אגדת עני עשיר ורשע – חלק ב'

  • הרב יונתן פיינטוך
 

 

א.       פתיחה

בשיעור שעבר (לפני שבועיים) קראנו את אגדת 'עני, עשיר ורשע' המצויה בפרק השלישי במסכת יומא (ל"ה ע"ב). הנושא של אגדה זו הוא מחויבותו של כל אדם להקדיש זמן ללימוד תורה, והיעדר האפשרות לתרץ אי-הקדשת זמן ללימוד בטיעונים של עיכובים שונים, כגון טרדות כלכליות, (מעוני או מעושר). האגדה מכילה, כזכור, שלושה סיפורים (סיפור על הלל הזקן, על ר' אלעזר בן חרסום ועל יוסף הצדיק) אשר כולם מדגימים את האפשרות להתגבר על מכשולים מסוגים שונים אשר ניצבים בדרכו של האדם בעולם הזה ועלולים להפריע לו בלימוד תורה ובעבודת ה'.

בחלקו השני של השיעור הצבענו על זיקות רבות ומשמעותיות הקושרות בין האגדה לבין הסוגיה שהיא מופיעה במסגרתה – הסוגיה עוסקת ב'בגדי הלבן' של הכהן הגדול ביום הכיפורים. חלק מן הזיקות אותן תיארנו הן זיקות מילוליות (כגון השימוש בפועל 'להניח' שמשותף לאגדה ולדיון שקדם לו), וחלקן תוכניות (כגון הזיקות בין סיפור יוסף לדיון בבגדי הכהן: החלפת הבגדים מבוקר לערב, והבגדים כסמל חשוב בחייו של יוסף). בשיעור הנוכחי ננסה לעמוד על משמעותן של זיקות אלה.

ב.      בין כהנים לחכמים

הזיקות שהצבענו עליהן בין האגדה לבין סוגיית בגדי הכהן יוצרות מעין השוואה בין הכוהנים המתוארים בסוגיה, אשר פעלו בשלהי תקופת הביתהשני, לבין החכמים, לומדי התורה, שמתוארים באגדה. בייחוד בולטת ההשוואה בין דמותו של ר' אלעזר בן חרסום הכהן שמוצגת בברייתא הראשונה, לדמותו של ר' אלעזר בן חרסום ה'למדן', בברייתא השניה. נראה שההשוואה הזו מאדירה את החכמים ואת לימוד התורה: החכמים שבברייתא האגדית מתוארים כמי שאינם מחשיבים את הנאות העולם הזה, את הממון ואת הכבוד, ומוסרים את נפשם כשכל מאוויים בחיים הוא לימוד תורה. ואילו הברייתא אשר מספרת על התנהלותו של ר' אלעזר בן חרסום ככהן (בשלהי תקופת בית שני) מכילה לכל הפחות ביקורת מרומזת: בעבודתו ככהן הוא בוחר ללבוש בגד שהוא יקר מאד וגם שקוף ('שנראה כערום'), מעשה שמעורר את התנגדותם של אחיו הכהנים, שאינם מניחים לו לעבוד באופן כזה.[1]

כפי שכבר ראינו בחלק מן השיעורים הקודמים, עצם הימצאותה של השוואה כזו במסכת יומא אינה מפתיעה, שכן במספר מקומות ברחבי המסכת, במקורות תנאיים ואמוראיים, ראינו ביקורת, לעיתים מרומזת ולעיתים גלויה, על התנהלות הכוהנים בשלהי תקופת בית שני.[2] כזכור, בפרק הראשון ראינו את הדרשה על הפסוק 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה' (משלי י, כז) ששיקפה תמונה עגומה של הכהנים הגדולים בשלהי תקופת בית שני. כך גם בפרק ג' משנה י"א, בתוספתא המקבילה (תוספתא, יומא, ב, ה-ח), וכן בבבלי ובירושלמי ראינו שקיימת יחידה המתארת את ה'ממונים' שהיו במקדש (משפחות כהונה מסוף הבית, שהיו להן תפקידים שונים והתמחויות שונות), אשר חלקם נדרשו לגנאי על שם שלא היו מוכנים להעביר הלאה את 'סודות המקצוע' שלהם, בקשר לעבודות שונות במקדש.

