אהבת ה' (ט') – הדרכים לאהבת ה' השלמה

  • הרב ברוך גיגי

א. "והיו הדברים... על לבבך"

בשיעורים הקודמים ראינו, שהתנועה הנפשית הנדרשת מן האדם כדי להגיע לאהבת ה', ממוקדת בהתכנסות פנימה. המבט פנימי חודר לנבכי נשמתו של האדם, ומקשיב לקול הבוקע מן הלב[1]. שם נמצאת בקשת א-להים המתמדת.

מצד אחד, ניתן לומר שאין דבר פשוט יותר להשגה, אין דבר קרוב יותר לאדם, מאשר הדבקות ב-ה', שהיא הדבקות בנשמתו של האדם. שורש האהבה נמצא בעמידה על שורש האחדות. "אהבה" בגימטריא אחד[2].

האדם מפנים את התאחדותו עם שורש נשמתו, עם קודשא בריך הוא, מקור החיים, וכל ההווייה הכלולה בו, "ואתם הדבקים ב-ה' א-לוהיכם חיים כולכם היום".

מצד שני, אין לך משימה יותר קשה מאשר אהבת ה'. האדם חי במגבלות של זמן ומקום, על כל המשתמע מכך. שקוע האדם בתלאות החיים, בפיתוייהם ומכשוליהם המושכים את האדם.  הם מסיחים את דעתו ומבקשים ממנו לקַבֵּע בהם את תשומת ליבו. הדבר דומה לאיש השיווק, שלעיתים כל מגמתו היא להרדים את הלקוח ולמנוע ממנו את ההתבוננות הפנימית השקולה והעניינית.

 

רעשי הרקע המלווים את כל מעשינו, מונעים אותנו מלהקשיב לקולות הפנימיים הקוראים לבקשת א-להים. דבר זה נכון במיוחד בחברה המערבית שאנו שרויים בתוכה, שלהוטה כל כך למלא את עולמנו ואת חיינו ברעשים ובעיסוקים בלתי פוסקים. בקשת א-לוהים דורשת שקט, שלווה והתרכזות פנימית.

אמר החכם מכל אדם:

"לתאוה יבקש נפרד" (משלי י"ח, א')

ניתן לפרש[3], כי האדם המתאווה והשקוע בתאוותיו, מבקש את המבט הנפרד ולא את המבט המאחד.

המשימה של האדם היא לחזק בדעתו ובנפשו את יסודות ייחוד ה' ואהבתו. אף אם בשעה זו הוא נתון לשליטת תאוותיו, הרוחות שכנגדו מתחזקות, בכל זאת ראוי שהדברים יהיו קיימים על פתח ליבו, וימתינו לשעת הכושר כדי לפעול את פעולתם.

מפורסמים הדברים של רבי מנחם מנדל מקוצק, כפי שמובאים במסורות שונות, בין השאר על ידי נכדו, רבי שמואל מסוכוטשוב:

"והיינו על פי מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי לי', והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים הוא נפתח, ואם האדם משים הדברים על לבו כאבן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו, עד כאן דבריו" (שם משמואל ויחי, תרע"ד)

וכך ביאר השם משמואל את הדברים:

"והיינו כי הלב הוא הגן עדן שבאדם והעינים הם שערי גן עדן, וכמו שיש חומות ושערים לגן עדן שלא יבוא שם ערל וטמא ושום חיצון וזר אלא הראויים לו, כן לב האדם שכחות חיצונים מתאמצים לפרוץ לתוכו וצריך שמירה...

