דילוג לתוכן העיקרי

אגדת ר' ינאי

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 2

אגדת ר' ינאי

הפעם נלמד את האגדה על הדיין ר' ינאי, שמופיעה בבבא בתרא דף ס' ע"א – ס' ע"ב. הקשרה הישיר של האגדה בסוגיה הוא המשנה שלפניה, שבה כתוב הדין: "אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים...". מיד לאחר הציטוט מהמשנה מופיע סיפור קצר על מישהו שהוציא זיז לרשות הרבים, ומקרהו נדון אצל ר' אמי (המקרה בר' אמי יובא בהמשך). לאחר המקרה בר' אמי מופיעה אגדת ר' ינאי, שחותמת את הסוגיה העוסקת בפסקה זו מהמשנה.

א. הסיפור

1. ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים,

2. הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים,

3. אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה;

4. אתא לקמיה דר' ינאי,

5. א"ל: זיל האידנא ותא למחר.

6. בליליא שדר קצייה לההוא דידיה.

7. למחר אתא לקמיה,

8. א"ל: זיל קוץ.

9. א"ל: הא מר נמי אית ליה!

10. א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.[1]

ב.  ניתוח ספרותי

הסיפור שלפנינו עוסק באמורא הארצישראלי ר' ינאי. הוא קצר, בעל מבנה פשוט של כמה משפטי רקע, (שורות 1-3), ושלושה חלקים קצרים שמתארים את המעשה עצמו. החלקים מופרדים באמצעות תיאורי הזמן השונים: א. היום הראשון (ש' 4-5); ב. הלילה (ש' 6); ג. היום למחרת (ש' 7-10).[2] הסיפור לכאורה פשוט, ועם זאת קיים בו עיצוב ספרותי משוכלל, שמדגיש מאד את התמה שלו, כפי שנראה מיד.

שני המשפטים הראשונים בסיפור יוצרים סימטריה בין ר' ינאי לבעל הדין: לשניהם יש אילן הנוטה לרשות הרבים. הסימטריה מודגשת באמצעות חזרה – הזהות בניסוח המשפט:

1. ר' ינאי              הוה ליה          אילן הנוטה לרשות הרבים,

2. הוה ההוא גברא דהוה ליה (נמי) אילן הנוטה לרשות הרבים

במשפט הבא (3) נפגעת הסימטריה, שכן בני רשות הרבים קובלים על אילנו של בעל הדין, אך לא על אילנו של ר' ינאי. הסיבה להבדל אינה ידועה. יתכן שאילנו של ר' ינאי הפריע פחות, באופן אובייקטיבי, לבני רשות הרבים. יתכן ששני האילנות הפריעו באותה מידה, אך כלפי ר' ינאי לא התלוננו בני רשות הרבים מפאת מעמדו, מטעמים של כבוד, פחד, או שיקולי כדאיות ארוכי טווח.

לכאורה הדין ברור. על בעל האילן לקוץ את ענפי אילנו המפריעים לבני רשות הרבים, על פי הקריטריונים המופיעים במשנה (בבא בתרא פרק ב' משנה יד):

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו...

ברם, ר' ינאי אינו מוכן לפסוק את הדין עד שיקצוץ את אילנו הוא, ועל כן הוא דוחה את הדיון ליום הבא. בין שני הדיונים מופיע הלילה (חלק ב') ובו קוצץ ר' ינאי את אילנו.

למחרת, מצווה ר' ינאי על בעל האילן לקוץ את אילנו, וזאת לאחר שבלילה הוא קצץ את אילנו שלו. בכך חוזרת למקומה הסימטריה ששררה ביניהם בתחילת הסיפור. אף בסוף מודגשת הסימטריה ביניהם באופן מילולי, הפעם על ידי דבריו של ר' ינאי שמורכב ממילים חוזרות (ש' 10):

            אי      קוץ דידי      קוץ דידך

            אי לא קוץ דידי לא תקוץ את

הסימטריה בין ר' ינאי לבעל הדין, המופרת תחילה וחוזרת למקומה בסוף, מסבה את תשומת הלב לכך שלסיפור כולו מבנה כיאסטי, המדגיש תֵמה זו:

 

 

 

 

א ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים,

הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים,

ב אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה,

ג אתא לקמיה דר' ינאי,

א"ל: זיל האידנא ותא למחר.

