עירובין | דף כ | אבוס

הגמרא בסוגייתנו עוסקת באבוס שנמצא ברשות הרבים. המקרה המדובר הוא בכלי שגובהו עשרה טפחים והרוחב שלו הוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. כלי זה מוגדר כרשות היחיד למרות שנמצא ברשות הרבים:

"אמר אביי: הכא באבוס העומד ברשות הרבים, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה וראשו אחד נכנס לבין הפסין".

אין הכרח שרוחב האבוס יהיה ארבעה טפחים משום שגם אם האבוס רחב פחות הוא נחשב מקום פטור ואינו חלק מרשות הרבים. במקרה כזה, אף אם האבוס גבוה עשרה טפחים, מותר לשפוך לתוכו מים. מסיבה זו ראשונים רבים (רשב"א, ריטב"א ועוד) מבארים שכוונת הדברים היא שאם האבוס המסוים בנוי כדרך האבוסים שרוחבם ארבעה טפחים, צריך שיהיה גבהו עשרה טפחים.

מהסבר זה יוצא שכלי שגבהו שלושה טפחים שאינו רחב ארבעה טפחים, מוגדר כמקום פטור ואין הוא בטל לרשות הרבים (מותר להניח בו גם מדרבנן). ברם, רבי ישראל מראדין (שער הציון, שמה טו) ורבי אברהם דנציגר (חיי אדם חלק ב-ג כלל מט סעיף ח) כתבו שמדובר כרשות הרבים מדאורייתא:

"כלי העומד ברשות הרבים, אם אין גבוה י' טפחים ורחבו ד', הוי רשות הרבים, דבטל לגבי רשות הרבים, דכלי אין חולק רשות דרבנן לעצמו להיות כרמלית או מקום פטור אלא אם כן גבוה י' טפחים ורחב ד', דאז הוא רשות היחיד דאורייתא".

יתכן להסביר דבריהם על פי דברי הריטב"א בנוגע לדין כרמלית בכלים שחילק בין ערבה שהינה קבועה לשאר כלים. דהיינו, הפוסקים הנ"ל הבחינו בין דין אבוס לשאר כלים משום שאבוס הינו כבד ביותר ולמעשה הוא כמקובע לקרקע. מסיבה זו הוא אינו בטל לרשות הרבים ואילו שאר כלים כן בטלים לרשות הרבים.