אגדת חוני המעגל במשנה ובמקורות מקבילים

אגדות הש"ס

שיעור מספר 27

אגדת חוני המעגל במשנה ובמקורות מקבילים

א. סיפור חוני המעגל במשנה

המשנה והתוספתא מכילות פחות חומר אגדי בכלל, וסיפורי מעשי חכמים בפרט, לעומת התלמוד. אף על פי כן, מופיע בהם מפעם לפעם סיפור. לפעמים מופיעים בהם סיפורים מקבילים, ויש ביניהם לעיתים הבדלים מעניינים.

דוגמא אחת לאגדה במשנה, שיש לה גם מקבילה בתוספתא, ואף מקבילה נוספת בברייתא בגמרא, מצינו בפרק השלישי במסכת תענית. המשנה בפרק השלישי עוסקת בצרות או מפגעים שונים שעליהם מתענים ו/או מתריעים (מתפללים את סדר התפילה של התעניות, המפורט בפרק ב', עם התקיעות והתרועות). לקראת סוף הפרק, משנה ח' פותחת במשפט סיכום, שגם מציג יוצא מן הכלל אחד:

על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליהן, חוץ מרוב גשמים.

על רוב גשמים, טוענת המשנה, לא מתריעין, כלומר, לא מתפללים וזועקים לה' שיפסיק את הגשמים. בגמרא (כ"ב ע"ב) מובא טעם העניין:

תנו רבנן: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. מאי טעמא? - אמר רבי יוחנן: לפי שאין מתפללין על רוב הטובה.

ר' עובדיה מברטנורא על המשנה (ד"ה חוץ מרוב גשמים) מסביר שאין מדובר כאן במקרה שהגשמים גורמים נזק מוחשי לתבואה, שכן אז מדובר בצרה ככל צרה אחרת, אלא כשהגשמים הרבים פשוט אינם נוחים לבני האדם[1]:

לא שירדו הרבה כל כך שמקלקלין את התבואה, אלא שכבר ירדו הרבה שאין צריכין להן עוד והן לטורח על בני אדם.

ברם, המהרש"א (חידושי אגדות, תענית כ"ג ע"א), המסתמך על ברייתא שמופיעה בהמשך הסוגיה, סובר, בניגוד לר' עובדיה מברטנורא, שאף אם יש נזק ממשי לא מתריעין, ומסביר את טעם העניין:

נראה לפרש דטעם הדבר שאין מתפללין על רוב טובה, אע"ג דטובה זו רוב גשמים רעה היא - כמ"ש לעיל שמטשטשין את הארץ ואינה מיציאה פירות - מ"מ הוי ככפוי טובה, כיון שמתחלה היה מתפלל ומבקש על הגשמים שהם טובה לעולם...

מכל מקום, המשנה אינה מסתיימת בכך, אלא לאחר אמירת הדין שאין מתריעין על רוב גשמים מביאה המשנה את הסיפור על חוני המעגל[2]:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים.

אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו.

התפלל ולא ירדו גשמים.

מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.

התחילו גשמים מנטפין.

אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות.

התחילו לירד בזעף.

אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.

ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.

באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן.

אמר להן צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.

שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

ב. ניתוח הסיפור

שתיקתו של העם

הסיפור פותח בפנייה לחוני המעגל על מנת שיתפלל וירדו גשמים. הסיפור אינו מפרט שום רקע מעבר לכך, אך משורה זו ניתן להסיק שהייתה מצוקה של גשמים, והפניה אל חוני מתרחשת כחלק מאותה מצוקה. מהמשפט הבא, בו חוני מורה להם להכניס את תנורי הפסחים, ניתן להבין שחג הפסח כבר מתקרב, כלומר התקופה היא כבר סוף עונת הגשמים. מכך מסתבר שהמצב קשה ביותר, שכן החורף עומד להסתיים ולא ירדו עדיין גשמים, וזוהי בצורת קשה מאד.

אולם, לא נאמר בסיפור מה התרחש עד לאותה נקודת זמן, כלומר באילו צעדים נוספים נקט העם לפני הפניה לחוני - האם התפללו בעצמם? האם התענו? שתיקה זו לגבי פעולות אחרות מצד העם מוזרה מעט ובולטת, לנוכח העובדה שהמשניות בפרק זה ובפרקים הקודמים במסכת הרבו לעסוק באריכות במאמצים הרבים שנעשים בתפילה ובתענית לאורך שנת בצורת עד שמגיעים סמוך לחג הפסח. ייתכן שהמשנה רק רצתה לקצר, ויתכן שהשתיקה נובעת במקרה זה מכך שאכן לא נעשו מאמצים רוחניים מצד העם, ופעולתם הראשונה בשעת ייאושם היא פניה לחוני. שאלה זו תבחן בהמשך.