ד בליליא שדר קצייה לההוא דידיה.

ג' למחר אתא לקמיה,

א"ל: זיל קוץ.

ב' א"ל: הא מר נמי אית ליה.

א' א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך,

אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.

  • א, א' הם הפתיחה והסיום, והמבטאים את הסימטריה, כאמור לעיל.
  • ב, ב' מכילים שניהם טענות: טענת בני רשות הרבים, המחייבת את בעל הדין לקוץ, וטענת בעל הדין כלפי ר' ינאי המחייבת את ר' ינאי לקוץ. מדובר בשתי טענות שונות מהותית: טענת בני רשות הרבים היא משפטית טהורה, ועוסקת עניינית בהפרעת הענפים לרשות הרבים בהתאם לדין המשנה (ב', יד). לעומת זאת, טענת בעל הדין כלפי ר' ינאי היא טענה במישור האישי-מוסרי, שכן, היא אינה מכוונת כלפי הפרעה שיוצרים ענפיו של ר' ינאי, אלא כלפי חוסר הסימטריה שבין הנתבע לר' ינאי. ברם, דווקא הבדל זה מבליט את מעשהו של ר' ינאי, שלוקח בחשבון את טענת בעל הדין, אף לפני שנטענה.
  •  ג, ג' מחזקים את המבנה הכיאסטי בלשונותיהם הזהות שחוזרות בשני החלקים הנ"ל: "אתא לקמיה" ו- "א"ל זיל...".
  • ד עומד במרכז המבנה, ומיקום זה מדגיש את חשיבתו. מעשהו של ר' ינאי, קציצת אילנו שלו, עומד במרכז הסיפור. אף בחלוקה הלינארית של מבנה הסיפור שחילקנו לעיל, מהווה ד' חלק בפני עצמו - בזכות תיאור הזמן 'בליליא', שמפרידו מהחלקים האחרים, חלקי הדין המתרחשים בזמן שונה: ביום שלפני הלילה וביום שלאחריו.

המסר שעומד מאחורי מעשהו של ר' ינאי, הוא חוסר נכונותו של ר' ינאי לאפשר את אי-הסימטריה בינו לבין בעל הדין. מסר זה מובע היטב בסיפור, כפי שהראינו, הן באמצעות התוכן והן באמצעות המבנה. הסיבה לשמירה על הסימטריה אינה נובעת רק משיקולים של דיני אילנות נוטים, אלא גם משיקולים רחבים יותר. ר' ינאי מגלה רגישות מוסרית, שמחייבת את הדיין להיות נקי מכל חשד. הנקיות המוסרית הנדרשת מדיין אינה יכולה לאפשר מצב שבעל דין יאלץ לקצוץ את אילנו, בעוד שאילן דומה של הדיין לא יִקָצץ.

מעבר לנקיות האישית של הדיין, ר' ינאי מגלה דאגה למעמדה של המערכת המשפטית בעיני הנידונים בה. גם אם אין הצדקה משפטית טהורה לקציצת אילנו של ר' ינאי, קציצה זו מעמידה את מערכת המשפט שלו כצודקת יותר, כמערכת שאינה מפלה, אף למראית העין, בין הדיין לבין האזרח הפשוט שנדון בה.

