דילוג לתוכן העיקרי

אוהב את המקום

קובץ טקסט

מאת חיים שוורץ (מחזור ל"ד)

א. פתיחה

אף שבזמן לימודי בישיבת הר עציון התגוררתי לא רחוק ממנה - באפרת - עדיין היה קיים מרחק רב בין הישיבה באלון שבות ובין בית הורי באפרת: ברגע שעברתי את צומת הגוש מערבה, לכיוון אלון שבות, האווירה בליבי השתנתה, והגעתי למקום נפרד לגמרי מן המקום בו התגוררתי בשנים שקדמו ללימוד בישיבה. והנה, יום אחד, ראיתי פרצוף בישיבה, שקישר בין הפרודים. אוריאל לברנט גר בשכונה בה התגוררו הורי באפרת, והייתי רואה אותו מידי פעם בפעם שם. נראה לי שמעולם לא דיברנו באפרת - אוריאל היה צעיר ממני בכמה שנים - אך יום אחד כשראיתי אותו בישיבה החלפנו מבטי הזדהות: שנינו הגענו מאותה השכונה באפרת. אינני יודע כיצד אוריאל הרגיש בנוגע לנוכחות שלי באותו בית המדרש עימו, אך לגבי, הנוכחות שלו חיברה קצת בין מקום המגורים לבין מקום הלימוד, ובכל פעם שראיתי אותו בישיבה הבית קצת חדר לישיבה, ואין לי ספק שהייתה לכך השפעה טובה עלי. אני מודה לאוריאל על ההרגשה והשינוי שחולל בי.

טוב עשו מארגני שיעורים אלו בכך שהחליטו לייחד את זכרו של אוריאל בארבעים ושמונה מידות שהתורה נקנית בהן. אני בטוח שעיסוק בקניין תורה יביא לשלמות רבה יותר בלימוד התורה, ואולי, אני מקווה, יועיל אפילו להקל במקצת על הכאב שבאובדן הגדול.

ב.פרק קניין תורה

בשיעור זה נעסוק בקניין השלושים מבין קנייני התורה - "אוהב את המקום" (אבות פרק ו', משנה ו'). כידוע, המשנה מונה ארבעים ושמונה דברים אשר על ידם נקנית התורה, ולפני שנעבור לדון במידה שלנו הספציפית נאמר כמה מילים על המשמעות הכללית של דברים אלו.

במבט ראשון, הקניינים נראים כתביעות מן האדם: כל פרט המופיע במשנה הוא דרישה ומטלה שעל האדם לעשות ולקיים. האדם צריך ללמוד, לשמוע, להבין, לאחוז במידת האימה והיראה וכו', ועמידה ברשימת הדרישות המפורטות תקנה לו את התורה. אולם, אף שיש אמת בתיאור זה, במבט רחב על הפרק הדברים אינם פשוטים כל כך, ונרצה להרחיב קצת בנושא זה[1].

מי שיעיין בפרק יראה כי כל המשניות עוסקות בתורה, למעט משנה אחת - משנה ח':

רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי: הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם שנאמר... רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובניו.

משנה זו אינה עוסקת בשום עניין הקשור לתורה, אלא בתכונות אשר נאות לצדיקים ונאות לעולם; מדוע משנה זו מוזכרת בפרק אשר כל כולו עוסק בתורה, וכל משנה ומשנה מזכירה במפורש את המילה "תורה"?