המאמץ המיוחד של חוני

תשובתו של חוני כאשר פונים אליו היא: 'צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו'. תנורי הפסחים הם תנורי חרס, המיועדים לקרבן הפסח, והם עמדו כנראה בחצרות. אם ירדו גשמים רבים על תנורי חרס אלה הם ייהרסו, ועל כן מורה חוני להכניסם. הוראתו של חוני מבטאת בטחון עצמי רב מאד - חוני כל כך בטוח בהצלחת תפילתו, שהוא מורה בבטחון על הכנסת התנורים. גם הקורא מצפה בשלב זה שהתפילה תענה וירדו גשמים, ואנו מוצאים בסיפורים רבים אחרים המופיעים בסוגיה, שכאשר חסיד מתפלל מיד יורדים גשמים (כגון אבא חלקיה ואשתו [כ"ג ע"ב], ר' חנינא בן דוסא [כ"ד ע"ב], וכן שליח הציבור שיורד לפני התיבה אצל רבי ואצל רב [כ"ד ע"א]). לאור ההיכרות עם סיפורים אחרים ולאור בטחונו הרב של חוני (וכן לאור דבריו של שמעון בן שטח עליו, שכל בקשותיו מהקב"ה נענות) אנו מוצאים את עצמנו מופתעים מאד מהשורה הבאה, בה נאמר שחוני התפלל ולא ירדו גשמים.

חוני מבין שיש כאן מצב בלתי שגרתי מבחינתו, ולכן הוא עג עוגה ולא זז מתוכה עד שיורדים גשמי ברכה. גם בעוגה, ולמרות שבועתו החמורה של חוני, הדברים אינם מתרחשים בקלות. לגשמי הברכה קדמו שני מטחים של גשמים לא טובים - טיפות מחד, וגשמי זעף מזיקים מאידך, עד שהקב"ה מתרצה להוריד גשמי ברכה. כל זה מעלה בלב הקורא את השאלה מדוע הדברים אינם פשוטים הפעם, ומדוע נאלץ חוני לעבוד כל-כך קשה כדי להוריד גשמי ברכה? נראה שכאן מתחזק החשש שישנו כעס מיוחד בשמים, ויתכן שהכעס הוא על העם, שולחיו של חוני. יתכן שאף שחוני ראוי שתפילתו תיענה מיד, הרי שחובתם של שולחיו מעכבת את המענה הזה.

הביקורת בסיפור כלפי העם

נראה שהשורה הבאה טומנת בתוכה רמז לפתרון: 'ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים'. הגשמים שירדו כתיקנם - גשמי ברכה - גרמו לכך שתושבי ירושלים עלו מהחלק הנמוך יותר של העיר, בו הצטברו הגשמים על הקרקע והיה בוץ ופחות נוח, אל הר הבית, הגבוה יותר, בו ניתן היה לעמוד יותר בנוחות. נראה שכאן מופנית ביקורת אירונית כלפי ישראל. עד כה לא שמענו בסיפור שישראל עלו להר הבית. היינו מצפים מהם שיעלו להר הבית כדי להתפלל ולזעוק על הגשמים לפני הפניה לחוני; לחלופין, היינו מצפים לכל הפחות שכאשר יורדים גשמים הם יעלו להר הבית להתפלל תפילת הודיה, ואולי גם להקריב קרבן תודה כהכרת הטוב לה' על הגשמים. ברם, הסיפור מדגיש שהם עלו 'מפני הגשמים' - המטרד שיצרו גשמי הברכה אילצו אותם לעלות להר הבית כדי לעמוד במקום גבוה ומקורה, וממילא ונוח יותר. כך אכן מפרש הירושלמי את הדברים:

הדא אמרה הר הבית מקורה היה, ותני כן: אסטיו לפנים מסטיו היה.

(ירושלמי תענית, פרק ג' , הלכה ט', דף ס"ו עמו ד').

העלייה להר הבית במחסה מפני הגשם, תוך 'התעלמות' מתפקידו המרכזי, דהיינו מקום מפגש ותפילה לה', מעמידות את ישראל שבאותו הדור באור ביקורתי. מכאן אנו נוטים לומר שיתכן שבמשך כל החורף השחון הם לא התאמצו בעצמם בפנייה לה' על ידי תפילה או תענית, ורק פנו ברגע האחרון אל חוני, שיעשה עבורם את העבודה. יתכן שתחושה זו לגבי אנשי הדור מבוטאת באופן מפורש בבבלי, בהמשך לגרסת הסיפור שמופיעה שם (כ"ג ע"א):

תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: (איוב כ"ב) ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אמר - אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. ועל דרכיך נגה אור - דור שהיה אפל הארת בתפלתך, כי השפילו ותאמר גוה - דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך, ושח עינים יושע - דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך, ימלט אי נקי - דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך, ונמלט בבר כפיך - מלטתו במעשה ידיך הברורין.

