפופים בו. התורה היא ערוץ הקשר הברור והפשוט מכל ערוצי הקשר שאנו יכולים להתקשר דרכם אל הקב"ה. ומה נותר לנו בעולם שקר חולף וריגושי זה מלבד קשר אל אהבתו ואל נאמנות הנצח שלו? האומנם יוכלו כל צבעי הכזב של חיי השעה לסמא את עינינו מלהציץ, ולו הצצה לרגע, אל אור עולמי עד המצוי בסביבתו?
בנערותי קראתי את "ארוכה הדרך לחירות" של מפקד האצ"ל, יעקב מרידור. מחבר הספר התפרסם בעקשנותו לחפור מנהרות ומחילות ארוכות ככל שיהיו מכל בית כלא שנעצר בו אל העולם החפשי. והרי זוהי בדיוק התורה! מעדר וטוריה ומכוש לחפור בו מחילה מן הכלא החשוך שאנו מצויים בו אל עולם חופשי, מואר ובלתי מוגבל!
למרות כל מעלותיה אלו של התורה, לא לכך כוונתי כאן. לא לאחריותו של כל אדם כלפי עצמו, אלא לאחריותו כלפי כנסת ישראל לדורותיה. כאדם העומד על נחלת אביו ועובדה עד סוף ימיו ומעבירה לבנו אחריו - כך אנו מקבלים את "מורשה קהילת יעקב", ומעבירים ירושתנו לאחר שעבדנוה - לדור הבא. והרי ברור לכולנו, שדור אחד, שחלילה יאבד ברשלנותו ירושה זו - יבטל חלילה את הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" על כל המשתמע מכך.
חלילה לקב"ה מלעשות זאת, אך האחריות מוטלת עלינו. קאדר האנשים הנוטל על עצמו משימה זו, הוא הראוי בעיני לתואר "בני ישיבה", והוא היחיד המצדיק לדעתי בשופי בעת חרום רוחנית זו גם הקלה בשירות הצבאי, ובלבד שאדם מאומן מוכן למלחמה בכל עת.
אין כוונתי בשום אופן דווקא למורים ולרבנים ולמוכשרים. אין כוונתי למחדשי חידושים ולכותבי ספרים. "בעל בית" מן השורה שלאחר שעות עבודתו רואה חובה לעצמו לדאוג לתורה, להפיץ תורה, ללמד שיעור, לארגן שיעור, לתרום תרומה לציבור לקיום מצווה אחרת, שרואה את כובד המשימה לצוות את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, שצר לו בעומק ליבו על הידלדלות עולם התורה, ששופך ליבו בקביעות לפני ה' להגברת תורה ומצוות ומידות טובות - הוא בהחלט חלק מקאדר זה. הוא בהחלט תוצר ראוי של בן ישיבה. מי שלומד תורה רבה, במסירות ובקביעות אף שאינו מוכשר דיו להעבירה הלאה אך הוא מסור אליה, הוא בהחלט נמנה על מעביריה מדור לדור, שהרי דרך העברתה היא סגולית לא פחות מאשר רציונלית.
קורת הגג המשותפת לכל אלו שהזכרתי, היא תחושת כובד האחריות. ומכאן ואילך - אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
ומילה אחרונה על המסגרת הדתית, שפתחנו בה. ה"חזון איש" כותב באיגרותיו על היכולת של דקדוקי ההלכה לקשר אדם אל בוראו ואל תורתו ולו רק בשל המאמץ והקרבן המושקעים בהם. המנהג, מסורת אבות ואפילו חלק מן הסימנים החיצוניים שלהם - תורמים לא מעט לתחושת ההשתייכות של הפרט אל כנסת ישראל לדורותיה, אל רבינו תם, אל הב"ח ואל רבי עקיבא איגר, בנוסף להשתייכותו המובנת מאליה אל ה"כפר הקטן" שסביב האינטרנט - כפר שהוא עולמנו הנוכחי. מי שמורד במסגרת המנהג והמסורת - יואיל נא בטובו להמציא לנו אלטרנטיבה שתשייך אותנו אל גולי ספרד ולמקדשי השם בנמירוב וגלילותיה בת"ח ות"ט, עד שלא ניסחף לחלוטין לכיוונים של מייקל ג'ורדן, רונלדו וחבריהם.