אהבת ה' (י') – עד היכן אהבת ה'? בכל נפשך

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

דרשו חכמים בספרי:

"ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך וכן הוא אומר (תהלים מ"ד, כ"ג) 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה', רבי שמעון בן מנסיא אומר וכי היאך איפשר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא מעלה הקדוש ברוך הוא על הצדיקים כאילו הם נהרגים בכל יום. שמעון בן עזיי אומר בכל נפשך, אהבהו עד מצוי נפש. רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך"      (ספרי פיסקא ל"ב)

שוב שנינו בברייתא במסכת ברכות:

"ואהבת את ה' א-להיך תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך"[1]     (ברכות סא:)

מלשונה של הברייתא, וכן מדברי הספרי דלעיל, נראה שיש מחלוקת תנאים בהבנת דרישת הפסוק "בכל נפשך". אף שלדעת רבי עקיבא[2] ברור שחייב אדם למסור את נפשו למען אהבת ה', לדעת רבי אליעזר משמעות הפסוק היא שיש חובה על האדם לאהוב את ה' בכל נימי נפשו. דברי רבי אליעזר הם מעין מה שכתב הנביא על יאשיהו:L

"וכמֹהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה"        (מלכים ב' כ"ג, כ"ה)

משמעות הביטוי "בכל מאודו" הוא, שיאשיהו השתדל בכל כוחותיו לקיים את רצון ה' ולמלא אחר תורת משה. מעתה, יש לומר שאף רבי אליעזר מכוון למשמעות זו: חובת האדם להשתדל ולהתאמץ מאוד באהבת ה', בכל כוחות הנפש.

לשיטה זו, אין הפסוק מדבר על המתח בין אהבת ה' לעצם קיומם של החיים.

יתכן, ששיטת רבי אליעזר בזה זהה לשיטתו של רבי ישמעאל בסוגיה בסנהדרין, שבכל התנגשות בין אהבת ה' לבין קיום החיים ערך החיים גובר:

"אמר רבי ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם"[3]   (סנהדרין עד.)

אולם, דווקא סוגיה זו סבורה, כנראה, שרבי אליעזר מחייב את מסירות הנפש במקרה של התנגשות. הסוגיה בסנהדרין מזהה את המסקנה שעלתה מעליית בית נתזה, עם שיטת רבי אליעזר:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אינהו דאמור כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך"   (סנהדרין שם)

מסתבר, שסוגיה זו פירשה את דברי רבי אליעזר כמכוונים כלפי החובה למסור את הנפש למען אהבת ה'. כלומר, כדי להימנע מעבודה זרה. כדברי רש"י:

"משמע שלא תמירנו בעבודה זרה"   (שם ד"ה ואהבת)

בעקבות סוגיה זו, נאלץ המהרש"א לסגת מהאפשרות לפרש את דברי רבי אליעזר כדרך הראשונה שהצענו:

"רבי אליעזר נמי לענין נטילת נפש קאמר כדמוכח בפ' בן סורר (עד.) ורבי עקיבא דאמר בכל נפשך אפילו נוטל כו' לפרושי לדברי רבי אליעזר קאתי, דלא תימא דלאו לענין נטילת ומסירת נפש קאמר רבי אליעזר אלא שיטריח עצמו בכל גופו כמו ושב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו דלא יתכן שם מסירת נפש... ומשום דהכא נופל שפיר לפרש כמשמעו נטילת נפש מפרשינן ליה הכי דהיינו בכל נפשך"     (מהרש"א ברכות חידושי אגדות סא:)

אולם, מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה נראה, שהוא סבור שחובת מסירות הנפש באיסור עבודה זרה, מבוססת על דרשת רבי עקיבא בלבד:

"ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך"     (רמב"ם עבודת כוכבים ה', ז')

וכתב על כך בספר עבודת המלך[4], שהרמב"ם אכן ראה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר. להבנתו, רבי עקיבא הוא שדורש מסירות נפש ולא רבי אליעזר.

כך כתב גם הגר"א (שנות אליהו ברכות שם), ולאור זאת נאלץ לדחוק ולהסביר את שהסוגיה בסנהדרין הביאה רק את תחילת הברייתא, אך עיקר כוונתה לשיטת רבי עקיבא שבאה אחריו. הגר"א אף הגיה את דברי הגמרא שם וגרס "אינהו דאמור כרבי עקיבא" ולא "כרבי אליעזר", כפי שכתוב לפנינו.