ראשית, ניתן לראות שבמשנה הקודמת למשנה ח', משנה ז', מופיעים המילים "עושר וכבוד", מילים המופיעות אף במשנה ח'. זאת ועוד, מעקב אחרי המילה 'כבוד' בפרק מראה כי למילה זו לא פחות מעשר היקרויות בפרק[2], דבר אשר הופך את המילה 'כבוד', בנוסף למילה 'תורה', למילה מנחה. מה שיותר מפתיע הוא ההקשרים בהם מופיעה המילה: במשנה ג' נאמר שמי שלומד מחברו ולו מעט ביותר צריך לנהוג בו כבוד. במשנה ד' מופיע ציווי שלא לחמוד כבוד, ובדומה לכך במשנה ו' נאמר שיש להתרחק מן הכבוד. במשנה ז' נאמר שהתורה נותנת כבוד, ובמשנה ח', כפי שראינו, נאמר שהכבוד נאה לצדיקים. המשנה האחרונה מציינת שכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. נמצא, שאף שישנן משניות אשר יוצאות כנגד הכבוד לאדם, משניות ג', ז' וְ-ח' טוענות שלומדי תורה וצדיקים ראויים לכבוד.

האדרת מעמדם של לומדי התורה הוא נושא שחוזר בכל הפרק. במשנה א' מפורטת רשימה ארוכה של דברים שלהם זוכה העוסק בתורה (אחד מן הדברים הוא "אוהב את המקום") - כלומר, התורה מעניקה דברים לאדם, ובין השאר היא מעניקה לו אף מלכות. במשנה ג', כפי שראינו, נאמר שיש לנהוג כבוד במלמד התורה. רשימת ארבעים ושמונה קנייני התורה, המתחילה במשנה ה', פותחת בכך שהתורה (וכנראה אף לומדי התורה) גדולה מן הכהונה ומן המלכות, ושוב רואים אנו את מעמד התורה ולומדיה. במשנה ז' נאמר כי התורה נותנת חיים. במשנה ח' קיימת רשימת מעלות של לומד התורה, ונראה שמדובר בהמשך המעלות אותן נותנת התורה. במשנה ט' רבי יוסי בן קיסמא טוען שהתורה היא יותר מכל הון שבעולם, ומן ההשוואה הזו נראה שהתורה, בדומה לעושר, מעניקה לאדם. הפרק מסתיים במשנה י"א המפורסמת המדברת על כך שהקב"ה רצה לזכות את ישראל, ולכן נתן להם תורה ומצוות. ושוב: לזכות, ולא רק לחייב.

אם כן, למרות שבמבט ראשון נראה שקניין תורה הוא תביעה וחוב לאדם, מעיון בפרק בכללותו נראה שתורה היא אף גדוּלה וזכות. אלא, שיש לשאול - וכאן אנו מתחילים להצטמצם חזרה לנושא המרכזי של שיעור זה - כיצד יכולות להיות רשימה של ארבעים ושמונה תביעות זכות ועושר לאדם? ניתן אף להרחיב את השאלה: האם קיום תורה ולימוד תורה הוא מעלה וזכות?

התשובה הברורה לכך היא - כן. אמנם התורה מהווה חיוב, אך קיום התורה ועיסוק בה מקדמים את האדם למקום בו לא היה מגיע אליו באופן טבעי. בנקודה זו יש להרחיב יותר, ונעשה זאת דרך העיסוק במעלת "אוהב את המקום", שהיא עיקר עיונינו.

ג. אוהב את המקום

מעניין, שאף שבאופן עקרוני לבטח יסכימו מקיימי התורה ולומדיה כי אהבת ה' היא מידה נעלה, המושג ההופכי לו 'יראת ה'', או אפילו ביתר הרחקה ללא הזכרת ה' - 'יראת שמים', היא מידה המוזכרת ביתר שכיחות בעיסוק בעבודת ה'. שמחתי, על רקע המצב הזה, לעסוק במעלת אוהב את המקום, בתקווה שעיסוק זה יחזק את פן אהבת ה' ואף יעמיק את מידת יראת ה'.

בעיסוק במעלת 'אוהב את המקום' עולות שתי שאלות מרכזיות:

1. כיצד תורמת מידת אהבת המקום לקניין תורה?

2. מה על אדם לעשות על מנת לקיים מידה זו?

על מנת להרחיב בעניינים אלו בחרתי בפרשה מן המפורסמות שבתורה, פרשה המזכירה הן אהבת ה'[3] והן לימוד תורה:

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

(דברים ו').

