פסחים דף סה – אין שבות במקדש

  • יהודה רוזנברג
המשנה (לעיל סד ע"א) מתארת את תהליך הקרבת הפסח בשבת, ומספרת שהכהנים היו רגילים לשטוף את רצפת העזרה כדי לנקותה מדם הפסח, על אף התנגדות החכמים. הגמרא בסוגייתנו עוסקת במקורו של האיסור להדיח את העזרה בשבת, ורב אשי מסביר שאיסור השטיפה הוא מדרבנן. בדרך כלל התירו חכמים איסורי 'שבות' במקדש, אך משנתנו נשנתה לדעת רבי נתן, הסובר שאיסורי שבות הותרו רק לצורך העבודה. מדבריו של רב אשי נראה שדעתו של רבי נתן אינה מוסכמת, וחכמים חולקים עליו ומתירים איסורי שבות גם לצורך כבוד המקדש, ולא רק לצורך העבודה בו.
 
יתכן שמחלוקת זו קשורה לשאלה מהו יסוד ההיתר של איסורי שבות במקדש. הטעם המקובל להיתר זה הוא שהכהנים 'זריזים' ומקפידים במצוות, ולכן איסורי דרבנן שנועדו לשמור על האדם מפני איסורי דאורייתא אינם נחוצים להם. על פי הסבר זה היה מקום להתיר איסורי דרבנן במקדש באופן גורף, אפילו כאשר עשייתם אינה מביאה כל תועלת למקדש, ויתכן שכך אכן סוברים חכמים, החולקים על רבי נתן ומתירים גם שבות שאינה לצורך העבודה.
 
אך הצל"ח בסוגייתנו מסביר שגם לדעת חכמים אין לעבור על איסור שבות שלא לצורך כלל:
 
"ומעתה אני אומר דר' נתן סבר... הדחת העזרה אף שהיא משום שבות כיון שאינה לצורך עבודה אף שיהיה הבית עומד מלוכלך בדמים אין מתירין שבות, וחכמים... התירו שלא יהיה בזיון להבית הנכבד ושלא יהיה בית ה' כבית המטבחיים אף שאינו צורך עבודה התירו שבות".
 
לדבריו, המחלוקת בין רבי נתן לחכמים היא אם איסורי שבות הותרו לכל צורך הקשור למקדש או רק לצורך העבודה עצמה. את דעתם של חכמים קל להבין: על אף שהחשש לעשיית איסור דאורייתא נמוך יותר במקדש, העדיפו חכמים להחמיר באיסורי דרבנן כאשר אין כל תועלת בהתרתם, אם בשל החשש הקלוש שמא הדבר יוביל לאיסורים חמורים יותר ואם בשל הרצון לשמור על מסגרת הלכתית אחידה ולמנוע עבירה על איסורי דרבנן גם מחוץ למקדש. אך מהי סברתו של רבי נתן, המבחין בין איסור הנעשה לצורך המקדש לאיסור הנעשה לצורך העבודה עצמה?
 
כדי להבין זאת נביא תחילה את דבריו של המהרש"א (שבת מב ע"א):
 
"דאין שבות במקדש היינו באיסורי שבת, אבל בשאר איסורים... ליכא לפלוגי בין מקדש ובין גבולין".
 
לדעתו ההיתר לעבור על איסורי דרבנן במקדש מצומצם לאיסורי שבת בלבד, ואינו נוגע לשאר האיסורים, על אף שלפי הטעם שהבאנו, המבוסס על זהירותם של הכהנים, מסתבר שאין להבחין בין איסורי שבת לאיסורים אחרים. יתכן שלדעתו היתר איסורי שבות קשור למהותה של העבודה במקדש. הגמרא במסכת שבת (כ ע"א) עוסקת בהיתר להדליק את האש בלשכת בית המוקד שבבית המקדש סמוך לכניסת השבת, על אף שבדרך כלל אסור להדליק מדורה סמוך לשבת מחשש שמא האש לא תדלק יפה והאדם יבוא לסייע לה בשבת. רב הונא לומד את ההיתר מפסוק: "'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם' – בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד". רב חסדא חולק עליו, ומנמק את ההיתר בכך ש"כהנים זריזים הם", אך יתכן שדעת רבי נתן בסוגייתנו מבוססת על עיקרון דומה לזה שמעלה רב הונא: איסורי השבת קשורים לשביתת האדם ממלאכתו, מלאכת תיקון העולם החומרי וסיפוק צרכיו של האדם. עבודת המקדש, המיועדת לצורך גבוה, שונה מהותית ממלאכות אלו, ולכן לא היתה אמורה להיכלל באיסור מלאכה בשבת. אמנם למעשה הותרו במקדש רק חלק ממלאכות שבת – כאלה הנעשות לצורך הקרבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע – אך במידה מסוימת נותר המקדש מופקע מאיסורי שבת, ובשל כך לא הוסיפו חכמים על איסורים אלו במקדש.
 
[יש לציין שדעת רב הונא אינה זהה לחלוטין לדעת רבי נתן: לדעת רב הונא היקף ההיתר נקבע על פי המקום, ואילו לדעת רבי נתן הוא נקבע על פי מטרת המלאכה, אך הצד השווה שבשניהם הוא שהם רואים בהיתר איסורי שבות במקדש עניין עקרוני הקשור למטרת העבודה במקדש ולא עניין טכני הנובע מכך שהטעם לאיסורי דרבנן קלוש יותר במקדש.]