אם תחושה זו לגבי התנהגות בני הדור נכונה, מובן יותר מדוע חוני, שבדרך כלל 'מתחטא לפני המקום ועושה לו רצונו' היה צריך להתאמץ כל-כך כדי להשיג את התוצאה המבוקשת - גשמי ברכה. כאשר בשולחיו של חוני היה פגם, לא יתכן שהדברים ילכו באופן חלק. חוני עצמו כנראה מבין זאת תוך כדי הדברים, למרות שהוא נחוש להשיג את הגשמים עבור העם. גשמי הטפטוף והזעף שבהם הוא נענה תחילה מבטאים את הכעס כלפי האנשים ששלחו אותו להתפלל, כנראה לפני שעברו תהליך משמעותי של תשובה ותפילה בעצמם.

הדברים מקבלים ביטוי בולט יותר בשלב הבא, כאשר העם מבקשים מחוני שיבקש את עצירת הגשמים. הלשון שהם משתמשים בה מבטאת את האטימות שלהם למצב: 'כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל וילכו להן!'. זוהי לשון תובענית, והיא מזכירה את בקשתם הראשונית, שגם ניסוחה מתחדד כעת כתובענות: 'התפלל וירדו גשמים'. אין כאן בקשה או תחינה, אלא דרישה ותביעה, מתוך תפיסה שחוני הוא אוטומט שמתפלל ויורד גשם, ללא קשר למצב רוחני או כל דבר אחר. בנוסף לכך, על פי תפיסתם חוני גם 'עומד לשרותם' - כשם שהוא התפלל שירדו הגשמים, כך מוטל עליו כעת להפוך את טעמו בן רגע ולהתפלל על הפסקתם.

כאן חוני 'נשבר', ומבטא בדבריו שלו את האירוניה כלפי העם שעד עתה מצאנו בניסוחיו של המספר: 'אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין'. אותו סלע גדול בהר הבית שהשתמשו כ'פינת אבידות ומציאות', היה כנראה סלע מוצק וגדול, ועל כן גם גשמים מרובים, ודאי אם הם גשמי ברכה, אינם יכולים לפורר סלע כזה ולמחות אותו. הירושלמי (שם) מרחיב ומסביר את כוונתו:

אמר להן כשם שאי איפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך אי איפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם.

אפשר שיש כאן בדבריו גם רמז נוסף, הרואה את הסלע הקשה כמטפורה לליבם - גם מי הגשמים שירדו בעקבות תפילתו לא הצליחו, לצערו, לרכך ולשחוק את 'לב האבן' שבבשרם, דהיינו את האטימות הדתית שהם הפגינו[3].

כאן, למעשה, מסתיים הסיפור שבמשנה, מלבד מעין 'נספח' המכיל את הדברים ששלח לו שמעון בן שטח: 'אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו...'.

ג. הקשרו של הסיפור במשנה

בסיומו של הסיפור במשנה חוני מסרב, אפוא, להתפלל להפסקת הגשמים. נקודה זו היא חשובה, שכן היא נראית במוקד של כל הסיפור בהקשרו במשנה; שכן הסיפור הובא, כזכור, בעקבות הדין במשנה: 'על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין חוץ מרוב גשמים'. התנהלותו של חוני מדגימה, אפוא, בדיוק עיקרון זה.

בחירתה של המשנה בנוסח זה של הסיפור בולטת ומתחדדת על רקע גרסה אחרת מעט של הסיפור שהשתמרה בברייתא המופיעה בגמרא (כ"ג ע"א). ברייתא זו מספרת את חלקו הראשון של הסיפור באופן דומה לסיפור במשנה, אך בהבדלים קלים:

תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר (חבקוק ב') על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.