מדובר, כמובן, בפרשת קריאת שמע. הפרשה מתחילה בקריאה לישראל לשמוע כי ה' הוא אלוקינו, ה' אחד. הפרשה ממשיכה בציווי לאהוב את ה', וקובעת שלוש מידות לאהבה: בכל הלב, בכל הנפש ובכל המאוד[4]. הדברים אשר מצווים היום צריכים להיות על הלב, יש לשנן אותם לבנים ולדבר בם, ושוב התורה מפרטת שלוש מידות: בשבתינו בבית, בלכתנו בדרך, ובשכבינו וקומינו. הדברים צריכים להיקשר לאות על ידינו, ולהיות לטוטפות בין עינינו. הפרשה מסתיימת בציווי לכתוב את הדברים על מזוזות ביתנו ובשערינו.

ניתן לראות, אם כן, שהפרשה כוללת שלושה חלקים: ההצהרה כי ה' אלוקינו ה' אחד, הציווי לאהוב את ה' והציווי לשמור ולזכור את "הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום". השאלה השלישית אשר נרצה לעלות, בנוסף לשתי השאלות הקודמות, היא מה הקשר בין החלקים השונים של פרשה זו, ונתחיל לעסוק בכל יחידה ויחידה על מנת להגיע לפתרון.

ד. "שמע ישראל"

על מנת להבין פסוק זה יש לזכור את הרקע של הפרשה: אנו נמצאים בספר דברים, כשבפרק ה' מתחיל נאום המצוות אשר ימשך עד סוף פרק כ"ו. נאום זה מתחלק לשני חלקים, והחלק הראשון, מפרק ה' ועד פרק י"א, כולל נאומים המתייחסים למחויבות הכללית לשמירת המצוות. יש אף לזכור כי הדובר בספר דברים הוא משה, הפונה בגוף שני אל עם ישראל.

בשילוב של שני הגורמים הללו - משה המדבר אל העם, והִמצאות בחלק של הנאום אשר מטרתו דרבון לקיום מצוות - לא מפתיע לשמוע הצהרה כפי שאנו שומעים בפרק ו' פסוק ד'. משה פונה אל ישראל, אומר להם לשמוע, קרי - לשים לב היטב, ומצהיר כי ה' הוא אלוקינו, וה' הוא אחד. בפירוש הצהרה זו נלך בדרכו של רשב"ם:

(ד) ה' אלוקינו - ה' הוא לבדו אלוקינו ואין לנו אלוה אחר עמו…ה' אחד - לו לבדו נעבוד ולא נצרף עמו אלוה אחר אפילו לקסום קסמים.

לפי רשב"ם מדובר, למעשה, בהצהרת נאמנות. רשב"ם מדגיש, הן בפירוש ל'ה' אלוקינו' והן בפירוש ל'ה' אחד', את המילה 'לבדו': ישראל מחויבים לה' בלבד ולא לאל אחר, והם לא יכולים לעבוד במקביל לה' אלים אחרים. פסוק זה דורש בלעדיות ביחס שבין ה' ובין ישראל: כפי שאישה אסורה לגברים אחרים לאחר נישואיה, כך ישראל אסורים ל"אלים" אחרים אחרי 'נישואיהם' לה'[5].

ה. "ואהבת"

לאחר ההצהרה על הקשר שבין ישראל לבין הקב"ה, ממשיכה התורה ומצווה על אהבת ה'. מה כוללת אהבה זו ומה משמעותה? האם מדובר באהבה הדומה לאהבת איש את אישה[6], בסוג אחר של רגש, או שמא הדרישה היא למעשים ולא לרגשות? על מנת להרחיב בשאלה זו נעיין במקומות אחרים בספר דברים המזכירים את אהבת ה', ונראה כי במקומות אלו מופיע פועל נוסף, אשר יוסיף נופך למצוות האהבה.

לקראת סוף החלק הראשון של נאום המצוות מופיע פסוק הדומה מאוד (אך גם שונה) לפסוק שלנו:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלוקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אלוקיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אלוקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

(דברים, פרק י', פסוק י"ב).

