אהבת ה' (ז') – "אני ישנה וליבי ער", חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. שיר השירים כמשל לאהבת ה'

בשיעורים הקודמים עמדנו על מעלתה העליונה של אהבת ה', המבטלת את מקומו של האדם והיקום כולו אל מול עצמת הנוכחות הא-להית, "כולא קמיה כלא חשיב". בשיעור זה נעמיק בהתבוננות נוספת, במבט על שיר השירים. בעזרת העיון בשיר השירים נעמוד על שורשה של אהבה ה', ועל התהליך הפנימי שאדם עובר בדרך למימושה.

הרמב"ם ראה את שיר השירים כמשל לאהבת ה' ולעוצמתה, כפי שהדגיש בשני מקומות בכתביו.

בסוף הלכות תשובה, שהוא גם סוף ספר המדע, בפרק האחרון, כתב הרמב"ם:

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד... וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" (רמב"ם הלכות תשובה, א')

בסוף ספר מורה הנבוכים כתב הרמב"ם:

"אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו כלו בעת ההיא יהיה עם השם יתברך והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו העניינים, אני ישנה ולבי ער קולי דודי דופק, זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת מרע"ה, הנאמר עליו ונגש משה לבדו אל ה', ונאמר בו ויהי שם עם ה', ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי"   (מורה הנבוכים חלק ג', פרק נ"א, הערה)

אם כן, הרמב"ם רואה את שיר השירים כדגם לאהבת האדם את בוראו.

לעומתו, עמד רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי על כך ששיר השירים מהווה משל לקירבה ולדבקות שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל כולה:

"ושמא על זה אמר שלמה: 'אני ישנה ולבי ער', כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם... כי הענין הא-להי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו"[1] (ספר הכוזרי מאמר ב', כ"ד)[2]

הגרי"ד סולובייצ'יק חיבר את "ובקשתם משם", מאמר על בקשת א-להים של האדם. בחיבור זה, משתמש הגרי"ד בשיר השירים כרקע למאמרו. כך הוא מסכם את המבטים השונים בהערתו הראשונה שם:

"אופיו האליגורי של שיר השירים מהווה יסוד מוצק בהלכה, שעליו מתנוססת קדושת כתבי הקודש החופפת על מגילה זו... ‏ברם, נתקלים אנו בפירוש דואלי: (א) בתור אליגוריה מיטפיסית-היסטורית.‏ (ב) אליגוריה מיטפיסית-אוניברסילית. הראשונה מפרשת את הספר כשיר של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל הבוקע ועולה מתוך התהליך ההיסטורי של אומה זו; השנייה נוטה לדרוש אותו כמין חומר לשירת האלוהים והאדם בכלל המבטאת את הגעגועים ההדדיים של היוצר והיצירה.

המדרש והתרגום מקיימים את ההשקפת ההיסטורית. וכן פירשו רש"י, הכוזרי, אבן-עזרא ועוד. ברם, הרמב"ם שהלך בעקבותיו של רבנו בחיי נקט עמדה אוניברסאלית... ואחריו נמשכו חכמי הקבלה.

לאמיתו של דבר, שני הפירושים לעניין אחד נתכוונו: ליחס שבין הקב"ה והעולם. ברם, זיקת זו מתגלמת בינו לבין היחיד וגם בינו ולבין הציבור. כשם שהא-לוה מתגעגע להתדבק ביחיד, כך הוא מתאווה להתמיד שכינתו בציבור מיוחד, בציבור נבחר ובאומה מיוחדת. המתיחות היא דו-פרצופית, אוניברסלית על-היסטורית ולאומית היסטורית. הרמב"ם באגרת תימן השתמש במובאה משיר השירים לשם תיאור גורלה ההיסטורי של כנסת ישראל. חכמי הקבלה חיברו שני מוטיבים, עולם וישראל, בדרשם את מגילת שיר השירים; ‏אצלם מרמזת מגילה זו געגועי מלכא קדישא ושכינתא. שכינה מצד אחד מסמלת את נוכחות האלוהים בתוך העולם, ומצד שני את כנסת ישראל שבה מתגלה הודו של הקדוש ברוך הוא.