יחסם הביקורתי של החכמים אל הכוהנים נבע, במידה רבה, מהשתייכותם של כהנים גדולים רבים לצדוקים, שמתחילה בשלהי המאה השניה לפנה"ס, עם הצטרפות כהני בית חשמונאי לצדוקים.[3] במקביל ובנוסף, כפי שראינו גם בהקשרים אחרים במסכת, בדורות שלאחר החורבן נראה שהחכמים שאפו למלא את מקומם החסר של המקדש ועבודת הקרבנות על ידי תחליפים שונים, כגון התפילות[4] ולימוד התורה.

אמנם, חשוב מאד לציין שאין להסיק מהצעתם של תחליפים שונים לעבודת המקדש, שמדובר, בהצבת אלטרנטיבה קבועה ומוחלטת לדורות. שכן, במקביל להצבת האלטרנטיבה הנ"ל מצויים כמובן, כתופעה כללית בספרות חז"ל לדורותיה, האבל על החורבן, והכמיהה להשבת המקדש והעבודה למקומם. על כך יעידו, בין השאר, העיסוק גם בדורות שלאחר החורבן על ידי תנאים ואמוראים במסכתות סדר קדשים, התפילות שתיקנו חז"ל, שמכילות את הכמיהה לבנין המקדש והשבת הכהנים לעבודתם, וכן התבטאויות רבות של תנאים ואמוראים שמביעות תקוה זו. ברם, לפחות במצב שנוצר בעקבות ההתנהלות הבעייתית של כהני שלהי הבית ובעקבות החורבן מנסים החכמים להציב אלטרנטיבה דתית למקדש ולכהנים שניהלו אותו.

ג.       בין ר' אלעזר בן חרסום 'הכהן' לר' אלעזר בן חרסום 'החכם'

נראה, שהאגדה שאנו דנים בה מכילה מסר דומה לביקורות אודות מעמד הכהנים אותם הזכרנו לעיל, זאת למרות שניכר כי מסר זה מופיע באופן עדין יותר. הראינו לעיל את הזיקות שבין סיפור ר' אלעזר בן חרסום באגדה לבין תיאור ר' אלעזר בן חרסום בברייתא בסוגיית הבגדים. נראה שהגמרא התכוונה ליצור השוואה על דרך הניגוד בין שתי ה'דמויות'. האגדה מעמידה מול ר' אלעזר בן חרסום 'הכהן' הגדול' את ר' אלעזר בן חרסום 'העוסק בתורה'. העובדה שמדובר באותו אדם מבליטה את הניגוד בין הדמויות.[5]

שתי ההצגות השונות של ר' אלעזר בן חרסום מייצגות שני מודלים להתייחסות של דמות לממון הרב הקיים בבעלותה. ר' אלעזר בן חרסום 'הכהן' בוחר ללבוש בגד יקר מאד בעבודתו על המזבח.[6] ערכו של הבגד שתי ריבוא, ואם נקרא מספר זה כשתי ריבוא מנה[7] (כפי שמתבקש מהרצף עם התיאור של הערך הבסיסי (שמונה עשר מנה) וישמעאל בן פיאבי (מאה מנה)) הרי שמדובר בסכום אסטרונומי. לבישתו של בגד שערכו כה רב עשויה לשדר סוג של ראוותנות.[8] מהמשך התיאור בברייתא עולה כי אכן הייתה בעיה במעשהו של ר' אלעזר בן חרסום, שכן אחיו הכהנים 'לא הניחוהו' (כלשון הברייתא בבבלי) ו'הורידוהו' מעל המזבח (כלשון התוספתא). ההסבר של הברייתא לתגובת הכהנים הוא 'מפני שנראה כערום', כלומר, הבגד היה דק כל-כך עד שהיה שקוף או צמוד מדי. בגד כזה אינו רק בלתי מכובד לעבודת המקדש בשל העובדה שהוא איננו מכסה כיאות את הגוף (ובכך נמצא מנוגד לפחות לרוח הציוויים 'ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו' (שמות כ', כב) ו'לכסות בשר ערוה' (שם, כח, מב). מידיעות היסטוריות על הטקסטיל באותה תקופה ניתן להסיק ששקיפותו של בגד כזה מהווה גם עדות על שוויו הכספי הרב,[9] ואם כן ייתכן שמעשהו של ר' אלעזר בן חרסום, שזוכה לביקורתם של אחיו הכהנים, מלבד היותו בלתי-מכובד, [10] משדר גם מחווה של התהדרות בעושרו הרב.

