אהבת ה' (ט"ז) – לא תשנא את אחיך

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

להשלמת התמונה בעניין אהבת ישראל, נפנה את תשומת ליבנו אל צידה האחר של האהבה, השנאה.

נעסוק, אם כן, בשנאת ישראל, בשני קצותיה: האיסור "לא תשנא את אחיך בלבביך", וכן הציווי "משנאיך ה' אשנא".

 

א. האיסור – לא תשנא את אחיך בלבבך

בתורה נאמר:

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"   (ויקרא י"ט, י"ז)

על כך כתב הרמב"ם בספר המצוות:

"היא שהזהירנו משנוא קצתנו לקצתנו והוא אמרו לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור ועובר על עשה גם כן והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך, אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל[1]"      (לא תעשה ש"ב)

לפי הרמב"ם איסור שנאה הוא שנאה שבלב, ולא שנאה המופגנת[2].

בניגוד לכך, לפי פירוש אחד שמעלה הרמב"ן, יש איסור גם בשנאה גלויה. לדברי הרמב"ן, לא הזכיר הכתוב את שנאת הלב, אלא מפני שכך דרך העולם:

"בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם... הזכיר הכתוב בהווה"         (רמב"ן ויקרא י"ט, י"ז)

אולם בפירושו השני, העיקרי לדעתו, קושר הרמב"ן את איסור השנאה למצוות התוכחה:

"...כי "הוכח תוכיח", כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כ"א, כ"ה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו"    (רמב"ן שם)

לשיטה זו, איסור השנאה בלב הוא כדי לתת מקום לתוכחה, ולאפשר תיקון היחסים בינו לבין חברו.

בכל זאת, נראה שהרמב"ן רואה באיסור שנאה איסור כפול:

  1. איסור שנאה סתמית. אסור לשנוא איש ישראל, בין בגלוי ובין בלב.
  2. איסור שנאה בלב. אם אדם חטא כלפיך, עליך להוכיחו כדי ללבן את העניין וליישר את ההדורים, ולא לשמור את השנאה בלב.

נראה, שאף הרמב"ם מסכים לאיסור השני של השנאה, שכך כתב בהלכות דעות:

"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל הא-להים" (רמב"ם דעות ו', ו')

בספר היראים (מצווה קצ"ה) אף הוסיף, שאם האדם הוכיח את חברו, ומסתבר שחברו אכן נהג כנגדו באופן לא ראוי ולא מבקש את מחילתו, רשאי לשונאו ואין בזה איסור.

 

ב. משנאיך ה' אשנא

בשני מקומות בחז"ל מצאנו היתר או אף מצווה לשנוא.

המקור הראשון הוא בספרי דברים, בעניין המסית:

"לא תאבה לו, מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך יכול אתה אוהב לזה תלמוד לומר לא תאבה לו. ולא תשמע אליו, מכלל שנאמר עזוב תעזוב עמו יכול אתה עוזב עם זה תלמוד לומר ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו, מכלל שנאמר לא תעמד על דם רעך יכול אי אתה רשיי לעמוד על דמו של זה תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו"           (ספרי ראה פ"ט, ט')

הרמב"ם, בספר המצוות, מנה מצווה זו:

"'שהזהיר המוסת מאהוב המסית או להאזין לדבריו והוא אמרו יתעלה (שם ט) לא תאבה לו. ולשון ספרי מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך יכול אתה אוהב לזה תלמוד לומר לא תאבה לו" (לא תעשה י"ז)

אולם, הרמב"ן בהשגותיו למצוות (לא תעשה כ"ח), דחה את שיטת הרמב"ם בזה. בפירוש על ספר דברים הסביר, ש"לא תאבה לו" שנאמר במסית אינו מלשון אהבה, אלא כוונתו לא לציית. אם כן, פסוק זה כלל לא מדבר על מצוות שנאה:

"לא תאבה לו - לא תהא תאב לו, ולא תאהבנו, לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב, לשון רש"י מספרי. אבל בגמרא (סנהדרין סא:) אמרו הא אבה ושמע חייב. וכן הדבר, כי אבה לשון רצון"  (רמב"ן דברים י"ג, ט')

מכוח זה, דחה הרמב"ן את דברי הרמב"ם, וסיכם "והמדרש שבגמרא נתפוש[3]". לשיטתו, אם כן, אין איסור תורה על אהבת המסית[4].