לבסוף, יתכן שר' ינאי מגלה רגישות גם לתחושותיו של מי שיצא חייב בדין, ואולי אף סוג של הזדהות עמו, כפי שמודגש על ידי הסימטריה שיוצר העיצוב הספרותי של הסיפור. אדם כזה, שיצא חייב ונאלץ בניגוד לרצונו לקצוץ את אילנו, יוצא באופן טבעי מבית הדין בתחושה קשה, ולעיתים היא עלולה להתבטא כמרירות כלפי מערכת המשפט. ראיית אילנו הנוטה של ר' ינאי עומד בשלמותו רק תגביר את תחושות התסכול והמרירות. את התחושות האלה, גם אם אין להן כל הצדקה מוסרית או משפטית, מעוניין ר' ינאי למנוע, הן מתוך רגישות לתדמית המערכת,  והן מתוך רגישות לרגשותיו של בעל הדין.

צריך להוסיף שהסוגיה ממשיכה ועוסקת בסיפור ר' ינאי, ומסבירה שר' ינאי חשב מתחילה שאילנו לא מפריע לרבים אלא מועיל להם, וכעת הוא מסיק מתביעתם נגד בעל הדין שאילנות אכן מפריעים להם, וממילא קציצת האילן שלו אינה לפנים משורת הדין אלא מחויבת על פי דין. פרשנות זו של הגמרא, שאינה חלק מהסיפור עצמו (כפי שנראה מיד בסיפור המקביל בירושלמי) מקהה מעט את משמעות מעשהו של ר' ינאי. ועם זאת עדיין נראה בסיפור שאת ר' ינאי מנחים גם השיקולים החוץ-משפטיים שצוינו לעיל. גם העיצוב הספרותי, שמבליט מאד את הסימטריה שיוצר ר' ינאי בינו לבעל הדין מדגיש את שיקוליו של ר' ינאי.

לאגדת ר' ינאי קיימת מקבילה בירושלמי בבא בתרא (פ"ב הי"ד, י"ג ע"ג).

ר' יונתן הוה דאין טבאות. והוה תמן חד רומיי והוה מגיריה בחקלא ובביתא. והוה לרבי יונתן חד אילן נטה גו דהוא רומייה. אתא קומי חד דיין אכן. אמר לון אזלון ותון בצפרא. אמר ההוא רומייה בגיני לא נפק דינא. למחר אנא מבטל אילו מדידי וחמי היאך דינא נפק. אין הוה דאין כל עמא ולא דאין נפשיה לית הוא בר נש. באפתי רמשא שלח רבי יונתן בתר נגריה. אמר פוק קוץ מה דנטה גו רומייה. בצפרא קרץ בעל דיניה לגביה. אמר ליה זיל קוץ מה דנטה גו דידיה. אמר ליה רומייה דידך מה. אמר ליה פוק חמי יתיה כמה דידי עבד דידיך. נפק חמיתיה אמר ברוך אלההון דיהודאי[3]

בירושלמי, הסיפור (שמסופר שם על ר' יונתן, אמורא ארצישראלי מדורו של ר' ינאי) הוא חלק מקובץ בעל שלושה סיפורים, הפותח במשפט: "ר' יונתן הוה דאין טבאות". ואכן, לפחות שני הסיפורים הראשונים בקובץ מהווים עדות להתנהגותו המופתית של ר' יונתן כדיין, שרגיש במיוחד לנקיות המוסרית שנדרשת מהדיין, ולתדמית הנקייה מכל רבב של מערכת המשפט שלו, בדומה למסר שקיים בבבלי.

