לך לך | אברהם אוהבי

 

אם כל אחד מאתנו היה מתבקש לציין שתי דמויות מופת בהיסטוריה היהודית כולה, סביר מאוד להניח שאברהם אבינו ומשה רבנו היו השניים הראשונים. נראה שמה שמייחד דווקא אותם כדמויות גדולות בקנה מידה היסטורי זו העובדה ששניהם מייצגים שני מסלולים בעבודת ה' –  אברהם מייצג את האהבה ומשה את היראה.

 

כיצד רואים שאברהם מייצג את האהבה? בהזדמנויות רבות בתנ"ך אברהם מכונה בכינויים של אוהב ה': זה הכינוי לו הוא זוכה:

"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי."

(ישעיהו מ"א, ח)

"הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם."

(דברי הימים ב כ', ז)

גם במדרשים אברהם זוכה לכינוי דומה:

"לאוהבי ולשומרי מצותי. לאוהבי, זה אברהם אבינו וכיוצא בו."

(מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ו)

משה, לעומתו, זוכה בכינוי שמתאר בצורה ברורה את היותו עובד ה' ע"י מידת היראה:

"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

(במדבר י"ב, ז)

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'."

(דברים ל"ד, ה)

משה הוא "עבד ה' " במלא מובן המילה.

 

חלוקה זו מבוארת גם באבות דרבי נתן:

"שמנה עשר אלו נקראו עבדים. אברהם נקרא עבד שנאמר והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי. ... משה נקרא עבד שנאמר לא כן עבדי משה.

שנים עשר אלו נקראו בחורים ואלו הן אברהם נקרא בחור מנין אשר בחרת באברם. ... משה נקרא בחור שנאמר לולי משה בחירו משה מבחוריו.

ששה אלו נקראו ידידים. הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד שנאמר אשירה נא לידידי. אברהם נקרא ידיד שנאמר מה לידידי בביתי.

חמשה אלו נקראו אהובים. אברהם נקרא אהוב שנאמר זרע אברהם אוהבי."

(מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק מ"ג)

משה אמנם נכנס לרשימת ה"עבדים" וה"בחורים" (מלשון בחירה), אך לא לרשימת ה"ידידים" והאהובים"^[1].

חשוב להדגיש כי ערכים אלה אינם חייבים לבוא בסתירה אחד כלפי השני, אלא יכולים לחיות בכפיפה אחת. כבר בפסוקים עצמם התורה מדגישה את הערך שבשילוב בין שני העקרונות. רק שמונה פסוקים אחרי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו', ה) מופיע "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (שם, יג). כך גם להפך, שלושה פסוקים אחרי "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (שם י', כ) מופיע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" (שם י"א, א). כלומר, התורה עצמה מודעת לא רק לחשיבות העצמית של שני המסלולים השונים, אלא גם לחיבור ביניהם.

 

מערכת היחסים בין ה' לבין העובדו מאהבה שונה ממערכת היחסים בין ה' לעובדו מיראה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתוב. כאשר הקב"ה רצה לתת עונש, הוא לא היה יכול שלא לספר לאברהם: "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית י"ח, יז). מאחר שאברהם הוא "אוהבו" של הקב"ה, הוא זוכה ליחס של מקורב לה', כזה שה' לא רוצה שלא לשתף אותו.

לעומת זאת, היחס למשה שונה. הקב"ה אמנם מספר לו על העונש שהוא רוצה לתת לעמ"י, אבל בצורה שונה לחלוטין:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

(שמות ל"ב, ז)

כלומר, ה' אומר לו שיש לו תפקיד בשבילו. במובן זה, ה' לא מרגיש שהוא חייב לספר למשה בגלל תחושת קרבה גדולה כמו אצל אברהם, אלא כי משה הוא המבצע הכי טוב של המשימה שצריכה להיעשות.

ניתן אולי להמשיל את מערכת היחסים שבין הקב"ה לאברהם למערכת יחסים שבין אב לבנו, ואת מערכת היחסים בין הקב"ה למשה למערכת יחסים של מנהל ועובד בכיר. הרמטכ"ל מספר לבנו את תוכניותיו כי הוא מרגיש קרוב אליו, הוא סומך עליו. לאלוף הפיקוד, הרמטכ"ל מספר את  תוכניותיו גם כי הוא סומך עליו, אבל מבחינה מקצועית, ולא מתוך אהבה אישית.

 

הגמרא בסוטה דנה ביחס בין שני מסלולים אלה:

"תניא, רבי מאיר אומר: נאמר ירא א-להים באיוב ונאמר ירא א-להים באברהם, מה ירא א-להים האמור באברהם - מאהבה, אף ירא א-להים האמור באיוב - מאהבה. ואברהם גופיה מנלן? דכתיב: זרע אברהם אוהבי. מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה? איכא הא דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור, ... הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא, חד אמר ליה: אקריון בחלמאי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, וחד אמר ליה: אקריון בחלמאי וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו... ויעלצו בך אוהבי שמך, אמר להו: תרוייכו רבנן צדיקי גמורי אתון, מר מאהבה, ומר מיראה."

(בבלי סוטה לא ע"א)

בסופה, הגמרא מביאה סיפור בו שני תלמידים שואלים את רבא לגבי חלומות שהיו להם, לאחד נרמז שהוא ירא ה' ולשני נרמז שהוא אוהב ה'. רבא קורא לשניהם צדיקים גמורים, אלא שכל אחד מהם נמצא במסלול שונה, אחד עובד את ה' מאהבה, והשני מיראה.

לכאורה לפי זה, שני המסלולים שונים, אך טובים באותה מידה לעבודת ה', הרי על שניהם נאמר שהם צדיקים גמורים. למה, אם כן, מופיע בתחילת הגמרא ש"גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה"?

 

נראה שזה קשור לכך שבגמרא אברהם לא מכונה סתם "אוהב ה'", אלא "ירא א-לוהים – מאהבה". יראת ה' היא המידה הבסיסית יותר, שכל אדם צריך לשאוף אליה. דרגה גבוהה יותר היא זו של אברהם אבינו, של אהבת ה'. עם מדרגה זו ניתן להגיע לגבהים רוחניים גבוהים יותר, אך היא טומנת בחובה סכנות רבות, במידה והיא לא מאוזנת ע"י היראה. אדם שרק אוהב ה' ולא ירא ממנו עלול ח"ו להחשיב את עצמו כשווה לה'. אמנם דימוי הדוד והרעיה מובא בתנ"ך, אבל לא בתורה, מאחר שהוא נכון רק באספקט צר של המציאות. באופן כללי, ישראל לא שווים, כמובן, לריבונו של עולם, ולכן דימוי של אב ובן, המכיל בתוכו גם יראה, מתאים יותר.

זה מסביר גם למה דווקא אברהם אבינו, אוהב ה' הגדול, היה צריך לעמוד בניסיון היראה הגדול ביותר בתנ"ך, עקידת יצחק. דווקא מתוך התמודדות שכל כולה יראה, אברהם הוכיח שדמותו מאוזנת ושלמה, אהבה השזורה ביראה.

 

 

---