אדרת אליהו - הספדו של הרב עזרא ביק לרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

  • הרב עזרא ביק

אדרת אליהו

הספדו של הרב עזרא ביק בהלוויה

רוב רובם של האנשים שנמצאים פה הם תלמידים של ר' אהרון. תלמידים חדשים, תלמידים ותיקים וגם אלו שזכו רק לקלוט בוהק אחרון של החודשים האחרונים. גם אני אחד מהתלמידים הרבים של ר' אהרון. בעצם, כל חיי הייתי תלמיד שלו. נכנסתי לשבת לפניו בגיל חמש עשרה, לפני חמישים שנה, ומאז לא עזבתי. אני הולך אחריו מאז, ממקום למקום, מארץ לארץ - אפשר להגיד שלא זכיתי להשתחרר. ואני שואל את עצמי, מה עושה תלמיד, שהוא איננו אלא תלמיד, שמעולם לא נהיה משהו אחר, מה עושה תלמיד כשאין לו רב?

אולי אשאל שאלה אחרת. אני מדבר מתוך החוויה שלי, ואני מקווה שזה נוגע לכולם. במה היינו תלמידיו? מה התכונה שהופכת אותנו להיות תלמידיו? שמענו גם היום בהספדים הקודמים, וכל אחד יכול להוסיף מעצמו, המון המון המון מידות ותכונות ומעלות טובות של ר' אהרון, וכולם הם דברים עצומים ונפלאים.

האם הנחיל לנו דרך לימוד? וודאי שכן. אני למדתי מרבי איך לקרוא, פשוט איך לקרוא ראשונים. למדנו מסכת גיטין, ואני זוכר גם היום את רבי קורא רשב"א ורמב"ן, מסביר איך לקרוא כל אחד מהם, ומה ההבדלים ביניהם. וכך אני לומד, אין לי דרך אחרת ללמוד. יותר מזה - אהבת התורה! אהבה עצומה לתורה ולימודה. וודאי שזאת נחלה שהנחיל לנו! שמענו על המידות, היושר, הכנות, ומעל לכל – הדביקות באמת, אמת אמת ורק אמת. הדביקות הקיצונית באמת! ר' אהרון היה אדם מאוד מאוד קיצוני בדביקותו באמת. קשה היה לתפוס את המידה הזו שלו. הקיצוניות שלו הרבה פעמים התבטאה בזה, שמצד אחד העלה אפשרות להגיד ככה ומצד שני אפשר להגיד ככה, ויש גם צד שלישי. הרבה אנשים התקשו בכך כי הרגישו שהם יוצאים ממנו בלי משהו להחזיק ביד, כי חפשו תשובה פשוטה, והאמת המלאה של רבינו נראתה להם מתמסמסת ומתפשרת. אבל זאת היתה האמת במלואה, ואסור היה לו לפשט אותה. הדביקות שלו באמת היתה קיצונית מאוד ולא אפשרה לו לעגל פינות רק כי להקל עלינו.

ועדיין אני שואל, במה, בסופו של דבר, היינו תלמידיו? כי האמת היא שיש תלמידי חכמים גדולים בעולם, גם אם במידה קצת פחותה, ויש בעולם אנשי מידות, ויש בעולם אנשי אהבה. נכון, מעולם לא פגשתי אני מישהו שיש לו את כל המידות האלו ביחד בצורה הזאת, אבל גם זה אולי יש. אז במה היינו תלמידיו? ואני רוצה להעלות, לא עוד מידה נוספת להוסיף לרשימה, אלא מידה הכוללת את כל המידות, שהיא לדעתי, לפחות בשבילי, זו שעשתה את כל ההבדל.