מגילת שיר השירים היא ספר העולם כולו וגם ספרה הייחודי של כנסת ישראל" (ובקשתם משם)

 

ב. השתלשלות שירי שיר השירים

מתוך דברים אלו, נבוא להתבונן על תמונה אחת מרכזית מתוך מגילת שיר השירים, ממנה עולה עומק המשמעות של אהבת ה'. אולם, בטרם נגיע לתמונה זו, נתאר בקצרה את השתלשלות האירועים עד לשיר המרכזי שאליו נשואות עינינו.

בתחילת שיר השירים מבקשת הרעיה התקרבות אל דודה, התקרבות פזיזה:

"ישקני מנשיקות פיהו... הביאני המלך חדריו" (שיר השירים א', ב')

את זאת מבקשת הרעיה עוד בטרם ידעה את מקומו כלל:

"הגידה לי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים" (שם ז')

למול בקשה זו, מגיב הדוד לבקשה זו בצורה לא ברורה לגמרי:

"אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן..." (שם ח')

אין בתגובה זו תשובה ישירה בנוגע לשאלת מיקומו. על כן נראה, שבשלב זה סבור הדוד שאין התנאים בשלים למפגש, ובודאי שאין מקום לכניסה אל חדרי הדוד.

בנוסף, מבקשת הרעיה "בין שדי ילין", והוא עונה ואומר:

"כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות"   (שם ב', ב')

בהמשך, אף על פי שהיא מדברת על מחלת אהבתה, הדוד ישביע את בנות ירושלים שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ.

ראוי לשים לב, שבשלב זה הדימויים ההדדיים הם חיצוניים ואינם חודרים פנימה למהות עצמה. הדימויים מתמקדים בתכשיטים:

"נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים"  (שם א', י')

וכן בדימויים כלליים:

"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצילו חימדתי וישבתי..." (שם ב', ג')

 

בשיר השני אנו פוגשים את הרעיה המתארת את הופעת הדוד כמדלג ומקפץ, ואת פניית הדוד אליה:

"...קומי לך רעיתי יפתי..."   (שם י')

כאשר הדוד משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, הוא מבקש ממנה ללכת אחריו:

"הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה"  (שם י"ד)

אולם, היא ממאנת להצטרף אליו בתואנות שונות ומבקשת ממנו להמתין "עד שיפוח היום ונסו הצללים".

מיד אחר כך, מבקשת הרעיה את הדוד ולא מוצאת אותו. לבסוף היא מוצאת אותו, אך כל זה על משכבה בלילות.

נשים לב כי בשני המחזורים הראשונים נשמר ריחוק מסוים של הדוד. בראשונה הוא אינו נענה לחיזוריה הנלהבים והבוסריים, ותגובתו היא איפוק וריסון. איפוק המבטא את חוסר הבשלות של המפגש. בשניה, היא מתארת את דבריו אליה, אך אין אנו שומעים את קולו הישיר כי אם באמצעותה, "ענה דודי ואמר לי" (שם ב', י').

בראשונה הדוד דוחה את החיבור, ובשניה הרעיה היא שדוחה את המפגש ומוכנה אליו רק על משכבה בלילות.

 

בעקבות שני הסיבובים הללו, בהם יש חיזור הדדי ודחיה מסוימת, מתעורר הדוד ופונה אל רעייתו. הדוד מביע את כוונתו להתחתן עמה ולהתקשר עמה, "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". לפי הגמרא בתענית (כו:) "ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו". ביטוי להתקשרות המלאה של כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא.