ג. ההקשר הרחב בסוגיה ובמסכת

הסיפור בתלמוד הבבלי מוסב על המשנה האחרונה בפרק שלישי בבבא בתרא (פ"ג מ"ה) על המשפט: "אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים" (להלן: 'משנת זיזים'). על פניו, אילן הנוטה לרשות הרבים היה נתפש בעינינו כדומה מספיק לזיז היוצא לרשות הרבים, אלמלא קיומן של משניות בפרק השני, שעוסקות באופן ספציפי ומפורש בדינו של אילן הנוטה לרשויות שמחוץ לרשותו של בעל האילן (להלן: משניות אילנות). קיומן של משניות אלה, ובייחוד משנה י"ד, שעוסקת באילן הנוטה לרשות הרבים, מעלה את השאלה מדוע לא ממוקמת אגדת ר' ינאי בסוף הפרק השני. ואכן, הסיפור המקביל בירושלמי, על ר' יונתן, הובא על משנת האילן הנוטה שבפרק השני. מדוע, אם כן, בחר התלמוד הבבלי להביא את סיפור ר' ינאי והאילנות הנוטים בפרק השלישי, על משנת זיזים, כשיש מיקום לכאורה מתאים יותר?

נראה שהתשובה לשאלה זו נעוצה בהקשרו הרחב של סיפור ר' ינאי בסוגיית זיזים. קודם לסיפור ר' ינאי מובא בסוגיה, כאמור, מקרה שעוסק בר' אמי:

ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה, וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק לרה"ר, הוו קא מעכבי עליה בני רה"ר; אתא לקמיה דר' אמי, א"ל: זיל קוץ. אמר ליה: והא מר נמי אית ליה! דידי למבואה מפיק, בני מבואה מחלין גבאי, דידך לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך?[4]

במקרה שלפנינו ר' אמי, שלו עצמו יש זיז שיוצא למבוי, דן במקרה של זיז שיוצא לרשות הרבים, שבני רשות הרבים מחו עליו. ר' אמי פוסק שעל בעל הזיז לקצצו. בתגובה לשאלת בעל הדין מחלק ר' אמי בין הזיז שלו עצמו, שיוצא למבוי, ובני המבוי יכולים למחול על קיומו, לבין הזיז שיוצא לרשות הרבים, ואין מי שימחול עליו.

מבלי להיכנס לדיון בטיב החילוק, ברור שחילוקו של ר' אמי מבוסס על שיקול הלכתי-משפטי, שמאפשר לו בסופו של דבר לקיים את הזיז שלו, ואילו בעל הדין שבא לפניו נאלץ לקצוץ את זיזו. פסיקה זו, הגם שהיא נכונה מבחינה משפטית, עלולה לעורר על ר' אמי טרוניה מסוימת מצד בעל הדין, גם אם מבחינה משפטית טהורה אין מקום לטרוניה כזו כלל.

בשלב זה מביאה הגמרא את אגדת ר' ינאי, שדומה מאד למקרה של ר' אמי מבחינה מבנית ומילולית, כפי שניתן להתרשם מהטבלה הבאה:

ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה,

וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק לרה"ר,

הוו קא מעכבי עליה בני רה"ר;

אתא לקמיה דר' אמי,

 

 

 

 

א"ל: זיל קוץ.

אמר ליה: והא מר נמי אית ליה!

דידי למבואה מפיק, בני מבואה מחלין גבאי, דידך לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך?

ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים,

הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים,

אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה; 

אתא לקמיה דר' ינאי, 

א"ל: זיל האידנא ותא למחר.

בליליא שדר קצייה לההוא דידיה.

למחר אתא לקמיה,

א"ל: זיל קוץ.

א"ל: הא מר נמי אית ליה!

 

א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.

 

 

הדמיון הבולט בין התיאורים מבליט את ההבדלים ביניהם, בעיקר בשתי נקודות:

א. באגדת ר' ינאי קיים קטע באמצע, שבו ר' ינאי משלח את בעל הדין עד למחרת, מתוך כוונה לקצוץ בינתיים את ענפי עצו הוא. קטע מקביל חסר במקרה של ר' אמי.

ב. המשפט החותם את התיאורים בולט לעין בשונותו: ר' ינאי תולה את קיום פסק דינו בכך שהוא עצמו ביצע אותו פסק דין קודם, ובכך, מלבד הדוגמא האישית, הוא יוצר סימטריה בינו לבין בעל הדין; ואילו ר' אמי מחלק בינו לבין בעל הדין, ולמעשה מותיר את המצב בחוסר סימטריה.