למעשה, לא ברור מדוע הסוגיה, לפי פשטה, מביאה את דעת רבי אליעזר כאבי השיטה הדורשת מסירות נפש, ולא את רבי עקיבא, האומר זאת מפורשות.

על כן, נראה שהסוגיה בסנהדרין אכן ראתה מחלוקת מהותית בין רבי אליעזר לרבי עקיבא. זאת, למרות שלפי הסוגיה שניהם מודים שצריך אדם למסור נפשו ולא לעבור על איסור עבודה זרה.

רבי אליעזר, כך עולה, סבור שחובת האדם היא לדבוק בעבודת ה' ולא להמירה בעבודה זרה. דבר זה נכון, אפילו במחיר אובדן החיים. אולם, רבי עקיבא רואה חובה זו כחלק מהקיום של אהבת ה'. כלומר, על האדם לבטא ולהדגיש את אהבתו לה' גם בשעה שנוטלים את נפשו.

אם כן, רבי אליעזר רואה את הפסוק כמקור לחיוב מסירות נפש באיסור עבודה זרה. רבי עקיבא, לעומתו, סבור שמסירות נפש באיסור עבודה זרה אינה צריכה מקור, והיא מילתא דפשיטא[5]. הפסוק שלפנינו לא בא אלא לדרוש מן האדם שיאהב את ה' גם בשעה שנוטל את נפשו.

 

תפיסה זו של רבי עקיבא, באה לידי ביטוי בסיפור הריגתו, כמובא בברכות:

"תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה... לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים... בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה[6] והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד"                                      (ברכות שם)

נראה שתלמידיו שאלוהו: "עד כאן?!", וכוונתם הייתה: "אפילו בשעה זו שנוטל את נפשך אתה מקבל עליך עול מלכותו באהבה?! דייך שאתה מוסר את נפשך למענו!".

רבי עקיבא השיב כנגדם, שעיקרו של הפסוק בא לדרוש מן האדם לאהוב את ה' בשעה שנוטל את נפשו. כל ימיו היה מתאווה שיבוא מקרא זה לידיו ויקיימנו, עד שיצתה נשמתו בקבלת עולו באהבה.

גם בירושלמי הביאו את דעת רבי עקיבא כמפרש את הפסוק לעניין קיום מצוות אהבת ה' בשעה שנוטל את נפשך. כך מובא שאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע:

"אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי. (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני[7]. ובכל נפשי לא הוה בדיק לי, וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי. לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו"      (ירושלמי ברכות ט', ה')

רבי עקיבא לא ידע אם יעמדו לו כוחותיו לאהוב את ה', אפילו בשעת המבחן של נטילת נפשו. משעמד בזה, חייך ויצאה נשמתו בטהרה.

פירוש זה בשיטת רבי אליעזר ורבי עקיבא, שונה, כאמור, מהפירוש הראשון בשיטת רבי אליעזר. לפי פירוש זה, עיקר כוונת הכתוב היא לדרוש מן האדם עבודת ה' ואהבתו בכל כוחות הנפש. כך עולה ביתר בהירות בדברי התוספתא בברכות:

"ר' מאיר או' הרי הוא או' ואהבת את ה' אליך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע ובכל נפשך ואפי' הוא נוטל את נפשך וכן הוא או' כי עליך הורגנו כל היום[8] דבר אחר בכל נפשך בכל נפש ונפש שברא בך שנ' תחי נפשי וגו' ואו' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"  (תוספתא ברכות [ליברמן] ו', ז')

הדעה הראשונה בתוספתא, דעת רבי מאיר, היא דעת רבי עקיבא. הדעה השנייה, כך נראה, מקבילה לשיטת רבי אליעזר לפי הבנתנו, שחייב אדם לאהוב את ה' בכל כוחות הנפש שבו וכל עצמותיו תאמרנה וכו'.

בספרי שציינו בתחילת הדברים, הובאה גם דעת בן עזאי: "אהבהו עד מיצוי הנפש". מצד אחד, ניתן לפרש דעה זו כמכוונת אף היא למיצוי כוחות הנפש באהבת ה'. בנוסף, ייתכן שיש בדבריו דרישה מן האדם להעצים את תפילתו[9] ואת מכלול עבודת ה' במיצוי כל כוחות נפשו.

בנוסף, ניתן לבאר שלדברי בן עזאי יש חיוב על האדם לאהוב את ה' כל ימי חייו, עד שעת יציאת נשמה. אמנם, בן עזאי אינו מדבר על יציאת נשמה של "נוטל את נפשך" כרבי עקיבא, אלא על מיתה טבעית. עיקר הכוונה לדבריו שיש לחיות את כל החיים מתוך אהבת ה'.

 

לשיטות הרואות בפסוק "ואהבת..." את חובת מסירות הנפש, יש לדון באיזה מסירות נפש מדובר. האם מדובר רק על מסירות נפש באיסור עבודה זרה, או בכל העבירות.

במסגרת זו לא נרחיב בדינים אלו, שאינם קשירות ישירות לענייננו[10]. נעיין רק במעשהו של רבי עקיבא, שמסר את נפשו על מצוות תלמוד תורה ולא על אחת משלושת העברות החמורות. ייתכן שאותה שעה שעת השמד הייתה, בה יש למסור את הנפש גם על שאר עבירות[11]. אולם, נראה יותר ששיטת רבי עקיבא היא שיש שני יסודות במסירות נפש, כפי שנבאר.

ראשית, יש במסירות נפש מימד של חובה, מצד חומרת העבירה הנעשית. חומרה זו שייכת רק בשלושת העבירות החמורות, בשעת השמד או בפרהסיא (מפני קידוש השם).

אולם, ישנו גדר שני, מצד מצוות אהבת ה'. האדם צריך לבטא את אהבתו ל-ה' בלא גבולות. לדעתי, גדר זה אינו חובה על הכל, אלא היתר למי שתחושות אהבת ה' פועמות בתוככי נפשו בלא גבולות.

כאמור, ראשונים שונים, כגון הרמב"ם (שהזכיר לגבי מסירות נפש את דרשת רבי עקיבא "אפילו נוטל את נפשך"[12]), הבינו שרבי עקיבא מדבר על חובת מסירות נפש. ראשונים אלו סברו שאכן אין אדם מוסר נפשו אלא בתנאים העולים בסוגייה בסנהדרין.

אולם, אם מבינים שרק רבי אליעזר הוא המדבר על מסירות נפש, ואילו רבי עקיבא מדבר מצד מצוות אהבת ה', ישנו הבדל מהותי ביניהם. שיטת רבי עקיבא היא שאדם נדרש לאהבת ה' בכל נפשו. האדם יכול למסור את נפשו גם בסיטואציות נוספות, כל שאהבת ה' בוערת בתוכו.

זוהי דרכו של רבי עקיבא שהכריז ש"כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים". לרבי עקיבא הדרך ברורה, אהבת ה' באש ובמים, בלא גבולות כלל[13].

בניגוד להבנת הרמב"ם, שאהבת ה' היא כלי לקיום עקרונות האמונה וההלכה, ולפיכך יוכל אדם למסור נפשו רק בעבירות שמהוות גולת הכותרת של המחויבות האנושית לקדוש ברוך הוא. לדידו של רבי עקיבא, אהבת ה' עומדת בזכות עצמה. זוהי אהבה עזה, שאחת היא לה אם מדובר בעבודה זרה, במצוות תלמוד תורה, או אפילו במצוות תפילה (כדניאל איש חמודות, שמסר נפשו על התפילה).

כאהבת איש את אשתו, וכנכונותו למסור את נפשו למענה בכל מחיר[14], כן אהבת האדם את א-להיו. "כי עזה כמוות אהבה"[15].

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1] וראה גם לשון המשנה בברכות:

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך וגו'... בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך" (ברכות נד.)

וראה להלן בהמשך שעולה מסוגיה זו, שחובה על האדם לאהוב את ה' אפילו בשעה שנוהג במדת הדין ונוטל את נפשו.

[2] בירור יותר יסודי של דברי רבי עקיבא, להלן בהמשך דברינו.

[3] כתב הר"ן:

"ואילו לרבי ישמעאל דסבירא ליה שעל כולן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם ואפי' בעבודת כוכבים... לדידיה קרא דואהבת את השם בכל נפשך לא משמע ליה שיתן נפשו באהבתו של הקדוש ברוך הוא אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כענין שכתוב (מלכים ב', כ"ג) אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו"    (עבודה זרה ט. באלפס)

[4] כך כתב:

"ורבנו מביא דרשא דאפילו הוא נוטל את נפשך והיא דרשא דר' עקיבא דפליג בברכות ס"א ב' עם ר"א ודריש הכי והעתיק רבנו דרשתו... וזכיתי ומצאתי למרן הגר"א ז"ל בשנות אליהו לברכות דס"ל דר' אליעזר לא דריש כלל על מסירות נפש (ובזה יובן הפלוגתא שם בינו ובין ר' עקיבא שצריכה לימוד) והא דיליף בפסחים וביומא ובסנהדרין שם שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעכו"ם וכו' מהא דר"א גריס רבנו ר' אליעזר אומר וכו' ור"ל דיליף באמת מדרשה דר"ע דאפילו נוטל את נפשך ולא מר"א (ולפי"ז צריך גם להגיה בסנהדרין ע"ד דאמרו שם אינהו דאמרי כר"א וצ"ל אינהו דאמרי כר"ע) עי"ש היטב במה שהאריך"

[5] שאלה זו אם יש צורך בפסוק שיחייב מסירות נפש, או שמא להיפך, יש צורך בפסוק כדי להתיר לעבור במקום סכנת נפשות, אפשר שהיא תלויה במחלוקת התנאים: ר' אליעזר שלמד מן הפסוק 'ואהבת.. בכל נפשך' את חובת מסירות הנפש, סבור כנראה שללא פסוק אין לחייב מסירות נפש, ורבי ישמעאל שלמד את ההיתר לעבור ולא ליהרג בעבודה זרה מן הפסוק וחי בהם, סבור שללא פסוק יש לחייב מסירות נפש.

לפי זה יתכן שרבי עקיבא סבור עקרונית כרבי ישמעאל (אלא שלדעתו וחי בהם לא חל באיסור עבודה זרה), וממילא למד את הפסוק שיש לאהוב את ה' גם בשעה שמוסר את נפשו [ועיין ערוך לנר סנהדרין שם].

[6] ואף זה מסייע לדברינו שעיקר החידוש הוא במצוות קריאת שמע – קבלת עול מלכותו באהבה.

[7] לפנינו רבי עקיבא דורש פסוק זה באופן שונה – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד.

[8] עיין בדברי הספרי שהבאנו בראש הדברים, שם הוזכרה שיטת רבי שמעון בן מנסיא החולקת על שיטה זו, ומסבירה שמעלה הקדוש ברוך הוא על הצדיקים כאילו נהרגים כל היום. נראה שרבי שמעון בן מנסיא מבין, שהפסוק אינו מדבר על חובת מסירות הנפש אלא על עוצמות האהבה שמגלים הצדיקים כלפי ה', ש-ה' מחשיבה להם כאילו מסרו את נפשם.

בספרי הובאה גם דעת בן עזאי (אהבהו עד מיצוי הנפש). מצד אחד ניתן לפרש כמכוון אף הוא למיצוי כוחות הנפש באהבת ה', ואפשר לפרש את דבריו שחייב אדם לאהוב את ה' כל ימי חייו, עד שעת יציאת נשמה.

[9] עיין שיטת בן עזאי בתוספתא הנ"ל שמיסב את הדברים לכיוון התפילה. על הקשר בין מצוות אהבת ה' לבין התפילה, נעמוד עו להלן, באחד הפרקים הבאים.

[10] עיין היטב בסוגיות סנהדרין שם, פסחים כה ובראשונים שם שהרחיבו בזה.

[11] ראה מה שכתב המהרש"א בחי' אגדות ברכות שם:

"ובעובדא דרע"ק דשמעתין דמסר נפשו על ביטול תורה היינו בשעת השמד כדאמרינן התם דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ועוד דר"ע בפרהסיא הוה כדאמר מקהיל קהלות ברבים ובפרהסיא אמרינן התם דאפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור"      (מהרש"א חידושי אגדות שם)

[12] עיין רמב"ם הלכות יסודי התורה ה/ד שאסר למסור את הנפש בשאר עברות, וראה כסף משנה שכתב:

"סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם"   (כסף משנה שם)

לדברינו זהו גדר אחר של מסירות נפש הנובע מאהבת ה' היוקדת בליבו ובנפשו של אדם, והוא ביטוי של אהבת ה' העוצמתית.

[13] אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.

[14] יש לעיין בעמדתו של רבי עקיבא, 'חייך קודמין לחיי חברך', אם הם תקפים גם בין בעל לאשתו.

[15] אפשר ששורש הדברים אצל האוהב הגדול הראשון, אברהם, שעל פי המדרשים התגרה בנמרוד בשברו את פסליו, ובעטיין הוא הושלך לכבשן האש. באהבתו את ה' לא ידע אברהם גבולות, רצה להכרית כל זכר לעבודה זרה בסביבתו, בכל מחיר.