ממילא, הפנייה כאן היא ישירה בלי תיווכים:

"הנך יפה רעייתי הנך יפה עינייך יונים"  (שם א', ט"ו)

הדוד מתאר את יופיה האובייקטיבי של הרעיה. בנוסף, אף על פי שהוא מבין שישנה אפשרות לעיכוב כלשהו, הוא אינו מוכן ללכת כדבריה אל הרי בתר, הרי הביתור והפילוג, אלא אל הר המור ואל גבעת הלבונה, הרי הפריחה והבשמים.

יתכן ששלב זה הוא שלב האירוסין, וכשהוא חוזר ומתאר את יופיה בדרך כלל הוא מתאר את יופיה המושלם:

"כולך יפה רעייתי ומום אין בך"  (שם ד', ז')

בשלב זה, עובר הדוד לתאר את מידת השפעתה וחדירתה לליבו ונשמתו ועצמתם:

"ליבבתיני אחותי כלה..."   (שם ט')

כאן כבר מגיעים לשלב הנישואין ותיאורי יופיה יורדים אל הגן הנעול ואל מעיין גנים. לראשונה, הדוד מצפה ומקווה לשמוע את תגובתה, והוא אכן זוכה למענה ממנה:

"עורי צפון ובואי תימן יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו"  (שם ט"ז)

מענה זה יתגשם בשעת הנישואין:

"באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי אכלו רעים שתו ושכרו דודים"   (שם ה', א')

 

ג. "אני ישנה וליבי ער" – אחר הנישואין

ועתה אנו באים אל התמונה המרכזית, לאחר הנישואין[3]:

"אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה:  פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם: דודי שלח ידו מן החר ומעי המו עליו: קמתי אני לפתח לדודי וידי נטפו מור ואצבעתי מור עבר על כפות המנעול: פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני:  מצאני השמרים הסבבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שמרי החמות: השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני: מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו: דודי צח ואדום דגול מרבבה: ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחרות כעורב: עיניו כיונים על אפיקי מים רחצות בחלב ישבות על מלאת: לחיו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נטפות מור עבר: ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש מעיו עשת שן מעלפת ספירים: שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז מראהו כלבנון בחור כארזים: חכו ממתקים וכלו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלם"   (ה', ב'-ט"ז)

"אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך: דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקט שושנים: אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים: יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלם אימה כנדגלות..."  (שם ו', א'-ד')

בפתח הדברים מתעוררים קשיים בקשר שבין הדוד והרעיה. הדוד הדופק על פתח הבית בשעת לילה, נותר ללא מענה. גם המאמץ הנוסף מצידו, "דודי שלח ידו מן החור", נענה בעצלתיים. עד שהרעיה מגיעה אל הדלת לפותחה, הדוד כבר פנה משם לדרכו.

אולם, מאותה שעה מתעשתת הרעיה ואינה נותנת לעצמה מנוח. היא תבקש את הדוד ללא הרף עד אשר תמצאנו, אם כי תלאות רבות יהיו מנת חלקה עד ליעד הנכסף.

ראוי לנו להתבונן בשני השלבים הראשונים של בקשת הדוד לבוא אל רעייתו, ולאחר מכן בשלבי החיפוש ובתלאות שהיא חווה במאמציה לחדש את אהבת נעוריה עם דודה.

 

"ודודי חמק עבר"

דפיקות הדוד, עם מילות החיבה היקרות המתלוות אליהן, "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", נענות בשקט, ולכל היותר בעצלנות פשוטה:

"פשטתי את כותנתי... רחצתי את רגלי..."  (ה', ג')

הרעיה מכונסת בעצמה ואין היא מרגישה שום צורך להיענות לקריאת הדוד. נראה שאדישות וחוסר עניין, הם השולטים בשלב זה.

בשלב הבא אין הדוד נכנע, אלא מנסה את כוחו בדרך נוספת:

"דודי שלח ידו מן החור"   (שם ד')

בפעם הזו, אין הרעיה יכולה להישאר באדישותה, אלא "ומעי המו עליו". הרעיה מקבלת החלטה לקום ולפתוח לו את הדלת.

