אוהב את המישרים

א. הקדמה

בין קנייני התורה המוזכרים במסכת אבות נמצאת המידה של אוהב את המישרים, וקניין זה מעורר כמה תהיות: מי הוא האוהב את המישרים? מה משמעות מישרים? מדוע צריך לאהוב את המישרים?

שורש המילה מישרים הינו י.ש.ר., כלומר מדובר כאן על ישרות. יש שתי בחינות לישרות בלימוד - תהליך הלימוד, דהיינו ישרותו של הלומד ביחס ללימוד, והתוכן הנלמד - התורה, דהיינו הבנה ודקדוק של הסוגיה הנלמדת.

ב. יושר אישי בלימוד

ראשית, אוהב המישרים הוא אדם הפועל מתוך יושר אישי. בעל 'פרקי משה'[1] הגדיר זאת כך:

 שיהיה אוהב את המישרים, והוא שיבחר תמיד באמת ולא לקנתר, כי בזה כסא הוראותיו יהיה נכון.

(פרקי אבות, פרק ו' משנה ו').

הרב סולובייצ'יק, בהספדו לדודו, הגרי"ז, התייחס לכך ביתר הרחבה:

מצפון איש ההלכה עירני ביותר. הוא מבקר את עצמו ואינו משחד את עצמו, ומעוור עין שכלו. אם מסופק הוא באמיתתה של סברה כלשהי, אף על פי שמצאה חן בעיני אחרים, ישמיטנה מחידושיו ולא ישיחנה לזולתו. האמת היא נר לרגלו. הוא אינו נושא פנים לשום אדם. הוא אוהב את רבותיו, מכבד את חבריו ומחבב את תלמידיו אבל את האמת הוא אוהב יותר מכולם. תודעת אחריות חריפה מאד מלווה את הלמדן בכל מקום ובכל זמן...איש ההלכה לעולם אינו אומר סברא עקומה, בדותא.

(מה דודך מדוד).

למעשה, ההליכה בדרך של יושר בלימוד היא ביטוי של צניעות וענווה מצד הלומד. התורה, כדבר ה', צריכה להיות אמיתית; לא החוכמה והגדולה האישית הם במרכז, אלא יציבותה ונכונותה של התורה. צניעות עמוקה זו הנדרשת בלימוד תורה מקבלת ביטוי חד ביותר בדברי מרכבת המשנה לר"י אלאשקר[2] :

אוהב את המישרים, שאעפ"י שהוא רב, ויראה התלמידים שהם הולכים הדרך ישר ממנו, יסכים עמהם.

המבטל את עצמו מול אמיתותה של תורה הוא שראוי לקנותה. מי לנו קונה תורה גדול ממשה רבנו, והנה מוצאים אנו בדיוק מידה זו של התבטלות מול אמיתה של תורה אצל משה. לאחר מות נדב ואביהו, מצווה משה את אהרון ובניו הנותרים לאכול את שעיר החטאת; אולם, הם שרפו אותו, ומשה מחה על כך:

(טז) וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה’: (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:

אהרון מנמק את מעשיו:

(יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה':

ומשה מייד מודה בצדקתו של אהרון:

(כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

ג. ישרות התורה הנלמדת

כאמור, גם התורה עצמה היא ישרה - תורת המישרים. למה הכוונה? על מנת לקנות תורה ולא רק לעסוק בתורה, על מנת לעשות את התורה תורת אמת ולא רק קרדום לחפור בו, האדם צריך להתמסר לתורת המישור. תורת המישור היא התורה של הבנה ודקדוק בתכנים. אין מניעה מלחדש ולטפס בהררי סברות או לצלול לעומק נבכי התורה; אך ראשית כל יש להבין ולדקדק בתכני הסוגיה, ביסודותיה ועקרונותיה, כפי שהם מופעים במקורות.

הרב סולובייצ'יק מתאר את הלמדן כך:

...הוא פורש את שלטונו על הטופס ועל המילול. עיקר העיקרים היא האידיאה המרכזית, פעולת ההפשטה. הוא משעבד את התיבה למשמעותה הנכונה. את הצורה לתוכן ואת המונח לשיטה.

איך יפרוש הלמדן את שלטונו על הטופס והמילול אם אינו יודע מה טופסה של סוגיית הגמרא? איך ישעבד את התיבה למשמעותה ללא ידיעת ההקשר בה נאמרה המילה? רק לימוד התכנים, הבנת מבנה הסוגיה, זיהוי הקשיים איתם מתמודדים הראשונים וידיעת תשובותיהם המגוונות, יאפשרו לו אחר כך ליצור להפשיט את הסוגיה מבלי להגיע ל"סברה עקומה, בדותא". צניעות אישית המעמידה את תכני הסוגיה במרכז, ומשעבדת את רעיונותיו של הלומד לתכנים, היא המפתח לחידושים אמתיים וישרים.

קניין תורה מצריך כניסה לעובי הקורה של תכני התורה. רק הכרות בהירה וכנה של הטקסט, דהיינו הפשט, יאפשר ללמדן להפנים את התורה, ומתוך כנות אישית לחדש חידושים ראויים. הליכה בדרך זו של מישרים, מלמדת אותנו המשנה, אינה יכולה להיות מקרית או טכנית - צריך להיות "אוהב את המישרים". וכך הגדיר זאת רבי מתתיה היצהרי:[3]

מעלת אנשי תורה היא להיות אוהב את היושר ולהתלהב עצמו להשתדל שיקיימוהו, כי האוהב דבר מה ישתדל לקיימו ולהשיגו.