לסימטריה שיוצר ר' ינאי בינו לבין בעל הדין אין הצדקה משפטית טהורה, שכן רק כלפי בעל הדין מחו בני רשות הרבים. בהנחה, כאמור, שענפיו של ר' ינאי לא יצרו הפרעה משמעותית ברשות הרבים,[5] נובע קיצוץ ענפיו של ר' ינאי משיקולים מוסריים שהם מעבר לשיקולים המשפטיים הטהורים. כפי שהסברנו לעיל, ר' ינאי קצץ את ענפי עצו משיקולים של מראית העין, ומאינטרס של בית הדין שמי שיצא חייב בדין ירגיש שנעשה לו דין צדק. משיקולים אלה מחליט ר' ינאי שלא יתכן שידרוש מבעל הדין לקצוץ את ענפיו לפני שהוא עשה כן בעצמו. טענת בעל הדין (ש' 9) רק ממחישה עד כמה צדק ר' ינאי בכך שהקדים ועשה מעשה, עוד בטרם הועלתה נגדו הטענה.

לאור הסימטריה בין התיאורים וכן מהמסר שעולה מאגדת ר' ינאי ניתן לשער מדוע שובצה אגדת ר' ינאי במקומה בפרק השלישי, במקום במקומה הטבעי, בפרק השני. אגדת ר' ינאי מקבילה לאגדת ר' אמי מחד; ברם, היא מציעה מודל אלטרנטיבי לאופן פעולתו של ר' אמי: כנגד החלטתו של ר' אמי לנהוג על פי שיקולים משפטיים טהורים ולחלק בין הזיז שלו לזיז של בעל הדין, ניצבת החלטתו של ר' ינאי לנהוג באופן אחר.[6] אפשר, אם כן, שהגמרא הביאה כאן את אגדת ר' ינאי מפני שרצתה להעביר את המסר המורכב, בדבר השיקולים השונים הניצבים בפני הדיין מעבר לשיקולים המשפטיים ה'טהורים', ואולי אף להציג בפנינו שני מודלים שונים של גישות שמצויות אצל דיינים שונים, כפי שעולה מקריאת שני הסיפורים ברצף.

את הפרשנות הנ"ל, העולה מבחינת הסוגיה בבבלי, ניתן לחזק על ידי השוואת אגדת ר' ינאי בבבלי למקבילתה בירושלמי שהבאנו לעיל:

 

 

ירושלמי בבא בתרא פ"ב הי"ד, י"ג ע"ג

בבלי בבא בתרא נ"ט ע"ב

ר' יונתן הוה דאין טבאות

והוה תמן חד רומיי והוה מגיריה בחקלא ובביתא

והוה לרבי יונתן חד אילן נטה גו דהוא רומייה

 

 

 

אתא קומי חד דיין אכן

אמר לון אזלון ותון בצפרא

אמר ההוא רומייה בגיני לא נפק דינא

למחר אנא מבטל אילו מדידי וחמי היאך דינא נפק

אין הוה דאין כל עמא ולא דאין נפשיה לית הוא בר נש

באפתי רמשא שלח רבי יונתן בתר נגריה

אמר פוק קוץ מה דנטה גו רומייה

בצפרא קרץ בעל דיניה לגביה

אמר ליה זיל קוץ מה דנטה גו דידיה

אמר ליה רומייה דידך מה

אמר ליה פוק חמי יתיה כמה דידי עבד דידיך

 

נפק חמיתיה אמר ברוך אלההון דיהודאי

 

 

 

ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים,

הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים,

אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה;

אתא לקמיה דר' ינאי,

א"ל: זיל האידנא ותא למחר.

 

 

 

 

 

בליליא שדר קצייה לההוא דידיה.

למחר אתא לקמיה,

א"ל: זיל קוץ.