אולם, היא עושה כן באיטיות מופגנת ובעצלתיים. אף שהפסוקים לא מציינים עובדה זו בפירוש, הם מצביעים על כך בריתמוס העולה מהם. פסוק שלם בן ארבע צלעות מפריד בין "קמתי אני לפתוח לדודי" לבין "פתחתי אני לדודי", דבר המצביע על הקצב האיטי[4], ועל היסוסים בדרך אל הפתח.

בעומק הלב, כך נראה, עדיין לא גמלה ההחלטה למפגש מחודש. בהתאם לכך, דרשו חז"ל פסוק זה:

"קמתי אני לפתוח לדודי - זה יוצר, וידי נטפו מור – זה מוסף, ואצבעותי מור עובר - זה מנחה, על כפות המנעול - זו נעילה"   (מדרש המובא בכד הקמח לרבנו בחיי)[5]

אין לך יום בשנה שבו האדם מבקש את חידוש הקשר והמפגש עם הקדוש ברוך הוא כיום הכיפורים. אף על פי כן, המדרש מזהיר אותנו שלא להחמיץ את הרגע.

לעיתים, נדמה לאדם שהכול נתון בשליטתו, והוא סמוך ובטוח שבהגיע הרגע הוא יצליח לחדש את המפגש ולהתקרב אל הדוד. אולם, הפסוק מלמד אותנו שהאדם יכול להחמיץ את המפגש ולהגיע ליעד רק לאחר שננעלו שערי שמיים.

"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום, היום פנה השמש יבוא ויפנה נבואה שעריך"   (מתוך תפילת הנעילה)

לעיתים, יקרה שעד שהאדם פותח את ליבו למפגש "דודי חמק עבר". כך קרה בפרקנו לרעיה, שרצתה להתקשט לקראת דודה[6], והחמיצה את השעה.

למעשה, שני סוגי מעכבים ישנם בפנינו:

א.       העצלות הפשוטה. "פשטתי... רחצתי", זה לא הזמן המתאים, בפעם אחרת ועוד.

ב.        עצת היצר. למפגש צריך להגיע בשלמות, ומתעסקים בדברים צדדיים באיצטלה של הכנות. מתוך התמקדות בעניינים שוליים מאחרים את הרכבת.

 

"נפשי יצאה בדברו"

משעה שהתחוור לרעיה שהחמיצה את הדוד, גמלה בליבה ההחלטה למצוא אותו בכל מחיר. הרעיה לא תנוח ולא תשקוט עד שתמצאנו, ותדבק בו מחדש.

אולם, לרעיה נכונה דרך ארוכה ומייגעת שאינה סוגה בשושנים, עד שתדבק בדודה.

ראשית, קריאותיה וזעקותיה אל הדוד, אינן זוכות למענה כלל.

בנוסף, שומרי העיר המוצאים אותה זועקת ברחובות בעת לילה, מכים ופוצעים אותה. יותר משביקשו מכות ופצעים אלו להכאיב, ביקשו הם לשכנע את הרעיה לנטוש את אהובה ולבקש לה אהוב אחר.

לשם כך, נושאים שומרי העיר מעליה את הרדיד שלה, סמל הנישואין והאישות. כדברי הרמב"ם:

"ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת" (רמב"ם אישות כ"ד, י"ב)

נשיאת הרדיד משדרת את המסר הברור של ניתוק הקשר שבין הרעיה לאישהּ הראשון.

את מה שביקשו השומרים לעשות בכוח ובאלימות, במכות ובפצעים, ביקשו בנות ירושלים לעשות במתק שפתיים, בפיתוי ובחנופה.