יש גם אנשים אחרים, בעלי תכונות רבות ונעלות. יש גם בעלי ריבוי תכונות, ולא רק מידה אחת. אבל מיוחד הוא שיש בן אדם שכל ריבוי מידותיו, המגוון העצום והרחב שהיה ברבי, בתורה ובמידות ובתכונות נפשיות, נבעו כולן ממידה אחת. הן כולן היו כלולות במידה אחת, וזה גם מסביר למה, לדעתי, הוא אכן הצליח להתפרש על כל כך הרבה תחומים ומידות. המדה הכוללת היא עבודת השם. מידתו המיוחדת של רבי היא היותו עובד ה', ומידה יחידה זאת הולידה וכללה את כל הישגיו המרובים האחרים. לא במקרה כותרת המשנה של הספר הראשון משיחותיו שיצא היתה "הליכות במידות בעבודת ה'". בכל שיחות שהעביר ובכל המאמרים שכתב מרגישים את הנקודה הזאת – הרעיון שכל מה שיש באדם, כל כוחותיו ויכולותיו, הכל מוקדש ומשועבד לעבודת ה'. לפעמים, אנחנו שואלים את עצמנו, איך ייתכן הריבוי העצום של התכונות של רבי, שאנחנו נחשפנו אליהם. אבל חושבני שזו לא שאלה. הריבוי אינו ריבוי מצטבר, מידה מוספת על מידה. זה היה אחדות, אחדות כוללת. רבי היה חכם, בעל כשרון. הרבה אנשים שיש להם כשרונות, הם שואלים בתמימות ובכנות, מה לעשות עם הכשרון? להיות תלמיד חכם, להיות חוקר? ישיבה, אקדמיה? מה זה יתרום לי, מה זה יתרום לעולם? אני לא חושב שהוא שאל את השאלות האלו. הכשרון, האינטקטואליות, המידות, העוצמה הרבה, הכוח הרב, הכל הוקדש לענות על השאלה איך לעבוד את הקב"ה. איך להיות עובד ה'. ואם אתה מוקדש כולך לעבודת ה', אז זה לא פלא שאתה לא רק לומד תורה כל הזמן. והוא באמת למד תורה כל הזמן. פעם, - אני לא בטוח בפרטים - נדמה לי שדרך אגב אמר שכשהוא למד לדוקטורט בהרווארד, היה צריך לקצץ קצת, אז הוא למד תורה רק שמונה שעות ביום. לימוד התורה היה עצום, אבל זה לא סתר את זה שהוא בכלל עסק גם בדברים אחרים. השאלה היא לא אם מותר לעשות משהו אחר, אם מותר לגנוב חמש דקות מלימוד תורה כדי לטעום משהו, כדי לראות משהו, השאלה היתה תמיד איך זה משתלב בעבודת ה' שלי. ואז התשובה היתה שכיוון שמלוא כל הארץ כבודו אז הכל השתלב.

יש הרבה אנשים שלמדו מרבי היתרים. למדו שמותר לקרוא ספרים. זה היתר חשוב, כי בלי ההיתר אנשים היו חושבים שזה אסור. למדו שמותר להתעניין בדברים, מותר לחקור דברים, מותר לעסוק במקצועות. אבל תדעו שרבי לא עסק בהיתרים. אם זה היה בגדר "היתר", קולא, אני לא בטוח שהיה מתיר. הוא עסק בחיובים. אדם משועבד לעבודת ה' ולכן הוא צריך וחייב גם ללמוד תורה, גם לעסוק בחסד, וגם לקרוא ספרות. גם להכיר את עולמו של הקב"ה, גם לחקור את עולמו של הקב"ה, גם לעבוד בכל מקצוע שמתקן עולם במלכות שד-י. וכל אחד ימצא את הדרך שלו, ההשתעבדות שלו, המחויבות שלו להיות עובד ה'. כמה שיותר דרכים! אנחנו לפעמים שואלים את עצמנו, האם זה טוב לי, אם החוויה הזאת תהיה טובה בשבילי, ואני מדבר על דברים טובים, לא דברים רעים. גם בנוגע לחוויות רוחניות, אנחנו שואלים איך אני נהנה מזה, איך זה יתרום לי. זאת לא היתה השאלה בשבילו. כל הדברים האלו, כל המידות הטובות ששמענו וכל המידות הטובות שאנחנו יודעים, וכל מה שלא שמענו היום וכל המידות שאנחנו נגלה עוד, הן כולם היו עטופות בדבר אחד, להיות עבד ה'.