וכמו בגשמיות כשאדם עובר במקום אבק ועפר כשרוח חזקה מעלה את האבק המסמא את העינים ונמשך עם הנשימה ונופל על הלב והריאה וממלא את פיו חצץ, שצריך האדם לסתום את העינים ופיו וחוטמו שלא יכנסו לתוכו האבק והעפר להשחית את גופו, כן בדומה הוא ברוחניות, כששעת רעה היא וכחות החיצונים מתפשטים ומתאמצים להתפשט על נפש האדם להממו ולאבדו, יש בסתימת העינים והלב של הנפש תועלת עצומה, שעל כל פנים לא ישחיתו את הנפש על ידי כחות הרע שיתעצמו בה למשוך אותה ברשת זו טמנו לה, כי בעוד העינים והלב פתוחים נקל לכחות החיצונים לכנוס לתוך תוכו. והגם שלעומת התועלת יש חסרון גדול שבלתי אפשר להאיר בלב כח והארה אלקית, מכל מקום תיקונו יתר על קלקולו...

ובכן אם אדם עוסק בתורה ועבודה כל ימי החול שאז הלב סתום בעת רעה כנ"ל ונשאר מונח על הלב, כשיבוא יום השבת והלב נפתח באשר אז אין שום פחד שיכנסו בו כחות חיצונים, ממילא נכנסות בו כל התורה והתפלה של כל ימי החול, ולא נאבד מאומה" (שם משמואל שם)

כאמור, השגת מעלה זו של אהבת ה', על אף קרבתה והכרחיותה, קשה מאוד להשגה.

בנוסף, יש לציין שיש באהבת ה' מדרגות שונות. הרמב"ם הדגיש שאהבת ה' המלאה היא נחלתם של בודדים במהלך ההיסטוריה. במשנה תורה בהלכות תשובה (פרק י'), כותב הרמב"ם שמעלה זו היא מעלת אברהם אבינו, שהקדוש ברוך הוא קראו "אוהבי"[4]. במורה הנבוכים (חלק ג' פרק נ"א), כותב הרמב"ם שמדרגה זו שייכת בשלושת האבות ובמשה רבנו.

בשני המקומות הללו, עומד הרמב"ם על היסח הדעת כגורם המרכזי המעכב את האדם בדרך לאהבת ה' השלמה. בנוסף, מצביע הרמב"ם על הצורך בריכוז עילאי ובהפניית כל כוחותיו של האדם לעמידה לפניו, כדי להגיע אליה. כמו כן, הרמב"ם דן במהות העבודה האנושית ומתווה דרכים להשגתה.

ב. מורה הנבוכים – "דע... ועבדהו"

ראשית, נעיין במורה הנבוכים.

בפרק נ"א בחלק השלישי, מציב הרמב"ם את תכלית עבודת האדם וחובתו בעולמו. הרמב"ם מבין שישנם שני שלבים מהותיים, המבוססים על צוואת דוד לשלמה בנו, כפי שמופיעה בדברי הימים:

"ואתה, שלמה בני, דע את א-להי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה..."    (דברי הימים א' כ"ח, ט')

כפי שרואים בדברי דוד, יש את ידיעת ה' ויש את עבודתו.

ידיעת ה' היא השגת ה' המלאה, בגבולות היכולת האנושית. כך הוא מתאר את היקף ההשגה הנדרש, ואת תחומי החקירה והדעת:

"אלה שהעמיקו לעיין בעקרונות הדת נכנסו לפרוזדורים[5]. האנשים שם ללא ספק בדרגות שונות. מי שיש לו הוכחה מופתית לכל מה שהוכח בהוכחה מופתית ויודע ידיעה ודאית את כל מה שאפשר לדעת ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים, והוא קרוב לוודאות במה שבו אפשר רק להתקרב לוודאות - הוא עם המלך בתוך הבית.

דע, בני חביבי, שכּל עוד אתה עוסק במדעי המתמטיקה ובמלאכת ההיגיון אתה בכלל הסובבים סביב הבית ומחפשׂים את השער שלו,.. כאשר תבין את הדברים הטבעיים[6], הרי נכנסת לבית ואתה מהלך בפרוזדוריו. כאשר תשלים את הפיסיקה ותבין את המטפיסיקה, נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית (יחזקאל מ"ד, כ"א-כ"ז) ותהיה עמו בבית אחד. זאת היא דרגת החכמים. והם שונים מבחינת השלמות" (מורה הנבוכים ג', נ"א)[7]

שני תחומי עיון הם: העיון בעקרונות הדת, בתיאולוגיה, והעיון במדעים, במתמטיקה ופיסיקה. המעיין העושה כן, בא אל פרוזדורי הבית. כאשר זוכה לחבר את הדברים ולהבין את פשר ההווייה כולה ואת משמעותה, נכנס הוא אל תוך הבית.