א"ל: הא מר נמי אית ליה!

א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.

 

ראשית, יש להזכיר שכאמור לעיל, האגדה בירושלמי משובצת בפרק השני, על משניות אילנות. זהו מקומה הטבעי ביותר. שנית, קיימים מספר הבדלים בולטים בין הסיפורים, על אף הדמיון הרב ביניהם. הסיפור בירושלמי עוסק באילן 'שנוטה לשדה חברו', ואילו בבבלי האילנות נוטים לרשות הרבים. הבדל זה מחזק את הזיקה בין הסיפור בר' ינאי למקרה של ר' אמי, שעוסק אף הוא בזיז שבולט לרשות הרבים. בסיפור בירושלמי קיים אלמנט השכן הרומי, אלמנט שלא קיים כלל בבבלי, אולי מפני שהוא מיותר, שכן המסר העיקרי קשור בהשוואה לר' אמי, ולא ביחסי ישראל-נכרים, שעומדים במרכז הסיפור בירושלמי.[7]

ניתן להבחין עוד בהבדלים מילוליים שונים בין הסיפור בבבלי לסיפור בירושלמי. באופן כללי קיים דמיון מילולי בין אגדת ר' ינאי בבבלי ומקרה ר' אמי, ושניהם שונים במידה ניכרת מהמקבילה בירושלמי. למשל, "הא מר נמי אית ליה" בסיפור ר' ינאי (ש' 8) שונה מ "אמר ליה רומייה דידך מה" שבירושלמי, אך מאידך מקביל ל "אמר ליה והא מר נמי אית ליה" שבמקרה של ר' אמי. הלשון "אתא לקמיה דר' ינאי" (ש' 4) מקבילה ללשון "אתא לקמיה דר' אמי", ושונה מעט מ "אתא קומי חד דיין אכן" שבירושלמי. הלשון הקצרה "זיל קוץ" מופיעה באגדת ר' ינאי (ש' 9) מקבילה ללשון במקרה ר' אמי, ושונה מהלשון הארוכה "זיל קוץ מה דנטה גו דידיה" בירושלמי.[8]

לסיכום, מבט רחב על סוגיית הבבלי שמכילה את סיפור ר' ינאי, וההשוואה לסיפור המקביל בירושלמי, מראים כי סוגיית הבבלי מציבה בפני הלומד שני מודלים של התנהלות של דיין: ר' אמי, נצמד לשיקולים המשפטיים, ומציג את האמת בתקיפות בפני בעל הדין שיוצא חייב. בעיניו, לפחות כפי שעולה מהמקרה הזה, הדיין מייצג את הדין והאמת - הם שצריכים להנחות אותו, ועל בעל הדין לקבל זאת. דיין מהסוג של ר' אמי גם שומר על ריחוק מסוים מבעל הדין. ר' ינאי לעומתו מעדיף לשלם מחיר אישי וליצור זהות בינו לבין בעל הדין, גם אם ייתכן שעל פי הדין הטהור אינו חייב בכך,[9] כדי שגם החייב בדין ירגיש שנעשה צדק, ולא תהיה אפילו מראית עין של חוסר צדק. שיקולים אלה של ר' ינאי מודגשים באמצעות ההשוואה לירושלמי ובאמצעות העיצוב הספרותי של הסיפור, שפותח ומסיים בסימטריה בין ר' ינאי לבעל הדין, סימטריה שבאופן בולט אינה קיימת בין ר' אמי לבעל הדין שבא לפניו.[10]

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] תרגום: ר' ינאי – היה לו אילן הנוטה לרשות הרבים. היה אותו איש שהיה לו גם אילן הנוטה לרשות הרבים. באו בני רשות הרבים, היו מעכבים עליו (רצו לאלצו לקצוץ). בא לפני ר' ינאי, אמר לו: לך (הביתה) היום ובוא מחר. בלילה שלח (ר' ינאי) וקצץ את אילנו. למחרת בא לפניו (האיש). אמר לו (ר' ינאי): לך תקצוץ. אמר לו: הרי לך גם יש! אמר לו: לך ראה: אי קצוץ שלי תקצוץ את שלך. אם לא קצוץ שלי אל תקצוץ את שלך

[2] לאחר תום העלילה ישנן בהמשך הסוגיה שתי התייחסויות של הגמרא לסיפור, שדנות בשיקולים השונים שהנחו את ר' ינאי בסיפור.