בפסוק זה נאמר כי ה' שואל מאיתנו ליראה אותו, ויראה זו כוללת הליכה בכל דרכיו; ולאהבה אותו, ואהבה זו כוללת את עבודת ה' בכל הלב ובכל הנפש[7]. ניתן לראות, אם כן, שאהבת ה' באה לידי ביטוי בעבודת ה'. עניין זה מופיע בעוד פרשה מפורסמת - פרשת "והיה אם שמע":

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אלוקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

 (דברים, פרק י"א, פסוק י"ג).

גם הפרשה השנייה בקריאת שמע, והמופיעה בהמשך ספר דברים, מזכירה את הציווי לאהבת ה', ואף היא מפרשת את הציווי כעבודת ה' - בכל הלב ובכל הנפש[8].

פרשה אחרונה אותה נביא בעניין זה, ואשר מדגישה מאוד את הביטוי המעשי של אהבת ה', היא פרשיית נביא השקר. בפרשה זו מסופר על נביא שקר אשר מצליח לנבא את העתיד בכך שהוא נותן אות או מופת, והאות או המופת מתקיימים. אחרי 'בדיקת מהימנות' זו רוצה נביא השקר לגרום לישראל ללכת אחרי אלהים אחרים ולעבוד אותם. על מצב זה אומרת התורה:

(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אלוקיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

(ה) אַחֲרֵי ה' אלוקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

(דברים, פרק י"ג).

התורה אומרת כאן שנביא זה נשלח כניסיון כדי לדעת האם אנו אוהבים את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו, והתורה ממשיכה ומפרטת: יש ללכת אחרי ה' אלוקינו, ליראה אותו, לשמור את מצוותיו, לשמוע בקולו, לעבוד אותו ולדבוק בו. בפירוט בפסוק ה' לא מופיעה אהבת ה', והדבר קצת מוזר - נראה שפסוק ה' הוא רשימה כוללת של הדרישות בנוגע ליחס לה'. מכאן, שפסוק ד' מהווה כלל - אהבת ה', ופסוק ה' מהווה פירוט של אהבת ה': עבודת ה', כפי שראינו בפסוקים הקודמים, אך תכונות נוספות, ובאופן פרדוקסאלי - אהבת ה' כוללת אף את יראת ה'!

אם כן, אהבת ה' מוגדרת בפרקים אלו בספר דברים באופן מעשי ביותר - בעבודת ה', ואף בפעולות נוספות.

ו. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

כעת נחזור לקושיה אשר לבטח כבר מטרידה את הלומדים. ראינו שלוש מקבילות לפסוקים בפרק ו', מקבילות המזכירות את הציווי לאהבת ה', ואחר כך את המידות בהן יש לאהוב. אלא, שבניגוד למה שהוזכר בפרק ו', בשאר ההיקרויות מוזכרות רק שתי מידות: "בכל לבבך ובכל נפשך", אך "בכל מאודך" נעדר. לקושיה זו יש להוסיף קושיה נוספת. משמעות המילים "בכל לבבך" היא "בכל הלב שלך". מדובר בתיאור אופן: כיצד יש לאהוב? בכל הלב שלך, ועניין זה מובן, לפחות לשונית. כעת ננסה להבין את "בכל מאדך". על אותו משקל של "בכל לבבך", "בכל מאדך" הוא "בכל המאד שלך", וכאן אנו נתקלים בבעיה. 'מאד' אינו שם עצם, אלא תואר הפועל. אין, לכאורה, לאדם 'מאוד' בגופו או בנפשו, באותה מידה שאין לאדם 'מהר' בגופו[9]. התשובה לשאלה זו ברורה: התורה רוצה להדגיש את האינטנסיביות ואת העוצמה באהבת ה', ועל כן מתייחסת לישות הכוח והחיות שבאדם, ומכנה אותה 'מאדך', כאומרת שיש לאהוב את ה' בכל כוח החיות שבאדם[10].