הדבר הזה, המדה הכוללת את האישיות של האדם, נקרא בלשון הפסוק אדרת.

אנחנו לא יודעים הרבה על התכונות האישיות של אליהו הנביא. את המחויבות העצומה שלו, המסירות הטוטאלית, רק לעבודת ה', להיות עבד ה', להיות שליח ה', אנחנו כן מכירים. וכך שומעים אנחנו איך מצא הוא תלמיד:

(יט) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו:

(כ) וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ:

(כא) וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ:

האדרת של האליהו, הבגד שמכסה על הכל, שעוטף את הכל, אליהו זרק אותו על אלישע. מאז, וילך אחרי אליהו. אני צריך להגיד לכם, ואני חושב שזה משותף להרבה מן הנוכחים: הייתי בן חמש עשרה כשפגשתי את רבי, והוא זרק אדרתו עלי. נכבשתי. נכון, יש גם נקודות פרטיות שמשכו אותי – אני זוכר לדוגמא את השיעור עיון הראשון של רבי, מעולם לא שמעתי שיעור כזה. אז פתאום גיליתי מה זה גדלות התורה, וזה היה צעד אחד. אני זוכר גם מה היה הרגע של ה"מכה בפטיש" של השתעבדותי – מידה אחרת לחלוטין. יום אחד רבי קרא בקול רם אצלנו בשיעור מאמר, ציטוט, של רב זקן ברוסיה הסובייטית, מאחורי מסך הברזל, שהוא יושב בסוכה מול כמה יהודים זקנים ומתאר להם שזו הסוכה האחרונה שתהיה בעולם ועוד מעט גם זה לא יהיה, ועד אז אנחנו צריכים להמשיך ולקיים את היהדות כמו שלמדנו מאבותינו - ואז הרב נחנק בדמעות ולא סיים. באותו רגע, לפני חמישים שנה, חתמתי על השטר. אבל הפרטים האלו הם לא העיקר. שיעור טוב, מדות טובות, גורמים לך לרצות להיות מקבל. אפשר לקבל כאן ואפשר לקבל גם במקום אחר – האמת שצריך לקבל מכל מה שאנחנו פוגשים – אם זה יותר או פחות. אבל להיות תלמיד זה יותר מלהיות מקבל. להיות תלמיד היה בשביל המידה הזאת, שהכל היה משועבד לעבודת ה'. זאת האדרת שהושלכה עלי, נער צעיר. ומאז – וילך אחרי אליהו. מאז אני הולך אחריו. שש שנים אחרי שנהייתי תלמיד לרב, עבד לאדון, הרב עזב. הוא קם ועלה ארצה והשאיר אותי בחוץ לארץ. שש שנים זה גם שיעור של עבדות, בשנה השביעית יצא לחפשי. לא הייתי מוכן. "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי לא אצא חופשי". לא הייתי אז מספיק חכם כדי להסביר את ההיתר לבחור בעבדות מעבר לשש, אבל אפשר להסביר למה זה מותר. להיות עבד לעובד ה' זה לא כמו לבשר ודם רגיל. מכל מקום נרצעתי, נהייתי עבד עולם. בפסוק כתוב לעולם, וגם חשבתי אני לעולם. היום החכמתי, ואני יודע שגם לעולם זה לא לעולם. מגיע היובל. הגענו לסוף חמישים שנה, בדיוק חמישים שנה מאז שנכנסתי לשרת את רבי, וכנראה שהקב"ה לא מתיר למישהו להיות עבד לעולם ממש. היום אני מוכרח להשתחרר.

אבל מה עושה אדם שכל חייו אין לו אלא מלהיות תלמיד? "עבדים הם ולא עבדים לעבדים - כנראה זה כולל גם את העבדות הזאת. התשובה נמצאת באדרת אליהו, כי יש לאליהו אדרת שניה. את זה אני רוצה להגיד לכולכם, כי סבורני שזה נוגע לכולכם, תלמידים ותיקים וצעירים כאחד. יש אדרת של השלכה, "וישלך את אדרתו עליו" – אדרת של כיבוש, של סחיפה. אחרי הרבה שנים, אליהו הולך עם אלישע ביום ההסתלקות לשמים, ומנסה להתנער ממנו. אלישע לא מתנער, והוא מתעקש להמשיך ללוותו. ואז שואל אלישע את אליהו:

(ט) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי:

(י) וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה:

(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם:

(יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים:

(יג) וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:

הוא ראה את אליהו מסתלק והוא צועק, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". איך, מי יוליכני? רכב ישראל ופרשיו! מי יוליכני, מי ידרכני, מי ינהלני? הלא רבי לקח אותי בכוח מאחורי הצאן. הייתי ילד עם שנים עשר בקר, הייתי נער משתעשע עם חלום אמריקאי, ויקח אותי מאחורי הצאן כמו שה' לקח את עמוס הנביא. הוא הוליכני מחדר לחדר, הוא הכניס אותי אישית, פיזית, לשיעור של מרן הרב זצ"ל. בערך ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לשבת לפני מרן הרב זצ"ל, בסוף השיעור – כי בתוך השיעור לא העזתי – ניסיתי לשאול שאלה. התחלתי לשאול, והתחלתי לגמגם, והרב קפץ ואמר "מה מה מה מה אתה רוצה להגיד". הרב ליכטנשטיין עמד שמה, לקח אותי, עצר אותי ואמר לרב ז"ל: "נדמה לי, מה שעזרא רוצה לשאול זה ככה". ואז הרב ענה. זה לא היתה בדיוק השאלה שרציתי לשאול, הוא שיפר את זה קצת. לקח אותי ביד והעלה אותי ממדרגה למדרגה. מי ידרכיני, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו?! איפה אנחנו עומדים, מה אנחנו עושים בחיים כשאין מי שיוליך אותנו? מי ידרכינו?!

(יד) וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה ה' אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף  הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע:

יש אדרת שמושלכת עלינו בכח, אבל יש גם אדרת שמונחת ארצה. בזמן ההסתלקות נופלת האדרת, נופלת אדרת אליהו ארצה, ואלישע מתכופף מרימה. מגיע הוא לנהר הירדן ולא יודע מה לעשות, לא יודע איך להתקדם.  הוא אומר "איה ה' אלוקי אליהו." בסופו של דבר, כדי להיות תלמיד טוב, צריך אדם לדעת איך להמשיך לבד. יש אדרת, העבודת ה', המסירות לעבודת ה', לא לשום דבר אחר, לא לדברים פחות טובים, כבוד עצמי וכדומה, וגם לא לדברים טובים, לתקן ולעשות ולבנות כל מיני דברים חשובים. המסירות רק לעבודת ה' של הקב"ה, זה מה שנדמה לי שבו היינו תלמידיו של רבינו. את זה אדם יכול, אדם חייב, כולנו חייבים, להרים אותה, להשתעבד לעבודת ה'. לשאול את עצמנו לא למה זה כדאי, למה זה טוב לאחרים, רק לשאול מהי עבודת ה' שבדבר הזה. בזה ארוץ גדוד, בזה אדלג שור. הדבר הזה, אם עושים אותו באמת ובכנות, מביא אותנו לכל הדברים שצריך לעשות. ואם לא עושים אותו נכון, אז זה פוסל את כל הדברים. נגמר הזמן שהובלנו על ידי רכב ישראל ופרשיו עתה צריכים אנו להרים את האדרת ולהתכסות בה.