 

הדיון השני הוא בגמרא בפסחים, הדנה בשנאת אדם מישראל העובר על איסור. זאת, בעקבות הפסוק שנאמר בפריקה וטעינה:

"כי תראה חמור שונאך..."  (שמות כ"ג, ה')

על כך נאמר בגמרא:

"ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר (משלי ח',י"ג) יראת ה' שנאת רע"  (פסחים קיג:)

העולה מכאן שיש מצווה לשנוא עובר עבירה. אם עבר עבירה בפני עדים, מצווה על כל אדם לשונאו. אולם, אם ראהו לבדו, מצווה עליו לשנוא אותו אך אין לו להפיץ את הדבר.

 

אם כן, לשיטת הרמב"ם יש איסור תורה לאהוב את המסית, אך הרמב"ן חולק על כך. אולם, לכל הדעות יש מצווה לשנוא עוברי עבירה. דבר זה עולה מן הפסוק במשלי (ח', י"ג), "כי יראת ה' שנאת רע", ומפורשת גם בתהלים:

"הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי"    (תהלים קל"ט, כ"א)

היראים, דקדק כך גם מלשון הפסוק על איסור שנאה:

"ומנלן שבאדם שאינו הגון לא הזהירה התורה דכתיב לא תשנא את אחיך ואחוה במצות בעינן[5]"   (יראים קצ"ח)

כך כתב גם אור החיים הקדוש בפירושו לתורה שם:

"ודקדק לומר, אחיך[6], עמך[7], לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם ואדרבה צריך לשנאותם, כאומר (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא"   (אור החיים ויקרא י"ט, י"ז)

 

ג. שנאת הרֶשע ולא שנאת הרָשע

גם לאחר דברים אלו, חשוב להדגיש את מה שכתבו התוספות בפסחים:

"ואם תאמר דבאלו מציאות (בבא מציעא לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו ויש לומר כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר" (פסחים שם תוד"ה שראה)

התוספות קובעים, שגם באדם שיש מצווה לשנוא אותו צריך להיזהר מלהקצין את השנאה שלא תבוא לידי שנאה גמורה. עיקר כוונתם, כך נראה, היא שיש חובה לשנוא את הרֶשע ולא את הרָשע. מעין מה שאמרה ברוריה לרבי מאיר בעלה, "יתמו חטאים ולא חוטאים" (ברכות י.)

גישה מרחיקת לכת יותר, כתב רבי שניאור זלמן מלאדי בספר התניא:

"ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו. היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואף על פי כן לא שב מחטאו כמו שכתב בספר חרדים... וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם גם כם ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממה שכתוב ליעקב אשר פדה את אברהם"        (ליקוטי אמרים, פרק ל"ב)

לדברי בעל התניא, אמנם יש מצווה לשנוא חוטאים, לאחר שהוכיחם ולא קיבלו התוכחה. אולם, מצווה זו אינה מחליפה את אהבת ישראל, מצד שורש נשמתו של כל אדם מישראל, כפי שביארנו למעלה בהרחבה.

מגמת השנאה היא שנאת הרע והרחקתו מליבו, למען יבין ויעמיק בתודעתו את מציאות הרוע וירחק ממנה. אך שנאה זו, היא רק בבחינת שמאל דוחה. לצד יחס זה, חייב האדם לעורר את אהבתו אל נקודת הטוב שבשורש נשמתו של החוטא, לבל ידח ממנו נידח. בחינת וימינו תחבקני.

כך, יש תקווה שישוב החוטא מחטאו בראותו אהבתו אליו, ויחזק ויעודד את יסודות הטוב שבו לגרש את הרוע והחושך.