רגישותם של חז"ל למידת הגאווה בהקשר של בגדי הכהן הגדול מפורשת בנימוק שמובא בירושלמי לכך שהכהן הגדול ביום הכיפורים משמש בבגדי לבן ולא בבגדי זהב (ירושלמי, יומא פ"ז ה"א (ד' ע"ב)):[11]

...מפני מה אינו משמש בבגדי זהב? מפני הגאוה. א"ר סימון על שם אל תתהדר לפני מלך...'.

הבעייתיות שבהתהדרותו של ר' אלעזר בן חרסום 'הכהן' ב'בגדי לבן' יקרים מודגשת במיוחד לאור הדברים הללו של הירושלמי, היות והיא מנוגדת לרוח שיצרה, לפי הדעות הנ"ל בירושלמי, את ההלכה המיוחדת של עבודה בבגדי לבן דווקא ביום הקדוש. אמנם, המשנה עצמה מתירה לכהן 'להוסיף משלו' על ערכם של בגדי לבן הבסיסיים, וייתכן שהיו כוהנים שהוסיפו משלהם לשם שמיים, והיה בכך הידור מצווה (כך נראה בתיאור הראשון לגבי ישמעאל בן פיאבי). ברם, נראה שבעניין זה קיים גבול (שקשה להגדירו בדיוק, וייתכן שהוא דק ועדין) בין תוספת ראויה לבין תוספת שמשדרת ראוותנות ומנוגדת לרוח שאמור לסמל השימוש בבגדי לבן במקום בבגדי זהב. מכל מקום, אף שהביקורת המופיעה בברייתא על כהן מסוים זה היא אולי עדינה ומרומזת, נראה שהיא מצטרפת למה שהוזכר לעיל על יחסם של חכמים לכהני שלהי הבית השני.

דמותו של ר' אלעזר בן חרסום, כפי שהיא מופיעה בברייתא האגדית של 'עני עשיר ורשע' מייצגת את הקוטב השני (לצורך הלומדים שאינם זוכרים את הסיפור -  הסיפור מופיע שוב בהערת השוליים הבאה[12]). בברייתא זו, ר' אלעזר בן חרסום מתואר כמי שלמרות שאביו הוריש לו עושר מופלג, הוא אינו מתעניין בו כלל, ובוודאי שאינו עסוק בהצגת עושרו לעין כל. יתר על כן, נראה מן הסיפור שר' אלעזר חי בבריחה מתמדת מאור הזרקורים, ומגן בחירוף נפש על אלמוניותו. על פי הסיפור, האנונימיות יקרה לו עד מאד, היות והיא הסיכוי היחיד שלו להמשיך ולעסוק בתורה - ברגע שיחזור להיות ר' אלעזר בן חרסום בעל הנכסים הרבים תינטל ממנו חירותו לעסוק בתורה. ר' אלעזר בן חרסום זה, שמוותר על  כל עושרו ומעמדו, ואף מוכן לספוג השפלה קשה מידי עבדיו בכדי להתמסר ללימוד תורה, משמש כניגוד לדמות הכהן שעומד על המזבח, 'במרכז הבמה', ומפגין לעין כל את עושרו המופלג. אין אנו יודעים מספיק על חייו של ר' אלעזר בן חרסום, ועל התקופה בחייו שאליו מתייחס כל אחד מהתיאורים, אך קריאת הברייתות שבסוגייתנו ברצף נראית כמציגה בפנינו תהליך של תיקון שמבצע כהן זה, כאשר הוא בורח מעשרו וממעמדו המכובד ועוסק בתורה.

הזיקות בין סוגיית הבגדים לסיפור יוסף מתבארות בדרך דומה. גם יוסף עובר בחייו תהליך דומה של תיקון: יוסף הצעיר מקבל את כתונת הפסים (מאביו, בדומה לר' אלעזר בן חרסום 'הכהן' שמתואר בברייתא שקודמת לאגדה, שמקבל כתונת יקרה מאמו) ולובשה על אף ניקור העיניים והקנאה שהיא גורמת לאחיו[13]. כתוצאה מ'לבישה' זו האחים מורידים ממנו בכוח את הכתונת (בדומה לכהנים ש'לא הניחו' לר' אלעזר בן חרסום לשמש עם הכתונת השקופה). ברם, בהמשך דרכו, במפגש עם אשת פוטיפר, הוא עומד ביצרו, ובאופן סמלי הוא מוותר הפעם מרצונו על בגדו, כאמצעי להימלט מן החטא. יתכן שבכך מוצג שוב תיקון לכהן שלובש בגדים מהודרים מאד.