הרעיה משביעה אותם שימסרו לדודה את עוצמת אהבתה הגדולה אליו:

"השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני"  (שיר השירים ה', ח')

לכך משיבות בנות ירושלים:

"מה דודך מדוד היפה בנשים, מה דודך מדוד שככה השבעתנו"   (שם ט')

הרי את היפה בנשים, ומה לך כי תתייגעי בחיפושייך אחר הדוד המבוקש? הלוא מצויים דודים רבים, ולך, היפה בנשים, לא תהיה בעיה להשיג כל אחד מהם.

דומה, שבשעה זו נאלצת הרעיה לתת לעצמה מענה נאות לאתגר שהציבו בנות ירושלים לפתחה. דומה, כי אתגר זה הוא שעומד בבסיס ההיסוסים והעצלות בהיענות לדפיקות הדוד ולשליחת ידו.

 

הנישואין, כך נראה, היו פרי יוזמת הדוד שבחר את רעייתו מבין כל הבנות, מפני שהכיר ביופיה ("כולך יפה רעיתי ומום אין בך"- ד', ז').

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

*

*

**********************************************************

*

 לא כן הרעיה, שלא הכירה היטב את הדוד. אף שנענתה לחיזוריו ונישאה לו, היא מעולם לא עמדה על טיבו עד תום.

בשעה שבנות ירושלים הטילו לפתחה את השאלה הנוקבת "מה דודך מדוד?", חייבת הרעיה לתת מענה, בעיקר לעצמה, מה באמת טיבו של דוד זה. מה גורם לכך שהיא כל כך מתאמצת וסובלת כדי להגיע אליו.

אז, חודרת לליבה ההכרה העמוקה והיסודית בייחודיותו של הדוד. לראשונה בשיר השירים אנו פוגשים תיאור יסודי ומלא של הדוד מראשו ועד כפות רגליו:

"ראשו כתם פז... מיוסדים על אדני פז"   (שם ה', י"א)

לבסוף, משיבה הרעיה לעצמה ולבנות ירושלים:

"חכו ממתקים וכלו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים"    (שם ט"ז)

למשמע תשובת הרעיה מגיבות בנות ירושלים בצורה מפתיעה ובלתי צפויה:

"אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך" (שם ו', א')

עתה, מבינות בנות ירושלים שמדובר בדוד מיוחד שאין עוד כמוהו. על כן, אין להמתין עד שימצאו אותו דרך מקרה. דוד שכזה, יש לבקש אותו בכל מקום אפשרי עד שימצאוהו.

 



[1] ואף שהמבט של ריה"ל הוא על כנסת ישראל כולה, בכלל שטבע בדבריו ("כי העניין הא-להי...") הוא מתייחס גם לאדם הפרטי, בזיקתו לה'.

[2] והשווה לדברי רש"י בפירושו לשיר השירים ה,ב. וראה עוד להלן.

[3] יש לשים לב להפסק הפרשה בין תיאור סעודת הנישואין בפרק ה' פסוק א', לפיסקה הבאה, "אני ישנה וליבי ער...". משמעות הדבר היא שמדובר באירוע שהתרחש כעבור זמן מה מן הנישואין.

[4] כך דרכו של הסיפור המקראי. כאשר הוא מבקש לתאר את הדברים בקצב ובמהירות, ללא היסוסים ולבטים, הוא מתאר סדרה של פעולות רציפה. כך מוזכר לגבי עשו: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כ"ה, ל"ד). חמישה פעלים רציפים המדגישים את הקצב ואת הנחישות למכירת הבכורה מצד עשו.

[5] מורי ורבי הרב יהודה עמיטל ז"ל נהג לפתוח מדי שנה את שיחת הנעילה של יום הכיפורים במדרש זה.

[6] הפסוק מזכיר את המור פעמיים:

"וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר"

חזרה זו מרמזת על רצון הרעיה להתקשט לקראת דודה. דבר הדומה לנערות המתקשטות לפני המפגש עם המלך, כמופיע במגילת אסתר (אסתר ב', י"ב).