אלא, שכאן יש לשאול מדוע דווקא בפרשיה זו מופיע הציווי על האינטנסיביות הגדולה באהבת ה', ולא בפסוקים אחרים. על מנת לבחון עניין זה נשווה בין החלק השלישי של הפרשה ובין הפסוקים המקבילים בפרשת "והיה אם שמוע".

ז. "והיו הדברים האלה"

כאמור, התורה ממשיכה בחלק השלישי של הפרשיה ודורשת שנעסוק ב"דברים אלו"[11] באופן פחות או יותר תמידי (למעט שינה). נשווה את הנאמר בפרשת שמע (דברים ו') לנאמר בפרשת והיה אם שמע (דברים י"א):

פרשת שמע (דברים ו')

פרשת והיה אם שמע (דברים י"א)

(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:

(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם

(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:

 

(ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:

 

 

(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

(ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

(כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:

ההבדל הבולט ביותר - אשר מודגש על ידי החצים - הוא בסדר הדברים: בפרשת שמע ראשית מופיע הציווי ללמד לבנים ולעסוק בתורה באופן תמידי, ואחר כך הציווי על התפילין; ואלו בפרשת והיה אם שמע תחילה מופיע עניין התפילין ואחר כך הציווי על הלימוד לבנים.

ישנם הבדלים נוספים. בפרשת והיה אם שמע מופיע ציווי לשים את הדברים על הלב והנפש, ואלו בפרשת שמע מדובר פחות בציווי ויותר בחיווי - הדברים יהיו על הלב, כמצב תמידי, כמציאות, ולא כציווי. אף בציווי על לימוד הילדים יש שוני בין הפרשיות. בפרשת והיה אם שמוע נראה שהעניין מרוכז בבנים: יש ללמד את הבנים לדבר בם בכל זמן ובכל מצב. לעומת זאת, בפרשת שמע לא ברור כלל שכול הצווים מתייחסים לבנים, שהרי יש ציווי על שינון לבנים, ואחר כך הכתוב מדבר בגוף שני יחיד - "ודברת". אם הבנים כלולים בדיבור זה, הכתוב היה צריך לנקוט בגוף שני רבים - "ודברתם" - שהרי יש לכלול אף את הבנים. שינוי נוסף הוא פסוק כ"א המופיע בפרשת והיה אם שמע. פסוק זה מופיע לאחר תיאור האינטנסיביות בעיסוק בתורה, ומזכיר תכלית לדברים אלו: כדי שירבו הימים על הארץ. בפרשת שמע, לעומת זאת, לא מוזכרת תכלית אחרת מאהבת ה', ומשמע שיש לעסוק בתורה כיוון שיש לאהוב את ה' כמטרה בפני עצמה. עניין זה ניתן לראות גם בסדר העניינים: בפרשת והיה אם שמע הזכירה הסמלית מופיעה קודם הלימוד והעיסוק - התפילין מוזכרות לפני העיסוק העיוני; ואלו בפרשת שמע ראשית מוזכר העיסוק בתורה עצמה, ורק אחר כך הזכירה הסמלית.

ח. אהבת ה' על ידי לימוד תורה

אם ננסה לקבץ יחדיו את כל הפרטים, נראה כי ניתן לעמוד על אופי פרשת שמע, ומכאן לקשר שבין אהבת ה' ללימוד תורה. בפרשת שמע הדרישה היא להתייחס לקב"ה באופן ישיר - לאהוב אותו - וזאת בכל הלב, בכל הנפש ובכל כוח החיות. בפרשיות האחרות עניין זה מפורט לפרטיו - עבודת ה', קיום מצוות, ועניינים נוספים. אולם, בפרשת שמע הדבר נשאר במצבו הראשוני, כמצב לעצמו, כקשר בין עם ישראל והקב"ה במהותו הבסיסית, ללא פירוט המעשים. אומנם הפרשה מנסה להשאיר את אהבת ה', המסתעפת מהיות ה' אלוקינו, במצבה הראשוני, אך עדיין יש צורך לפירוט מסוים, ופירוט זה מעניין ביותר. הביטוי הקרוב ביותר לאהבת ה' ה'גולמית' הוא לימוד תורה, ולא עיסוק במצוות ובסמלים ואף לא העברת המסורת לבנים. הפרשה מזכירה אמנם, בחלקה האחרון, את התפילין והמזוזה, אך אלו מופיעים ככלי שני, לאחר שפורט שאהבת ה' הטהורה מתרחשת בראש ובראשונה על ידי לימוד התורה.