ברם, יתכן שבסיפור יוסף רמוזה גם ביקורת חריפה יותר. כבר הצבענו לעיל על ההקבלה בין התיאור של אשת פוטיפר: 'בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית...' לבין התיאורים המופיעים במשנה. כאן החיבור בין הסוגיה לסיפור רומז כי החלפת 'בגדי לבן' של הכהן באמצע היום, שיכולה להיות לכבוד למקדש ולעבודת היום, עלולה, כאשר מדובר בכהן שמרוכז ביופיו והדרו ומכבד בהם את עצמו, להיות מקבילה להחלפת בגדים שנעשית לצורך חטא. ברקע העניין כאן מהדהד משפט שמופיע לקראת סוף הפרק, לגבי אותם ממונים שלא גילו את 'סודות המקצוע' שלהם: 'אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודם ולמעט כבוד שמים...'.

 אפשר שהעמדת החכמים כמודל לעומת הכהנים רמוזה גם בסיפור הראשון, על הלל הזקן. בסיפור נאמר שכשהלל נמצא על הגג מצאו עליו 'רום שלוש אמות שלג'. הביטוי 'רום X אמות' אינו שכיח בחז"ל.[14] כל הופעותיו מלבד מקור אחד הם 'רום שלוש אמות', ובכל המקומות שמופיע בהם 'רום שלוש אמות' מלבד אחד,[15] מדובר בשיעורו של מקוה טהרה, שבו יכול אדם להכניס את כל גופו. תיאור כזה של מקוה טהרה מובא גם בפרקנו, בהקשר של טבילת הכהן הגדול בעבודת היום (לא ע"א):

ותניא: "ורחץ בשרו במים" (ויקרא יד, ט) - במי מקוה, כל בשרו - מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן - אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה.

יתר על כן, המקוה בו היה טובל הכהן הגדול את מרבית טבילותיו ביום הכיפורים, (טבילות שתוארו קודם לכן במסכת[16]), היה על גג לשכת הפרוה. ואילו השלג שנערם ברום שלוש אמות על הלל היה על גג בית המדרש. על כן, השלג 'רום שלש אמות' שמצאו על הלל בהיותו על הגג בסיפור מזכיר  את 'רום שלש אמות' האחר שבפרקנו. מתקבל כאן דימוי כאילו הלל, בכניסתו לבית המדרש עובר 'טבילה', המזכירה את טבילות הכהן ביום הכיפורים.[17] דימוי זה מחזק את הצבת דמות החכם, הלל, כאלטרנטיבה לכהנים בסוף בית שני.

ד.      קריאת אגדת 'עני, עשיר ורשע' בסוגיה

לאור דברינו הנ"ל נראית הבאתה של האגדה במיקומה הנוכחי במסכת כמשקפת את המסר שהזכרנו לעיל, בדבר הבעייתיות שבהתנהלות הכוהנים בשלהי הבית השני. באופן רמוז קיימת בסוגיה זו התייחסות לבעיית היחס של הכוהנים לבגדיהם, ואולי למעמדם הכלכלי באופן כללי. האגדה מציבה אלטרנטיבה להתנהלות בעייתית של חלק מכוהני שלהי תקופת הבית. קריאתה של האגדה בהקשר סוגיית בגדי הכוהנים מעניקה לאגדה קריאה אחרת לחלוטין, מתוך זווית ראיה חדשה, שלא הייתה קיימת באגדה כשהיא עומדת בפני עצמה, במנותק מהקשרה. דמויותיהם של הלל הזקן ור' אלעזר בן חרסום 'הלמדן', אשר בהקשרה המקורי של האגדה משמשות להוכיח עניים ועשירים שלא הקדישו מזמנם ללימוד תורה, מוצבות בהקשר הנוכחי מול כהני סוף הבית. הלל, שאיננו עשיר ככוהנים הנ"ל, מתמסר ללימוד תורה. ר' אלעזר בן חרסום ב'תיקון' שלו בורח מעשרו, ומקדיש את חייו ללימוד תורה.