הרמב"ם מדגיש בדבריו את קצה ההשגה האנושית:

"מי שיש לו הוכחה מופתית לכל מה שהוכח בהוכחה מופתית ויודע ידיעה ודאית את כל מה שאפשר לדעת ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים, והוא קרוב לוודאות במה שבו אפשר רק להתקרב לוודאות"   (מורה הנבוכים שם)

זוהי , לדעת הרמב"ם, תכלית "דע את א-להי אביך". מכאן עובר הרמב"ם למשימת האדם, "ועבדהו".

עבודת ה' הרגילה של האדם היא הציות למצוותיו, כאשר הוא מקיימן ונזהר מלעבור על האסורים עליו. המגמה של צד זה בעבודת ה', היא לקרב את האדם אל ה' ולהרחיקו מענייני העולם הזה:

"דעשכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו"   (שם)

אמנם, עיקר משאבי האדם צריכים להיות מופנים למהות הפנימית של עבודת ה'. עבודת ה' הזו כוללת את עמידתו של האדם לפני ה', ריכוז מחשבותיו כלפיו, והרצון המתמיד לשהות במחיצתו:

"המפעילים את מחשבתם, לאחר שהגיעו לשלמות, במטפיסיקה, ונוטים כל-כולם כלפי האל יתגדל ויתרומם, ונמנעים ממה שזולתו, ומפנים את כל פעולות שׂכלם להתבונן בנמצאים להביא מהם ראיות עליו [יתעלה] כדי שיֵדעוּ את הנהגתו אותם בכל אופן אפשרי - הם הניצבים במושב המלך. זאת היא דרגת הנביאים. יש מהם מי שמגיע מתוך השׂגתו הגדולה והימנעותו מכּל מה שזולת האל יתעלה לידי כך שנאמר עליו ויהי שָם עִם ה' (שמות ל"ד, כ"ח), שואל ונענה, מדבר ודיבור מופנה אליו באותו מעמד קדוש. מרוב שׂמחתו במה שהשׂיג לחם לא אכל ומים לא שתה (שם), שכּן השׂכל התחזק עד כדי שהושבת כל כוח גס בגוף, כלומר, מיני חוש המישוש. אך יש נביאים שרק רואים. מהם הרואים מקרוב, ומהם הרואים מרחוק: מרחוק ה' נראה לי (ירמיה ל"א, ב'). וכבר דיברנו על דרגות הנבואה" (שם)

בתוך דבריו, חילק הרמב"ם את עובדי ה' לקבוצת החכמים ולקבוצת הנביאים, כשבכל אחת מהן דרגות שונות.

הרמב"ם מציע, בהערה הנספחת לפרק, הדרכה לעבודת ה' של קבוצת החכמים:

"הדבר הראשון שתשתדל לעשׂותו הוא שתרוקן את מחשבתך מכּל דבר בשעה שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל. אל תסתפק בכַוָּנָה בקריאת שמע בפסוק ראשון ומן התפילה בברכה ראשונה. כאשר זה יעלה בידך וישתרש במשך שנים, השתדל לאחר-מכן שכּל-אימת שאתה קורא בתורה או שומע אותה, אל תחדל מלפנות כל-כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שאתה שומע או קורא. וכאשר גם זה ישתרש לך במשך תקופה, השתדל שבכל מה שאתה קורא מכּל דברי הנביאים תהיה מחשבתך לעולם נקייה (מהרהור בעניין אחר). אפילו בכל הברכות תתכוון להתבונן במה שאתה מבטא ולשׂים לב מה משמעותו. כאשר יזדככו לך מעשׂים אלה של עבודת ה' ומחשבתך תהיה בשעת עשׂייתם נקייה מהרהור בדבר כלשהו מענייני העולם הזה, השתדל לאחר-מכן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות חייך, ובכלל תפעיל מחשבתך במילי דעלמא בשעה שאתה אוכל או שותה, או שאתה בבית-הכיסא, או בשעה שאתה שׂח עם אשתך או בניך הקטנים או בשעה שאתה שׂח עם המון העם. אלה הם זמנים מרובים וארוכים שזימנתי לך לחשוב על כל ענייני הרכוש, הנהגת הבית ותקנת הגוף. אבל בשעת המעשׂים שעל-פי התורה, לא תעסיק את מחשבתך אלא במה שאתה עושׂה, כמו שהבהרנו. בשעה שאתה לבדך בלי אף אחד ובשעה שאתה מתעורר על מיטתך - היזהר מאוד מאוד מלהפעיל את המחשבה בשעות יקרות אלה בדבר אחר מלבד אותה עבודת הא-ל השׂכלית, והיא לִקְרַב אל הא-ל ולהתייצב לפניו בדרך האמיתי שלימדתיך, לא בדרך ההיפעלויות הדמיוניות. זאת בעינַי התכלית שעשׂוי להשׂיג אותה חכם שהכשיר עצמו לה בדרך זאת של תרגול'      (מורה הנבוכים שם)

ההבחנה היסודית בין עובד ה' השייך לכת החכמים לבין זה השייך לכת הנביאים היא בשאלה האם יש חלוקה בזמן. החכם עובד את ה' ומתרכז בעמידה לפניו, רק בשעת עשיית מעשי המצוות, בזמן לימודו, וכאשר מבצע את תפילותיו וברכותיו. אולם, לחכם זה יש זמנים שהוא עוסק בהם בענייני העולם הזה, כשעות אכילה ושתייה ושינה, וכן משא ומתן ועוד.

הדרכת הרמב"ם נועדה לרכז מאמצים של תחושת העמידה לפניו בשעת מעשה המצוות, וצמצום הרגעים של העיסוקים בענייני העולם הזה.

עובד ה' המשתייך לכת הנביאים, אינו מבחין בין העיסוקים השונים שהוא עוסק בהם. אדם זה נמצא בתחושת נוכחות מתמדת לפני ה'. אלא, שאף בזה קיימות דרגות שונות  של קירבה ותחושה, וכדברי הרמב"ם:

"אבל שייווצר לבן-אדם מצב כזה של השׂגת האמיתות ושׂמחה במה שהשׂיג, שישׂוחח בו עם אנשים ויעסוק בצרכים ההכרחיים של גופו - ובו בזמן שׂכלו מופנה כולו כלפיו יתעלה כשהוא בלבו תמיד לפניו יתעלה - תוך שהוא עם בני-אדם בחיצוניותו - באופן שנאמר במשלים הַשִּירִיִּים שהומשלו לעניין זה: אני ישנה ולבי ער. קול, דודי דופק, [פִּתְחִי לי אחֹתי, רעיָתי, תמתי, שראשי נִמלא טל, קוֻצותַי רסיסי לילה] (שיר השירים ה', ב') - איני אומר על דרגה זאת שהיא דרגת הנביאים כולם, אלא אומר שזאת דרגת משה רבנו, שנאמר עליו: ונִגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו (שמות כ"ד, ב'), ונאמר עליו: ויהי שם עם ה' (שמות ל"ד, כ"ח), ונאמר לו: ואתה פה עמֹד עמדי (דברים ה', כ"ח), כמו שהבהרנו משמעות פסוקים אלה. זאת גם דרגת האבות שקרבתם אליו יתעלה הגיעה עד כדי ששמו נודע לָעולם בם: א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב[...] זה שמי לעֹלם (שמות ג', ט"ו), והתאחדות שׂכליהם בהשׂגתו הגיעה עד כדי שכרת עם כל אחד מהם ברית מתמדת: וזכרתי את בריתי יעקוב [ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר] (ויקרא כ"ו, מ"ב), כי באשר לארבעה אלה, האבות ומשה רבנו, התברר שהתאחדו עם האל, כלומר השׂיגוהו ואהבוהו, כמו שמעידים הכתובים"   (שם)