יונה פרנקל כבר עמד על כך שסיפור זה הוא סיפור אחר מזה שבמשנה, ויש לו מגמה רעיונית אחרת[4]. הסיפור שבברייתא הרבה יותר מפורט מזה שבמשנה. בתחילת הסיפור מפורש לנו הזמן: 'יצא רוב אדר' ולא ירדו גשמים. ניסוח זה מחליף את אמירתו הבטוחה של חוני בסיפור שבמשנה 'צאו והכניסו תנורי פסחים', ממנה למדנו בעקיפין את הזמן. כלומר, הסיפור בברייתא מדגיש פחות את הפער בין בטחונו הגדול של חוני בתפילתו לבין התוצאות. בהמשך, פעולתו של חוני מוצגת פחות כעומדת על זכותו בלבד: את עמידתו במעגל הוא משווה למעשהו של חבקוק הנביא, ממנו הוא יונק, כנראה. בנוסף לכך, בעמידתו במעגל חוני אינו עומד לבדו - נמצאים איתו תלמידיו, המגיבים לכל שלב של מענה לתפילתו. גם החכמים מוזכרים שם, כמשערים את גודל הטיפות. אם כן, כאן העם מעורב, בניגוד לנתק העולה מהסיפור במשנה: אין כאן הפעלה אוטומטית של חוני ועניין רק בתוצאות, אלא גם שותפות וליווי של התהליך.

אולם, סיפור זה מתייחס לעם באופן מורכב יותר: גם כאן מופיע שכאשר ירדו גשמים כתיקנן, העם עלה להר הבית מפני הגשמים, וכן מופיעה כאן אותה תובענות שפותחת את הסיפור, כאשר חוני נתבע להתפלל. בנוסף לכך, גם בסיפור זה העם פונה אל חוני לבסוף, שוב באותה תובענות וכפיות טובה, ומבקש שיתפלל לעצירת הגשם:

אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם.

ברם, כאן אנו נתקלים בתגובה מפתיעה מצד חוני לעומת הסיפור במשנה:

אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. (אף על פי כן) [אלא][5], הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיהא ריוח בעולם[6]. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.

במשנה מסרב חוני, באמצעות המשפט האירוני על אבן הטועים, להיענות לבקשתם השנייה של העם. ואילו בברייתא אין זכר למשפט אירוני זה. חוני פותח שם את דבריו באמירה יותר עדינה: 'מקובלני שאין מתפללין על רוב טובה'. בנוסף, הוא מבקש פר הודאה. באופן עקרוני, תפקידו של פר ההודאה להודות על הגשמים שירדו. ברם, בהודאתו נותן חוני גם מקום לבקשה האחרונה של העם, אף על פי שהוא מקפיד לא לבקש במפורש שהגשם (רוב טובה) יפסק: בתפילתו הוא מתנצל בפני הקב"ה על התנהגותם של ישראל ועל הפכפכותם, ומבקש מהקב"ה שיביא רווח לעולם, בקשה שרומזת למזג אויר נוח. ואכן, בניגוד לסיפור במשנה, המסתיים באקורד הצורם של דבריו האירוניים של חוני, כאן הסיפור מסתיים באווירה חיובית מאד, הממתנת מאד את הביקורת על ישראל: הסיפור מוסיף ומתאר ש'זרחה חמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות' - תיאור מרגיע ופסטורלי, המשרה אווירה של פיוס עם סיום הסיפור.

קל להבין מדוע המשנה בחרה בסיפור כפי שהיא מספרת אותו, ולא כפי שהוא מופיע בברייתא. הסיום בסיפור שבמשנה מדגיש באופן הרבה יותר חד את הדין - אין מתריעין על רוב גשמים. למעשה, בחירה דומה נעשתה גם בתוספתא[7], העוקבת אחר הדין במשנה עם סיפור משלה, סיפור אלמוני והרבה יותר קצר:

מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל וירדו גשמים; התפלל וירדו גשמים. אמ' לו כשם שהתפללת וירדו כך התפלל וילכו. להם אמ' להם צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל ומשקשק את רגלו בנחל קדרון אנו מתפללין שלא ירדו גשמים, אבל בטוחין שאין המקום מביא מבול לעולם שנ' ולא יהיה עוד מבול וגו' ואומ' כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו'

(תוספתא תענית, פרק ב', הלכה י"ג).

גם סיפור זה מסיים במשפט אירוני, אמנם אחר: 'צאו וראו אם עומד אדם בקרן אֹפל ומשקשק את רגלו בנחל קדרון'. גם כאן, כמו במשנה, האקורד המסיים של הסיפור הוא שאין מתפללין על רוב טובה שתיפסק, בהתאמה גמורה לדין שמופיע במשנה שעומדת, ככל הנראה, ברקע של הלכה זו בתוספתא.

כאמור, הסיפור בברייתא שבבבלי אינו יוצא במפורש נגד העיקרון שמופיע במשנה: נראה שחוני, שבסיפור שבברייתא יחסו, כאמור, סלחני ורך יותר כלפי העם, מתפלל באופן שעוקף את דין המשנה מבלי להפר אותו, ומביא לתוצאה הרצויה. אולם, בתפילתו גלומה גם ביקורת על עם ישראל שהוא חולק עם הקב"ה, שאינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות.