אהבת ה' (ג') – ההתבוננות בבריאה וההתבוננות בתורה

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

בשיעור הקודם ראינו שני דרכים בהם ניתן להגיע לאהבת ה': מתוך התבוננות בטבע ובבריאה ומתוך לימוד ועיון בתורה ובמצוותיה.

 

א. התבוננות בבריאה – אברהם אבינו

כאמור, הרמב"ם סבור שההתבוננות בריאה היא האמצעי המרכזי דרכו יגיע האדם לאהבת ה'. בהתאם לכך  מדגיש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" (הלכות יסודי התורה ב', ב')

הרמב"ם שב ומדגיש בסוף ספר המדע דברים אלו:

"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה[1], לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"  (הלכות תשובה י' )

בדרך זו, פרש הרמב"ם במורה הנבוכים את בקשת של משה מהקדוש ברוך הוא, "הודיעני נא את דרכיך ואדעך...":

"אמנם אמרו כל טובי, הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם, הנאמר עליהם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, רצה לומר בהראות אותם לו שישיג טבעם והקשרתם קצתם בקצת, וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ופרט, ואל זה הענין רמז באומרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמתית קיימת, כי הדעות שאינם אמתיות לא יתקיימו" (מורה הנבוכים חלק א', פרק נ"ד)

אלא, שהרמב"ם הטעים שבנוסף להבנת הנבראים וחוקי הטבע, הודיע ה' למשה גם את 'פעולותיו', דהיינו דרכי הנהגתו את הבריאה:

"אם כן השגת הפעולות ההם הם תאריו יתעלה אשר יודע מצדם והראיה על זה שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו יתעלה, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולות גמורים, רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכו', הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם, הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה, והחכמים יקראום מדות, ויאמרו שלש עשרה מדות"  (מורה הנבוכים שם)

 

ראש וראשון למתבוננים בבריאה ובדרכי ה', ומתוך כך גם ראשון אוהבי ה' ומַאֲהִיבָיו על הבריות, הוא אברהם אבינו. כך מתאר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה את המציאות בעולם עד שבא אברהם אבינו (מפאת חשיבות הדברים, נצטט באריכות מתוך ההלכות):

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד...

ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו... והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה...

וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו... אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר.

ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו... כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים...

והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.

עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה"  (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א')

אכן, מדרשים רבים[2] מתארים הדרך שבה הכיר אברהם את בוראו. כך מובא באחד הנוסחים:

"תרח החביא את בנו במערה שלש שנים (מפני נמרוד). זימן לו הקדוש ברוך הוא שני חלונות, מן האחד יוצא שמן ומן השני סלת. כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה, הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותו. התפלל כל היום כולו לשמש, ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפלה לירח. לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח, אמר אין ביד אלו כח. אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחוה" (אוצר המדרשים, אברהם אבינו עמוד 7)

אברהם אבינו מתבונן בבריאה, רואה את יופייה ואת עצמתה. הוא רואה את השמש זורחת ואת כל היקום החי והמלבלב. בלשון חז"ל בבראשית רבה (ל"ט, א'), הוא רואה "בירה דולקת". אברהם עומד ותוהה: מי הוא בעל הבירה?

מתוך עיונו בשאלה זו, מגלה אברהם את התשובה: "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". אברהם אבינו מגיע למסקנה שבעל הבירה אינו אחד מן הכוחות הפועלים בתוך ההווייה, משום שכל אחד מהם שולט בצורה חלקית בזמן מסוים או במקום מסוים. אברהם מסיק שהשמש, הירח והכוכבים אינם בעלי הכוח אלא הם משרתים ומשמשים בלבד.

מתוך כך, מבין שבעל הבירה ששולט בשמיים ובארץ, ביום ובלילה, אינו חלק מן הנבראים ולא ממין הנבראים. הוא מעל המקום ומעל הזמן, אינו גוף ואין לו דמות הגוף.

כשמתבוננים ביקום ורואים עולם שלובש צורה ופושט צורה, כאשר מסתכלים על הזריחה והשקיעה, החורף והקיץ, כשמביטים על הפריחה והקמילה, והכול במחזוריות נפלאה, מסיקים שיש אחד יסודי שהוא המקור של הכול. הוא בחכמתו הגדולה שאין לה חקר ובתבונתו שאין לה קץ, מפעיל, מחדש ומקיים את כל ההוויה.

משורר תהילים מתאר את השמש כגורם המרכזי בבריאה. אפשר שהדבר נובע מהכרה קדומה, כבר באותם ימים, שהשמש היא מקור האנרגיה שמאפשר את כל החיים על פני העולם שלנו.

אברהם אבינו מצליח להבין שהשֶמֶש אינה אלא השַּמָּש של גבוה מעל גבוה. הרבה שליחים למקום, ו"גבוהים עליהם" (קהלת ה', ז'), זה הקדוש ברוך הוא שכח גבורותיו גבוה עליהם (מדרש לקח טוב שם).

 

ב. ההתבוננות בתורה ובמצוות

כפי שציינו בשיעור הקודם, בספר המצוות מדגיש הרמב"ם את ההסתכלות במערכת התורה והמצוות, כדרך לאהבת ה'.

ישנו הבדל מרכזי ובולט בין לשון הרמב"ם בספר המצוות ללשונו בהלכות יסודי התורה. ההתבוננות בבריאה מביאה לאהבת ה', ואילו ההתבוננות בתורה ובמצוות מביאה את האהבה בהכרח:

"וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי לפי שנאמר ואהבת את ה' א-להיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח" (ספר המצוות עשה ג')

נראה, שהכרח האהבה הבאה מתוך התבוננות בתורה ובמצוותיה, נובע מהבדל יסודי שקיים בין שני נשואי ההתבוננות. ההתבוננות בבריאה מתמקדת במבט על עצמת החכמה הא-להית הצפונה בבריאה ובפרטיה הגדולים והקטנים. מתוך ההכרה זו, מתעצמת בליבו ובנפשו של האדם ההשתוקקות להכרה גדולה יותר, לקרבה ולדבקות.

ההתבוננות בתורה ובמצוותיה, לעומת זאת, נוגעת בנקודה שורשית ויסודית יותר. התורה והמצוות מבטאים את רצון ה' ואת דברו הפונה אל האדם. הזיקה הנוצרת כאן אינה נובעת מהתבוננות חיצונית על חכמת ה', מבעד למעשיו וליצירתו, אלא מעיסוק בדבר ה' עצמו, ברצונותיו ובמצוותיו אשר קידשנו בהן.

הדבר דומה לאבחנה שיצר רש"י ביחס שבין קריאת שמע לתפילה, במסכת ברכות:

"לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך" (ברכות כה. רש"י ד"ה לתפלה)

רש"י עמד על ההבדל בטיב עמידת האדם לפני הבורא בקריאת שמע ובתפילה. לדבריו, בקריאת שמע אין האדם מדבר עם המלך אלא על המלך, בניגוד לתפילה שבה האדם פוגש את המלך ומדבר אליו.

בהתאם לכך, ניתן לומר שהתבוננות בבריאה מתמקדת ברצון לעמוד על טיב חכמתו של הבורא, כמסקנות הנובעות מתוך הלימוד של מעשה בראשית, נפלאות התבונה המשוקעים בבריאה. ההתבוננות בתורה, לעומת זאת, היא עיסוק בדבר ה' ובמצוותיו באופן ישיר. לפיכך, דבקות מוכרחת להגיע מההתבוננות זו, כפי שהדגיש הרמב"ם.

התבוננות זו, העוסקת בהכרה והשגת ה' דרך דברו שיורד לעולם, מקשרת את האדם בצורה ישירה יותר וקרובה יותר למהותו, יתברך.

 

נראה, שניתן להעמיק ולהסביר יותר את הפער בין שתי הדרכים לאהבת ה'. זאת, אם נבין שמגמת האהבה היא לחבר בין האוהב והאהוב, וליצור איחוד והתאחדות בין האוהבים.

ככל שהאדם עוסק יותר בדבר ה' בתורתו, בחכמה הא-להית שבתורה, במצוותיו ובהנהגותיו עם הבריות, מתמלאת נפשו של האדם בידיעת ה', בתורתו וברצונותיו. כדברי הזוהר, שהתורה והקדוש ברוך הוא חד הם (זוהר חלק ג' עג עמוד א').

ההתבוננות בבריאה מלמדת את האדם על חכמתו הא-להית, ומתוך כך הוא מבקש את קירבתו ונכסף למפגש, הלומד תורתו פוגשו בעצם העיסוק והלימוד.

 

ג. בריאה ותורה יחדיו – אסתכל באורייתא וברא עלמא

בשיעור הקודם עיינו בפרק י"ט בתהלים, העוסק בחיבור בין שתי ההתבוננויות הללו וההשפעה ההדדית שביניהן. נראה שניתן ללכת שלב אחד נוסף, לאור פירושו של רש"י שם, על יכולתה של התורה למתק ולמתן את עצמת השמש השורפת, ולהפוך את עצמתה לכוח של צדקה ומרפא.

העולם הפיזי והעולם הרוחני מחוברים יחדיו, ושניהם כאחד יוצרים את כוח החיים והדבקות. דבר זה בא לידי ביטוי במדרש חז"ל בפתיחת בראשית רבה:

"רבי הושעיה רבה פתח (משלי ח') ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו'... דבר אחר אמון אוּמָן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו" (בראשית רבה א', א')

כך, בראשית הבריאה, העולם נברא על פי התורה. וכך, מתנהלת הבריאה לאחר בריאתה. באמצעות המעשה האנושי שבתורה מקיים האדם את הבריאה, כמובא בזוהר תרומה:

"ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא כמה דאוקמוה דכתיב (משלי ט) ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן... באורייתא כתיב בה (בראשית א) בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ, אסתכל בהאי מלה וברא את השמים, באורייתא כתיב בה ויאמר א-להים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קודשא בריך הוא ועבד ההיא מלה ועל דא כתיב ואהיה אצלו אמון, כגוונא דא כל עלמא אתברי, כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא ובגינה אתקיים עלמא, השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי, בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא דהא איהו מקיים עלמא"  (זוהר פרשת תרומה)

האדם המתבונן בתורה ומשתדל בידיעתה, מתחבר הוא לבוראו ונעשה לו שותף בקיום העולם והבריאה כולה.

 

ניתן, אם כן, לראות את שתי הדרכים הללו בידיעת ה' ובאהבתו, כשתי דרכים שונות משתי נקודות מבט, הבונות שתי קומות בידיעת ה'.

אולם, במבט עמוק יותר שתי הדרכים הללו אחת הן. מדובר בשני צדדים של מטבע היקום והקיום. יחדיו, התורה והבריאה, הבריאה והתורה, מעידות על משמעות הקיום לפני ה'. משמעות הקיום הפיזי רק לאור נתינת המשמעות הרוחנית והתורנית של ההוויה.

 



[1] וראה את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים:

"ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות, אשר הם החכמות העיוניות כלם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון, לא צותה התורה עליהם בפירוש כמו שצוה על הראשונות אבל צוה עליהם בכלל והוא אמרו לאהבה את ה', וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכבר בארנו במשנה תורה שזאת האהבה לא תתכן אלא בהשגת המציאות כלו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו(מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ח)

[2] חז"ל דיברו בדרך כלל על הכרת אברהם את בוראו, ונחלקו בגילו של אברהם בשעה זו. אולם, רובם אינם מתארים את הדרך שבה הגיע אברהם לאמונה. רק מקצת המדרשים מתארים את התהליך, בפנים הבאנו אחד מהם.