באשר לדרגת כת הנביאים, אין הרמב"ם מציע הדרכה להגיע אליה ולהתקדם בתוכה, כדבריו עצמו:

'דרגה זאת אינה דרגה שאיש כמוני יבקש להדריך אל השׂגתה"   (שם)

עובד ה', ה"מציב" את ה' כנגד פניו תמיד ואינו מסיח דעתו ממנו כלל, הוא שמור ומוגן מכל פגע. כדברי דוד המלך:

"שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים ט"ז, ח')

וב"שיר של פגעים" שם המשורר בפיו של ה' את המילים הבאות:

"כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צ"א, י"ד)

כך מבאר הרמב"ם שם עניין זה:

"הגנה זאת לאדם זה היא מפני שידע אותי ולאחר-מכן חשק בי. הרי יודע אתה את ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת עד שלא נותרת מחשבה על דבר אחר זולת האהוב הזה היא החשק" (מורה הנבוכים שם)

 

ג. הלכות תשובה – "אהבת ה'… שוגים בה תמיד"

בהלכות תשובה, מדגיש הרמב"ם את המעלה העליונה באהבת ה':

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה"   (הלכות תשובה י', ג')

ובהלכה האחרונה שם כתב:

"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה" [שם ו]

הרמב"ם משתמש בשורש "שגה", כדי לתאר את עוצמת האהבה. הראב"ד בהשגותיו שם תמה על ביטוי זה:

"זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב"  (השגות הראב"ד שם)

נראה לי שהרמב"ם יצר את השורש הזה, "שגה", מהרכבה של שני שורשים אחרים: השורש "הגה" והשורש "שגע". יחדיו, יוצרים הם את השורש "שגה", שמשמעותו: האדם ההוגה ומשקיע כל מחשבותיו בה' בלא גבולות עד כדי שיגעון. חולה האהבה בו אנו עסוקים, ההוגה בצורה אובססיבית, שוגה ייקרא.

 

*

הראינו לדעת, שגדולה עד מאוד מעלתה של אהבת ה', סולם שראשו מגיע השמימה. אך לנו, רגליו מוצבות ארצה. שומה עלינו לטפס במדרגות הסולם, אם מעט ואם הרבה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

*

*

**********************************************************

*

 



[1] לך אמר לבי בקשו פני.

[2] בעומק העניין, אנו שבים לרעיון אהבת הרע שפתחנו בו את דיוננו, ובדברי הרמב"ן שם. ניתן לומר, שהמדרגות הגבוהות של אהבת הרֵע, אהבת האדם, נעוצות ביכולתו של האדם לצאת מהמבט האישי המפריד, אל המבט הכולל של כל האנושות כולה.

כדברי הנביא מלאכי:

"הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו"    (ב', י')

במבט זה אנו עומדים על אחדותה של האנושות, אחדותה של הבריאה כולה. במקום שבו הופך האחר לאחד, שם מצויה האהבה.

[3] עיין בפירוש רש"י שם.

[4] כך נאמר בישעיהו:

"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי" (ישעיהו מ"א, ח')

וראה גם דברי הימים (ב' פרק כ', ז').

[5] הרמב"ם ממשיל בפרק זה משל ליחס שבין קבוצות אנשים שונות לבית המלך, ולמלך עצמו. יש שמעולם לא ראו את הבית , יש שסובבים סביבו, יש שבאו בפרוזדורים ויש שבאו אל תוך הבית, ויש רואי פני המלך בדרגות שונות. עיין שם.

[6] פיסיקה.

[7] בתרגומו של פרופסור מיכאל שוורץ ז"ל. התרגום זמין באתר אוניברסיטת תל אביב [http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_51.htm].