רב אהרון הספיד בבית המדרש את מורו הרב אהרון סולובייצ'יק ז"ל. הוא סיפר שכשהוא היה צעיר הוא טעה וחשב בתמימותו שאכן נכון שהוא לא יכול להיות הרב יושה בער,  אבל הוא חשב פעם שהוא היה יכול להיות כמו הרב אהרון סולובייצ'יק. ואז הוא הוסיף שזו היתה טעות ושזה גם כן בלתי אפשרי. כשהייתי ילד, חשבתי שאני יכול להיות כמו ר' אהרון ליכטנשטיין. אמא שלי פעם האשימה אותי שאני התחלתי לסגל את דרך הדיבור שלו. היא הפסיקה אותי ומאז ב"ה אני הפסקתי לחקות אותו. אז בתמימותי ובטיפשותי חשבתי ככה. היום שמענו תיאורי מידות נפלאות. אז אל תנסו לחקות אותן. אל תנסו לחשוב שתהיה למדן כמו ר' אהרון. אל תנסו להיות להיות צדיק כמוהו. זאת לא הנקודה. אתם תלמידים שלו, לא בגלל הלומד'ס והצדקות והמידות והמסירות נפש. אתם תהיו תלמידים שלו בעבודת ה'. וזה - לא צריך להיות גדולים כמוהו בעבודת ה'. רק צריכים להתמסר. רק צריכים להתחייב. רק צריכים לנסות. שאר הדברים יבואו מעצמם עם העבודה. להיות עבד, להיות עבד נרצע, ולקחת את האדרת אחרי שהאדון הסתלק, אותה אדרת אליהו, והנה כתוב בפסוק שהתוצאה היא פי שניים מרוחו. הפשט הפשוט בחז"ל הוא שזה פי שניים ממש. לא שני חלקים מתוך שלושה, אלא כפול. איך ייתכן דבר כזה שאלישע היה כפול מאליהו? מסבירים המפרשים שהכפל הוא כי יש לאלישע את המידות שלו ואת המידות של אליהו ביחד. יש לו את האדרת ואת המידות שלו עצמו.

ניקח את מה שיש בנו, שזה שונה כמובן ממה שיש ברבינו, ונוסיף את זה לתוך המסגרת, לתוך האדרת, לתוך הכללויות, להקדיש את הכל, רק לעבודת ה'. לא לחשוב על עצמנו, לא לחשוב מה שטוב לנו, מה שכיף לנו. לעשות את הכל ולהקדיש את הכל למען ה'.

מורנו, ר' אהרון, היה בשביל הרבה מאתנו הכהן הגדול. בהספדים עלו כמה פעמים היום, בצורה טבעית ואוטומטית, דברי מלאכי:

 (ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא:

(ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:

(ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:

חז"ל מסבירים שתורת אמת בפיהו היינו שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. היו מקרים שבהם ר' אהרון פסק באיזה ענין ציבורי, וחלק על הרוב. אני אכן תלמיד אבל לא תלמיד שוטה. והיו לי לפעמים ספיקות, אולי אחרים צודקים ור' אהרון לא, ואני צריך להחליט. ואמרתי לעצמי - ואני עדיין אומר את זה – עדיף לטעות עם רבי מאשר במקרה להיות צודק עם אחרים. אבל אפשר עתה להעיד – לא אסר את המותר ולא התיר את האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי", שלא הרהר אחרי דרכי המקום כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. "ורבים השיב מעוון," המדרש אומר שהשיב פושעים לתלמוד תורה. ביטוי מאוד מעניין. השיב פושעים לתורה, השיב פושעים לעבודת ה', השיב פושעים לתלמוד תורה – אני לא אומר את זה על אף אחד אחר, אני אומר את זה על עצמי. הוא השיב אותי, בלי מעשה, בלי שתפס אותי בידיים. השיב פושעים לתלמוד תורה. וכן הוא אומר, "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא".

אנחנו נמשיך להיות תלמידים בלי רב, כי אנחנו נרים את האדרת שנפלה בשעת ההסתלקות – אנחנו נתחייב ונתמסר, נתגדל ונתעלה מעל השאיפות והרצונות האישיים כדי להיות תלמידים של רבינו בעבודת ה'. "ותורה נבקש מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". בחיים אדם ומלאך, במותו מלאך בשבילנו. שליח ודוגמא, אהבה ויראה שלא יבוש ולא יכלם לעולם ועד.

תהי נפשו צרורה בצרור החיים.