אהבת ה' (י"א) – שני סוגיי מסירות נפש באהבת ה'

  • הרב ברוך גיגי

א. מסירות נפש על המצוות – בארץ ישראל

במכילתא דרבי ישמעאל נאמר:

"רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב; ואומר (זכריה י"ג, ו') אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים"  (מסכתא דבחדש פרשה ו')

מדרש זה מבטא את תמציתו של אוהב ה', אדם היושב בארץ ישראל ומוסר את נפשו על המצוות.

יש להדגיש, שכל המצוות האמורות כאן הן מצוות עשה, ואינן בכלל העבירות החמורות שעליהן חייב האדם למסור את נפשו. הדבר צריך תלמוד.

בפירושו לתורה כתב הרמב"ן:

"לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובא-להותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו', ה'), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיה מ"א, ח'), שנתן נפשו שלא יעבוד עבודה זרה באור כשדים... הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על עבודה זרה כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר (ויקרא כ"ב, ל"ב) ולא תחללו את שם קדשי" 
 (רמב"ן שמות כ', ו')

בדברים אלו, הולך הרמב"ן בעקבות דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, אותם ראינו בשיעור הקודם. אולם, הרמב"ן לא ביאר את דברי רבי נתן, "יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשן על המצוות". נראה מדבריו, שלא ראה בזה עניין ייחודי, כי הוא התייחס רק למסירות הנפש.

לשיטתו הדבר מתבקש, שהרי על פי נקודת המבט ההלכתית, אין הבדל בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ בנוגע ל"מסירות נפש".

אולם, יתכן שמדרש זה מבטא את משנתו של רבי עקיבא שעסקנו בה בשיעור הקודם. משנה זו היא משנת חסידים או אף יחידים, ובה יש מעלה גדולה לישיבת ארץ ישראל, שהיא היכלו של מלך. מי שנפשו עורגת להתקרב אל המלך פנימה, בז הוא לכל הפרעה במשימתו, ומוסר את נפשו על המצוות.

משעה שהוא חש שמטרתו ושאיפתו נמצאות בהישג יד, הוא אוחז בהן בשתי ידיו. כרעיה המבקשת את דודה בשיר השירים, שבשעה שהיא מוצאת את שאהבה נפשה, אוחזת ואינה מרפה.

 

ב. שני סוגים של מסירות נפש – בגוף וברוח

בשלב זה ניצבת השאלה: מה היא אותה מסירות נפש, המהווה ביטוי של אהבת ה' השוכנת בליבו של אדם? במישור הפשוט, מדובר במסירת הגוף. אולם, יתכן שיש בזה דרישה, בבחינת גבוה מעל גבוה, למסירת הנפש ולא רק הגוף.

ברובד הראשון, מדובר באדם שנתבע לעבור על דת, בעבירה זו או אחרת. כפי שראינו במדרש האחרון, דבר זה אמור אף בביטול מצוות עשה. במצב זה, נדרש האדם להקריב את העולם הזה שלו למען העולם הבא, את חיי הגוף והשעה[1], למען חיי הנצח של נועם הנשמות ועונג הרוחות. הוא יזכה בחיי הנצח, משום שמשעה שימות על קידוש ה' הוא יבוא במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ויזכה לראות בנועם ה' המיוחד השמור לאוהביו ולשומרי מצוותיו.

אוהב ה' יודע היטב, שאין חייו חיים בלא הקשר העמוק ובלא הדבקות במקור החיים. כפי שאמר משה:

"ואתם הדבקים בה' א-להיכם, חיים כולכם היום"    (דברים ד', ד')

בעמדו ברגעי ההכרעה האם לשמור על חיי העולם הזה גם כאשר הם מנותקים ממקור החיים, יודע האדם שההכרעה היסודית שהוא עומד בפניה היא בין מראית עין של חיים לבין חיי אמת[2].

דברים אלו מובנים עוד יותר, לאור מה שראינו בשיעורים הקודמים. מתוך כך שנשמת האדם היא חלק א-לוה ממעל שניתנה בו על ידי הא-להים, פועמת באדם ההכרה כי הא-לוהים שוכן בליבו. כדברי דוד נעים זמירות ישראל:

"לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש" (תהלים כ"ז, ח')

כפי שפרשו זאת חז"ל במדרש שם, וכדברי רש"י על הפסוק: ליבו של אדם הוא הקדוש ברוך הוא.

לפי תפיסה זו, כאשר האדם נדרש למסור את נפשו למען קיום המצוות, מתחוור לו שהדילמה שהוא ניצב בפניה אינה בין המשך החיים לבין דבקות בה', שהרי בלא הדבקות בה' אין לו כלל חיים. אלא, השאלה היא האם הוא רואה אפשרות לחיים בלא נשמה, חיים בלא "מותר האדם מן הבהמה". חיים כאלה, מבין האדם, אינם חיים.

כאמור, לעיתים נדרשת מן האדם מסירות נפש שהיא אף למעלה מזה. לא רק את חיי השעה של נשימות ודופק החיים הגשמיים הוא נדרש למסור, אלא עליו להקריב גם את עולמו הרוחני. האדם צריך למסור את העקרונות שהוא מאמין בהם, את עבודת ה' שלו.

מסירות נפש זו היא כאברהם בשעתו, שנדרש לעקוד את יצחק. כל מהותו של אברהם לאורך כל ימי חייו הייתה לכונן אומה שתקרא בשם ה'. כל עבודתו של אברהם הייתה "ויקרא שם אברם בשם ה' " (בראשית י"ג, ד'), וכל מגמתו הייתה להקים זרע ועם שימשיך את עבודתו ודרכו[3]. לפתע, קיבל אברהם ציווי לעקוד את בנו ולהקריב למען צו ה' את כל מהות עבודתו ומהות זיקתו להקדוש ברוך הוא.

הרמב"ם כתב, במורה הנבוכים, שאחת התכליות העיקריות של מעשיה העקידה היא:

"הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת, וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו, והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו. אבל ליראתו השם יתברך ולאהבתו לקיים מצותו בו לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ג' ימים, כי אלו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פעולת בהלה בבלתי השתכלות, ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו, היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא מהר לשחוט יצחק לפחדו מהשם שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת השם יתברך ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש, כמו שבארנו במקומות רבים, ואמר המלאך לו כי עתה ידעתי וגו', רצה לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא א-להים גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא"  (מורה הנבוכים חלק ג', פרק כ"ד)

גבול אהבת ה' ויראתו הוא הנכונות של האדם להקריב את כל מה שהוא מאמין בו, את כל הווייתו, למען אהבת ה'.

 

ג. ביטול המרכבה לרוכב

יסוד העניין נעוץ בתפיסה עליה עמדנו בעבר, תפיסת "אין עוד מלבדו". רק לקדוש ברוך הוא יש מציאות קיימת אמיתית, וכל הנמצאים מצויים רק מפני אמיתת המצאו. לפיכך, צו ה' מחייב את הכול בכל תנאי ובכל מצב, ללא גבולות כלל, כי הוא היש היחיד בהווייה כולה.

כך היא לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר ו-ה' א-להים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו"  (יסודי התורה א', ג'-ד')

משל למה הדבר דומה, למרכבה שנועדה לשרת את הרוכב. ברור שאין שום משמעות וקיום למרכבה מבלעדי הרוכב.

כך אמרו חכמים במדרש בראשית רבה:

"רבי שמעון בן לקיש אמר האבות הן הן המרכבה שנ' ויעל א-להים מעל אברהם (בראשית י"ז, כ"ב), ויעל מעליו א-להים (שם ל"ה, י"ג), והנה ה' נצב עליו"  (בראשית רבה ויצא, פרשה ס"ט)

כשם שהמרכבה בטלה לרצון הרוכב עליה, כי כל קיומה לשרת את הרוכב, כך היו האבות. כל אבריהם וכל הווייתם בכל ימי חייהם, הייתה הווייה של קדושה והיבדלות מענייני העולם הזה. כל מעייניהם היו נתונים לרצון הקדוש ברוך הוא בלבד. הם חיו חיים של התבטלות מוחלטת לרצון ה' העליון.

ממילא, מובן מאליו שבבוא צו ה', הם נענים לו בכל מצב, בלי שמץ של פקפוק במחויבותם הטוטאלית למלא אחר רצון ה', הוא הרצון היחיד הרלוונטי.

 

ד. אהבת ה' אצל בני אברהם

גם בניהם אחריהם, האומה אשר העמידו, ממשיכים את דרך הקריאה בשם ה', מהווים לפיד של המציאות הא-להית בעולם, האומה נעשית מרכבה לשכינה, כפי שמתואר בהרחבה במדרש הדגלים בבמדבר רבה פרשה ב':

"והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וגו', הדא הוא דכתיב (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... וכשם שברא הקדוש ברוך הוא ד' רוחות העולם כך סיבב לכסא ד' חיות ולמעלה מכולם כסא הכבוד, וכנגדן סידר הקדוש ברוך הוא הדגלים למשה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וגו' ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכן הוא אומר והחונים עליו מטה יששכר וגו' ועליו זבולון... כל הפקודים למחנה יהודה ראשונה יסעו שכן התורה נקראת ראש (משלי ח) מעולם נסכתי מראש ואומר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף ואומר (מיכה ב) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם...

ודרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם, יהי כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה ותשובה מדה טובה ורחמיו של הקדוש ברוך הוא באים על הבריות בשעה שהם עושין תשובה הדא הוא דכתיב דגל מחנה ראובן תימנה וגו' ועליו גד שהוא בעל גדוד שנאמר (בראשית מ"ט) גד גדוד יגודנו ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו הדא הוא דכתיב והחונים עליו מטה שמעון וגו' ומטה גד וגו' כל הפקודים למחנה ראובן וגו' ושניים יסעו שהתשובה שניה היא לתורה.

לאחר שהיו נוסעים אלו שני דגלים היו הלוים נוסעים את המשכן הדא הוא דכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוי' וגו'.

מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וכנגדן אפרים ובנימין ומנשה ומי יעמוד לפני שלג וברד אפרים ומנשה ובנימין שנאמר (תהלים פ') לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ושכינה לעולם במערב בגבול בנימין שנאמר (דברים לג) לבנימין אמר ידיד וגו' הדא הוא דכתיב דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה וגו' ועליו מטה מנשה וגו' ומטה בנימין ונשיא וגו' כל הפקודים למחנה וגו' ושלישים יסעו נאה לתורה ולתשובה גבורה כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו צפון משם החשך יוצא לעולם

וכנגדן שבט דן למה שהוא החשיך העולם בעבודה זרה שעשה ירבעם שני עגלי זהב... ואת האחד נתן בדן ולכך צוה הקדוש ברוך הוא שיחנה דן בצפון הדא הוא דכתיב דגל מחנה דן צפונה וגו' ועליו שבט אשר מאיר על החשך שנאמר (דברים ל"ג) ולאשר אמר ברוך וגו' וטובל בשמן רגלו וכן הוא אומר והחונים עליו מטה אשר ועליו נפתלי שהוא מלא ברכה כדי לפרנס כמה דכתיב נפתלי שבע רצון וגו' וכן הוא אומר ומטה נפתלי וגו' כל הפקודים למחנה דן וגו' לאחרונה יסעו לדגליהם שכל מי שעובד עבודה זרה הולך לאחור ולא לפנים.

לכך נאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה כשם שברא הקדוש ברוך הוא ד' רוחות וכנגדן ד' דגלים אף כך סיבב לכסאו ד' מלאכים מיכאל וגבריאל ואוריאל ורפאל מיכאל בימינו כנגד ראובן... אוריאל משמאלו כנגד דן שהוא בצפון... גבריאל מלפניו כנגד מלכות יהודה ומשה ואהרן שהיו במזרח... רפאל כנגד אפרים... שהוא במערב" (במדבר רבה פרשה ב')

מתוך ההכרה העמוקה ש"אין עוד מלבדו", מוסרת האומה כולה, וכל אחד מבניה, את כל אמונתם ותקוותם למען צו ה', שהוא היש האמיתי והיחיד.

 


[1] אנו משתמשים כאן בביטוי חיי השעה, במשמעות של כל חיי העולם הזה, שהם חשובים חיי שעה ביחס לכל חיי העולם הבא. ולא במובן המצומצם של חולה שיש בו סכנה, שאפשר להאריך את חייו בכמה רגעים.

[2] השווה לדברי המדרש בילקוט שמעוני:

"כי החיים יודעים שימותו רבי חייא ורבי יונתן הוו מסגו ביני קיברי הוה קא גררא תכלתא דרבי יונתן על קברא, אמר ליה רבי חייא סלקיה דלא לימרו למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו, אמר ליה ומי ידעי והכתיב כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פרשו לך, כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרואים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכי בניהו בן איש חי וכולי עלמא בני מיתי נינהו, אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שאפילו בחייהם נקראים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל גם אהבתם גם שנאתם, בדור המבול הכתוב מדבר, גם אהבתם שהיו אוהבים לעבודת אלילים, גם שנאתם שהיו שונאים להקדוש ברוך הוא, גם קנאתם שהיו מקנאים להקדוש ברוך הוא בעבודת אלילים שלהם כבר אבדה וחלק אין להם לעולם הבא"  (ילקוט שמעוני קהלת, רמז תתקפ"ט)

[3] עיין בדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה:

"והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' " (רמב"ם עבודה זרה א', ג')