נחזור להקשר של משנתנו, ולטענה שהדברים המפורטים בארבעים ושמונה מידות שהתורה נקנית בהן הם מצד אחד דרישות - אך אף מעלות. ניתן לראות שמידת 'אוהב את המקום' מבטא את הקשר הבלתי אמצעי ביותר עם הקב"ה, קשר אשר מתבצע על ידי אהבת ה', וברובד השני - על ידי לימוד תורה.

 

 

 

 

 

[1]   אף עצם המושג של "קניין התורה" על ידי האדם אינו פשוט, שהרי במשנה י' נאמר במפורש שהתורה היא דווקא קניינו של הקב"ה.

[2]   משניות ג' (4), ד', ו,' ז', ח' (2) וי"א. אינני טוען שהעובדה שהמילה מופיעה דווקא במספר עגול היא משמעותית - די בהיקרות מרובה כדי למשוך את תשומת ליבנו, אך המספר העגול מוסיף ליופי העניין.

[3]   איני יודע מדוע בחרה המשנה בלשון 'מקום' כשם לה'; במידה ויש למי מן הלומדים תשובה טובה - אשמח לשמוע. ([email protected]).

[4]   בהמשך נתייחס למידת 'מאדך'.

[5]   פרשה זו מגיעה בסמוך להזכרת משה את מתן תורה בפרק ה', ובמתן תורה, כידוע, נכרתה הברית בין ישראל לקב"ה. בזמן העתיק, כשעבודת אלילים הייתה נפוצה, היה ניתן להבין הצהרה זו כפשוטה. דומה שבימינו, אף שה"אלים" פחות גלויים, עדיין קיימים כוחות שונים המבקשים שנעבוד אותם, ואין ספק שאמירת שמע פעמים באהבה עדיין רלוונטית.

[6]   כך סבר הרמב"ם לכאורה, על בסיס הפסוקים בהם אנו עוסקים; ראו משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ג'.

[7]   אני מודע לכך שניתן לפרש את הפסוק אחרת, לא ככלל ופרט אלא כארבעה פרטים שונים; אך כיוון שבקריאת שמע "בכל לבבך ובכל נפשך" מופיע כפירוט של חובת אהבת ה', אני מניח ש"לעבוד" הוא פירוט של האהבה.

[8]   יש לשים לב להיעדרות "בכל מאודך" בדברים י' ודברים י"א, ונדון בכך בהמשך.

[9] ואכן, עיון בקונקורדנציה יעלה ש'מאד' משמש כתואר הפועל בכל היקרויותיו, למעט כאן ובמלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ה, שם מופיע תיאור של יאשיהו, המבוסס על הפסוקים בדברים.

[10] בלימוד הדברים העירה לי אשתי כי ישנו פסוק במבנה דומה בתהלים (פרק ק"ד פסוק ל"ג): "אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי". אחת מתורותיו החשובות והמפורסמות של ר' נחמן מברסלב מבוססת על דרשת פסוק זה (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה רפ"ב).

[11] חז"ל, מתקני קריאת שמע (כשיטת רב יהודה שקריאת שמע דרבנן, ברכות כא.), דרשו את "הדברים האלה" כמתייחסים לקריאת שמע, וקבעו לאמרה פעמיים ביום. נראה שמבחינת הפשט, וכך מפרש ראב"ע, מדובר ב"כל המצוות", והדברים נאמרים על רקע הנאמר בפרק ה' פסוק א': "...שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)