 

בגמרא בערכין נאמר:

"תניא אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח"  (ערכין טז:)

כיוון שאין בידינו מי שיוכל לקיים מצוות תוכחה, כתב החפץ חיים, אז אין מקום לשנאה אפילו כלפי החוטאים. זאת, כיוון שלא הותרה השנאה אלא לאחר שקיים בו מצוות תוכחה, כאמור.

הדברים תואמים למשתמע מן הפסוקים בפרשת קדושים, שאין לשנוא אלא לאחר תוכחה[8], וכפי שעולה מדברי בעל התניא דלעיל.

לפיכך, הוסיף רבי שניאור זלמן מלאדי, שבמי שאינו חבירו ואינו יכול להוכיחו, לא זו בלבד שאינו רשאי לשונאו, אלא חייב הוא אף להשתדל באהבתו ובקירובו. זאת, על יסוד משנתו של הלל הזקן במסכת אבות:

"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"  (אבות א', י"ב)

הרשב"ץ, בפירושו, ביאר את הדברים:

"כלומר, למוד ממעשיו של אהרן. כבר פירש זה מלאכי (ב', ו') ואמר, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. שני דברים היה עושה, האחד אהבת השלום, והשני להשיב רבים מעון. ופירשו באבות דרבי נתן (י"ב, ג')... וכיצד היה משיב רבים מעון, כשהיה יודע באדם שעובר עבירה בלילה, היה הולך אצלו ומראה לו פנים צהובות[9], ואותו אדם היה מתבייש מעצמו והיה אומר, אילו היה יודע זה הצדיק מעשי הרעים היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה מהרהר בתשובה. וזהו שאמר הלל, שאהרון היה אוהב שלום וגם רודף אותו, כמו שנאמר (תהלים ל"ד, ט"ו) בקש שלום ורדפהו"  (מגן אבות לרשב"ץ, שם)

למרות מה שיכול להשתמע מדבריו, נראה שאהבה זו שהרעיף אהרן גם על החוטאים לא הייתה תלויה בדבר. לעיתים אכן הועילה להשיבם מעוון, אך לעיתים גם לא הועילה להשיבם ולקרבם. בכל אופן, גם במקרים שלא הועילה, לא שינה את טעמו ואת אהבתו אליהם. כפי שכתב בעל התניא:

"אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה על זה אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא - לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים"  (ליקוטי אמרים שם)

מעין זה נהג לומר גם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מתוך דקדוק בלשון המשנה: לא נאמר במשנה שאהרון היה אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

 

מגישה זו עולה, שאהבת ישראל מצד שורש נשמתו של כל אחד מישראל שהיא אחת, היא יסוד הדברים. חייב אדם להשתדל באהבה זו גם כלפי רחוקים.

העובדה שניתן במצבים מסוימים לשנוא אותם לא נאמרה אלא במי שאפשר להוכיחו ולקרבו על ידי שמעורר בכך את תשומת ליבו לחומרת מעשיו. אף באיש כזה, יש לשנוא את צד הרע שבו, ולאהוב את הצד הטוב שבשורש נשמתו.

 

ד. שנאת מינים וכופרים - בימינו

בגמרא בשבת, תוך כדי הדיון בספרי מינים ואפיקורסים שאין מצילים אותם מפני הדליקה, נאמר שיש לשרוף אותם גם עם שמות הקודש ("אזכרות") שיש בהם:

"אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה ועליהם אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי"  (שבת קטז.)

אם כן, את המינים והאפיקורסים שאין להם חלק בא-להי ישראל, מותר ומצווה לשנוא "תכלית שנאה".

על מינים אלו אף נאמר בגמרא בעבודה זרה (כו:) דין "מורידין ולא מעלין". משמעות דין זה הוא שיש מצווה להורידם לבור ולהמיתם שם, ואם נפלו לבור מותר לסלק את הסולם שלא יוכלו לעלות ממנו. הסיבה לכך היא, שהם במינותם כפרו הא-להי ישראל, ושוב ניתקו בשורשם מנשמת ישראל.

 

הדברים חריפים ומשמעותיים, אך יחד איתם יש להדגיש דברים שכתבו שנים מגדולי ישראל בדורות האחרונים, החזון איש והרב קוק.