[3] תרגום: ר' יונתן היה דן טוב. והיה שם רומאי אחד שהיה שכנו בשדה ובבית. והיה לר' יונתן אילן אחד שנטה לתוך (שדהו) של אותו רומאי. בא לפניו דין אחד כזה. אמר להם (ר' יונתן) לכו ובואו בבוקר. אמר אותו רומאי: בגיני לא יצא הדין, למחר אני מבטל את יום עבודתי ורואה כיצד הדין יוצא: אם ידון את כל העם ולא ידון את עצמו אין הוא בן אדם. בערב שלח ר' יונתן אחר נגרו, אמר: צא קצוץ מש שנוטה לתוך (שדה) הרומאי. בבוקר השכים בעל דינו אליו. אמר לו (ר' יונתן): לך קצוץ מה שנוטה לתוך (שדה) שלו. אמר לו הרומאי: שלך מה?! אמר לו: צא ראה כמו שלי עשה את שלך. יצא (הרומאי), ראה, אמר: ברוך א-להי היהודים

[4] תרגום: ר' אמי היה לו זיז שהיה יוצא למבוי, ואותו איש גם כן היה לו זיז שהיה יוצא לרשות הרבים, היו בני רשות הרבים מתלוננים עליו. בא לפני ר' אמי, אמר לו: לך קצוץ. אמר לו: והרי לך גם יש! (אמר לו ר' אמי) שלי יוצא למבוי, בני המבוי מוחלים לי, שלך יוצא לרשות הרבים, מי מוחל לך?

[5]כאמור, קיימת גם האפשרות האחרת, שבני רשות הרבים לא מיחו כנגד ר' ינאי רק בשל מעמדו כחכם/דיין.

[6] אמנם, כאמור, יש לקחת בחשבון את ההבדל בין המקרה של ר' ינאי לזה של ר' אמי, שבו קיים חילוק אובייקטיבי משמעותי בין הזיז של בעל הדין שיוצא לרה"ר לבין הזיז של ר' אמי, ועם זאת נראה שההבדל בין הסיפורים אינו נעוץ רק בהבדל זה, אלא בהבדלי גישות.

[7]ראה, לשם השוואה, קובץ סיפורים אחר, בירושלמי בבא מציעא פ"ב (ח' ע"א), שמשותפת לו הנוסחה 'בריך אלההון דיהודאי' המופיעה בנוסח הירושלמי של אגדת ר' ינאי. הקובץ בב"מ עוסק ברובו בהשבת אבידות לנכרי שכתוצאה ממנה הנכרי אומר את הנוסחה הנ"ל. קובץ זה מקביל לאגדת ר' יונתן בירושלמי אף בשל הביטוי 'דאין טבאות', המשמש כותרת לאגדת ר' יונתן, ומופיע באחת האגדות בקובץ בב"מ.

[8] מובן, שחלק מהשינויים הם תוצאה של הבדל בין הארמית הגלילית של הירושלמי לארמית הבבלית של הבבלי, אך לא כולם.

[9] ראו לעיל, בסוף הניתוח הספרותי של הסיפור.

[10] מודלים שונים כאלה של דיינים ניתן למצוא במקומות שונים במסכת סנהדרין, ראו למשל התיאור בדף ו' ע"ב על הדיין שמחייב את בעל הדין על פי הדין, ולאחר מכן מפצה אותו מכספו על ההפסד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)