כפי שהראינו לעיל, הנושא של הסיפור על יוסף בברייתא האגדית (התמודדות עם 'יצרא דעריות') שונה מהנושא של שני הסיפורים האחרים באגדה (עיסוק בתורה בתנאי חיים שמקשים על כך). ברם, הזיקות שהצבענו עליהן בין סיפור יוסף לבין הדיון שקדם לו בפרק מצביעות על כך שהימצאותו של הסיפור הנ"ל באגדת 'עני, עשיר ורשע' שמובאת בסוגיה, משרת באופן חשוב את המסר של האגדה בסוגיה. הזיקות בין סיפור יוסף לבין הדיון ההלכתי-אגדי בבגדי הכוהנים מחדדות את מה שנראה כביקורתם של חז"ל על יחסם של כוהנים לבגדיהם. ניתן להציע, אף שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות, שבמסגרת רצונה של הסוגיה להביע את הביקורת בעניין הבגדים, הוסיפה הגמרא את סיפור יוסף לאגדת 'עני עשיר ורשע' שהיא בחרה להביא. גם אם אין הדבר כך, אלא שסיפור יוסף כבר היה משולב באגדה זו עוד לפני שיבוצה בסוגיה, הרי שקיומו של סיפור יוסף באגדה היווה מניע נוסף וחשוב לשיבוץ האגדה הספציפית הזו בפרק.

לסיכום, נראה שהסוגיה הביאה את אגדת 'עני, עשיר ורשע' כדי להביע מסר רעיוני שנוגע לדיון ההלכתי שמופיע בה בערכם של בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים. יש להדגיש שהמסר אינו משנה את ההלכה. המשנה עדיין מאפשרת לכהן גדול להוסיף משלו על ערכם המינימאלי של בגדי לבן, ואם הדבר נעשה במידה סבירה ולשם שמים יכול להיות בכך הידור מצווה נאה ומתאים. ברם, נראה שהגמרא קוראת לזהירות ורגישות בעת יישומו של היתר זה, מפני מצבים של ראווה וגאווה, אשר בעייתיים במיוחד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. נראה שהסוגיה סוברת שאופן היישום של היתר זה על ידי ר' אלעזר בן חרסום בתיאור בברייתא חורג מהאופן החיובי של יישום זה, ועל כן מובא, בין השאר, תיאור קטבי, הפוך, של אותו ר' אלעזר בן חרסום.

 כפי שכתבנו בפתיחת הדיון באגדת 'עני עשיר ורשע', זוהי אגדה עשירה בסיפורים ובפרטים, ולא עמדנו כאן על כולם. ברם, ניסינו בדברינו לפתוח צוהר להבנת הבאתה של אגדה זו במיקומה הנוכחי במסכת יומא, ולמסר הרעיוני שעולה מקריאתה של הסוגיה כולה, על ההלכה והאגדה שבה, כרצף אחד.

 



[1] על הברייתא הזו ראה ביתר הרחבה בהמשך.

[2] בעניין הביקורת על כהני שלהי בית שני במשנה ביומא, ראו גם את מאמרו של מ' פרי, 'מקבילים נפגשים – הארות על עיצובן הספרותי של משניות יומא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 36–38.

[3] ראו בעניין זה ברכות כט ע"א, לגבי יוחנן כהן גדול, וכן הסיפור על הכהן הגדול הצדוקי בתלמוד הבבלי, מסכת יומא יט ע"ב. ליתר הרחבה בעניין זה ראו מ"ד הר, 'הרצף שבשלשלת מסירתה של התורה', ציון מד (תשל"ט) עמ' 49–50. הר טוען שם גם שמימי הורדוס חלה הסתאבות של הכהונה הגדולה, וזו גררה ביקורת חריפה של החכמים כלפי הכוהנים.

[4] כפי שראינו באגדה שפותחת את הפרק השלישי, וכפי שמופיע למשל בפרק הרביעי במסכת ברכות, ואכמ"ל.

[5] יש לציין שבסיפור על 'ראב"ח הלמדן' כלל לא מוזכרת עובדת היותו כהן, דבר שמוסיף לרושם של הקיטוב בין הדמויות. במקורות מקבילים אחרים מצויה עדות על העושר הנ"ל של ראב"ח (ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה (ס"ט ע"א) (= איכה רבה ב, ק (מהדורת בובר עמ' נג)): 'עשרת אלפים עיירות היו בהר המלך ולרבי אלעזר בן חרסום אלף מכולם וכנגדן אלף ספינות בים וכולהם חרבו'.

[6] אמנם לפי התוספתא אמו יצרה את הבגד, אך האחריות על הבחירה ללבשו בזמן העבודה מוטלת עליו.

[7] כפי שמפרש רש"י על אתר (ד"ה 'משתי ריבוא').