כתב החזון איש ביורה דעה:

"ונראה, דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתעלה גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויים, ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה הפרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפירצה, אלא הוספת הפירצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות חס ושלום. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה כמה שידינו מגעת" (יורה דעה ב', ט"ז)

החזון איש סבור, שדין זה נועד לגדור את פירצת הכפירה. ממילא, במקום שאין בזה אמצעי לגדור אלא להיפך, יש בכך הוספת פרצה, מצווה לקרבם בעבותות האהבה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, סבר שאין בימינו כפירה ואפיקורסות אמיתית. כך כתב באגרתו:

"דע, שאף על פי שאיסור גמור וחולי רע הוא, אפילו מי שמסתפק ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מכל מקום לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס כי אם על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך אי אפשר שתמצא כלל בישראל בין שום אדם שלא יהי' רשע גמור ומשקר במזיד. כי הרשעה היותר גדולה לא תוכל כי אם להטיל דופי של ספק לחלושי הדעות, וכיון שכן מי שמעיז פנים לאמר שהוא כופר בבירור, הרי הוא רשע מוחלט, שבצדק היה ראוי לדונו בכל הדינים המפורשים, ואין כאן טענת לבו אונסו כלל. ואם היתה הכפירה שבדורנו בעלת אמת, היתה תמיד טוענת טענת ספק, והיו מבררים לה בנקל ספקותיה. אבל היא משקרת בזדון, וטוענת טענת ודאי, בשעה שאפילו ליותר חלושים בדעת אי אפשר כלל שתבא כי אם למדת ספק, והרי היא עסוקה ברשע של רדיפה בעזות מצח, על כן היא חייבת כל הדינים, שבידי אדם ובידי שמים, לפי הערך של המכשלה שהיא עושה. ופרטי הדברים מובן שצריכים אריכות גדולה  של ספרים רבים לבאר. ודבר זה ברור, שמי שבא לידיעה איך שכל המינות, ביחש לישראל, איננה כי אם טענה של ספק גרועה, המתלקטת מחסרון ידיעה וחסרון רגש ומעוט מוסר, מיד הוא נעשה שלם באמונה ויראת ד' באמת. וכל מה שיהי' יותר דבק בתלמידי חכמיםן, דורשי א-להים באמת, כן יתעלה מעלה מעלה, להיות ממולא באמונה של חסן חכמת ודעת. כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי אמר ד' " (אגרות הראיה חלק א', אגרת כ')

 

סיום

מובא בשם רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, שההוכחה לאהבה שאוהבים מישהו, היא כשאוהבים את מה שהאהוב אוהב. ממילא, כיוון ש-ה' אוהב את ישראל, "אהבתי אתכם אמר ה' " (מלאכי א', ב'), אז אהבת ישראל היא הוכחה שאוהבים את ה'. לפי דבריו, "ואהבת לרעך כמוך" היא כלי ל'ואהבת את ה' א-לוהיך".

נוסיף על ביאורו ונאמר, ששורש האמירה של הלל לגר שבא להתגייר (שבת לא., עסקנו בכך בשיעורים קודמים), "דעלך סאני ללחברך לא תעביד", היא שמאי פגיעה באחר אנו  מעפילים אל אהבת הזולת, וממנה אל אהבת ה'.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] וראה עוד מה שכתב בפרק ו' מהלכות דעות.

[2] אמנם, כאשר מבטא את השנאה, עובר על לא תקום או לא תטור, וכן לא מקיים מצוות עשה של אהבת האחר.

[3] לשון הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שם.

[4] אך, עיין להלן.

[5] ולדבריו, התורה לא הזהירה מפני שנאת רשעים, אך בפסוקי משלי ותהילים עולה מצוות שנאת משנאי ה'.

[6] לא תשנא את אחיך.

[7] לא תקום ולא תטור את בני עמך.

[8] ראה מה שכתבנו לעיל בשם היראים. דברים אלו דווקא לשיטות הקושרות את איסור השנאה עם מצוות התוכחה.

[9] פנים שוחקות – שמחות.