[8] אמנם בברייתא שהבאנו לעיל על שנות הכהנים הגדולים עולה, לפי אחת הלישנות, שר' אלעזר בן חרסום היה מהכהנים הכשרים. אכן, ייתכן שלא היה צדוקי ולא קנה את כהונתו בממון כפי שעשו כהנים אחרים, ועם זאת, לפחות באופן נקודתי, מהברייתא המספרת על בגדיו עולה ביקורת עליו, כפי שמשתמע מתגובתם החריפה (שנראית גם חריגה ביחס לכהן גדול) של אחיו הכהנים כלפיו – להורידו מעל המזבח.

[9] באותה תקופה הגיעה תעשיית הטקסטיל במצרים להישגים מרשימים ביכולת לייצר בדים דקים ביותר. תודתי נתונה לר' נחום בן-יהודה, שעוסק בחקר הטקסטיל בתקופת התלמוד, שחלק אתי את ידיעותיו בנושא זה.

[10] נציין כי בירושלמי נוסף משפט על הברייתא -  לאחר שהורידוהו הכהנים מהמזבח נכתב: 'מה עשה, מילא אותה מים וסבב את המזבח שבע פעמים'. משפט זה, על פי פירושו של 'פני משה' על אתר, משמעו שראב"ח ניסה להוכיח באמצעות 'תצוגה' זו שהבגד אינו מחורר, אלא אטום, ואטימותו מוכחת מכך שאינו מאבד מהמים שמילא בו אף לאחר שבעה סיבובים סביב המזבח. ייתכן שהוא ניסה להוכיח שאין במעשהו כוונה של חוסר צניעות.

[11] בהמשך הירושלמי מופיע גם הנימוק הנוסף, (נימוק אשר המופיע גם בבבלי, ראש השנה כו ע"א) -  'אין קטיגור נעשה סניגור'.

[12]אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

[13] בעניין התהדרותו של יוסף ביופיו ראה גם בראשית רבה, פ"ז, ג: 'ותשא אשת אדוניו... ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון, ותשא אשת אדוניו את עיניה, מה כתיב למעלה מן הענין ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, לגבור שהיה עומד בשוק וממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקיבו אמר לי נאה, לי יאי, נאה גבור, אמרו ליה אי את גבור אי את יאי הא דובא קמך קום קפחינה'.

 

[14] הביטוי מופיע שבע פעמים במקורות התנאים והאמוראים.

[15] בתוספתא, כלים ה, א, שעוסקת בשיעורים של כלים שונים לענין טומאה.

[16] ראה משנה, יומא ג, ג, וכן בבלי, יומא י"ט ע"א (=משנה, מידות ה ג): 'לשכת הפרוה ששם היו מולחין עורות קדשים, ועל גגה היתה בית טבילה לכהן גדול ביום הכפורים'.

[17] ייתכן שסיפור הלל מכיל רמזים נוספים אל הפרק שלנו:

א. בסיפור על הלל אומר שמעיה לאבטליון: '...בכל יום הבית מאיר והיום אפלה, שכן גופו של הלל כיסה את פתח הארובה, ובית המדרש נותר חשוך גם כשעלה השחר, ולא ניכר שהאיר היום. מצב מלאכותי זה שנוצר בבית המדרש מזכיר את הדיון שבו פותח הפרק, ההבחנה בסוף הלילה ותחילת היום. המשנה הראשונה מתארת טעות שנוצרה פעם, בעקבות מאור הלבנה. הגמרא שם מסבירה את חוסר היכולת להבחין בין מאור הלבנה למאור החמה בכך שהיה 'יום המעונן'. ואמנם בתחילת הסיפור על הלל נמצא גם המשפט 'שמא יום המעונן הוא?', בסיפור הלל, בהמשך דברי שמעיה הנ"ל.

ב. ייתכן שיש בסיפור הלל רמיזה דקה גם לדיון שמתקיים בבבלי בסוגיה הסמוכה לסוגיה הזו מלפניה. הגמרא דנה בדרכים לחמם את מי המקוה עבור כהן גדול זקן או איסטניס, ובבעייתיות ההלכתית הכרוכה בכך, מצד איסורי מלאכה ביום הכיפורים. בסיפור הלל, אנשי בית המדרש רוחצים את הלל ומחממים אותו תוך כדי חילול שבת. הסיפור מסתיים במשפט 'אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת'. ייתכן שמודגש כאן 'זה', לעומת כוהנים גדולים מסויימים, שהיו פחות ראויים לחימום ביום הכיפורים.