אוהב ה' שערי ציון

  • הרב מרדכי ברויאר
 
מזמור פ"ז בספר תהילים עוסק באהבת ה' לירושלים:
 
לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר, יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ. אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ, עִיר הָאֱ~לוֹהִים סֶלָה.
אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי, הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצוֹר עִם כּוּשׁ זֶה יֻלַּד שָׁם. וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר - אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן. ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים - זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה. וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים כָּל מַעְיָנַי בָּךְ.
 
המזמור פותח בהצהרה כי תכליתו לדבר על ירושלים, ואכן כבר תחילת המזמור מלמדת אותנו על ייחודהּ: הקב"ה אוהב את שערי ציון יותר מכל משכנות יעקב -כלומר, יותר מכל המקומות שגרים בהם יהודים. הקב"ה מזכיר את שמו בכל מקום שבניו נמצאים בו, אך הוא אוהב את שעריה של ירושלים יותר מכל שאר המקומות. כדברי בעל ה"מצודת דוד": "כי אף שכל ארץ ישראל אהובה היא למקום, מכל מקום שערי ציון אהוב לפניו יותר מהכֹּל". ראויה לקביעה זו קריאת הפליאה של המשורר:
 
"נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ, עִיר הָאֱ~לוֹהִים סֶלָה".
 
מה פשר המשכו של המזמור? הפרשנים התלבטו בשאלה זו והציעו פירושים מפירושים שונים. רובם הסבירו שהמשורר רואה בחזונו כיצד הקב"ה שולה את היהודים המאמינים בו מבין כל הגויים ומביא את כולם לירושלים: "המבשר יבשר את ציון, ויהיה נאמר לה - הנה הובא כל איש ואיש אשר ייוולד בה" (מצודת דוד). לפי פירוש זה, המזמור מכוון ליום קיבוץ הגלויות, כדברי רש"י שהזכיר עליו את הפסוק "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כז, יב).
 
אולם ייתכן שפשר המזמור אחר. לעתיד לבוא, כאשר יבוא הקב"ה לדון את כל יושבי הארץ, יעברו לפני בני האדם כבני מרון ועל כל אחד ואחד ייאמר היכן הוא מקום הולדתו: זה נולד בבבל, זה נולד בפלשת, זה בצור וזה בכוש. "ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים - זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה". והנה, מיוחדת האומה היהודית בכך שבניה אינם יושבים במקום אחד: ההגדרה הלאומית היהודית, בניגוד לכל לאום אחר בעולם, אינה מבוססת על קריטריון גיאוגרפי. לכן, כאשר יעברו לפניו ית' יהודים - ייאמר עליהם שהם נולדו בציון. "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר - אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ".
 
ברגע אחד, ציון השוממה והעזובה תהפוך למקום מולדתם של מיליוני יהודים. תהא זו התגשמות של דברי הנביא: "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ - מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל?! הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?!" (ישעיהו מט, כא).
 
רמז לפירוש זה ניתן למצוא בדרשת חז"ל על פרקנו (כתובות עה ע"א):
 
"וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר - אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" - אמר רב מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.
 
כל יהודי למעשה נולד בירושלים, ורק בשל טרגדיה היסטורית שהגלה טיטוס את אבותינו - מקום הולדתו הוא לעיתים אחֵר. בין מי שנולד בירושלים ובין מי שנולד בעיר אחרת אך ציפה לראות בבניינה - כולם הם בני ציון. אשרינו שזכינו בדורנו לראות בשני הניסים - בנס קיבוץ הגלויות ובנס בניינה של ירושלים. "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר - אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ", ובכך -  "וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן".
 
מקום העקדה
 
ירושלים היא המקום אשר בחר ה' לשכן בה את שמו. לראשונה נודעה בחירה זו בעקדת יצחק, כאשר ה' כיוון את אברהם אל "אַחַד הֶהָרִים" שב"אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (בראשית כב, ב). מספר דברי הימים אנו למדים שהר זה הוא הר המוריה המוכר לנו היום, שעליו נבנה המקדש (דהי"ב ג, א):
 
וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי.
 
בעקבות העקדה נבחרה ירושלים לדורות עולם, כאמור: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד)[1]. ארבעה לקחים עיקריים נוכל ללמוד מכך.
 
הלקח הראשון נוגע למסירות נפשו הבלתי מוגבלת של אברהם לקיום צו ה' ללא עוררין. צו זה נגד לכאורה את ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) והותיר אותו עם שאלות בלתי-פתורות באשר לרצון ה'. צו ה' גם סתר את רצונו העז של אברהם בבן ויורש, שיוכל להנחיל לו את מטענו הרוחני ואת כל אשר לו. הצו עמד גם בעימות עם רגשות האהבה העמוקים של אברהם ושל שרה לבנם יחידם, ועם מעמדו החברתי והרוחני של אברהם כמורה את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. צו ה' גם סתר את המצפון הטבעי של אברהם ואת המוסר שלמד מה' בימי חייו, והותיר אותו ערום ועריה באמונתו בה'. למרות כל אלו, אברהם הלך לקיים את צו ה' בהר המוריה.
 
הלקח השני של פרשת העקדה הוא הוודאות המוחלטת של הנבואה. לולא היה אברהם בטוח לחלוטין שה' מצווה אותו את הצו הנורא, אין להעלות על הדעת שהוא היה מקיימו (ראו: מורה הנבוכים ג, כד).
 
לקח נוסף של סיפור זה הוא רחמי ה' הגדולים על עמו ישראל בעת שהמאכלת עומדת על צווארם. רגע לפני שיצחק נשחט, בא הצו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" ולימד לדורות הבאים על חמלת ה' על עמו.
 
הלקח האחרון שנעמוד עליו, הוא זה שנותר לאחר שכוונת ה' התבררה: בניגוד גמור לכל האלילים, הקב"ה אינו מעוניין בקרבנות אדם חלילה, אלא באיל שיבוא תחת יצחק. אות ללקח זה הוא הציווי לדורות המובא במשנה התורה (דברים יב, ב-ו):
 
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ~לֹוהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ~לֹוהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם - לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם...
 
בפשוטו של מקרא אוסר הכתוב לבנות במות על ההרים הרמים ועל הגבעות כדי להקריב בהן לה', ומתיר להקריב רק במקום אשר יבחר, בהר המוריה. הסיבה לאיסור זה מובאת בפסוקים בהמשך (דברים יב, כט-לא):
 
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם... וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר - אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ~לוֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.
 
התורה אוסרת להקריב לה' מחוץ להר המוריה, ובסגנון זהה אוסרת גם ללמוד מן הגויים על הקרבת הבנים על המזבח. נראה שהדמיון בין הפסוקים מלמד על כך שאיסור הקרבת הבנים נלמד ממה שקרה בהר המוריה.
 
בירתו של דוד
 
התורה סתמה ולא פירשה האם מקומה של ירושלים עבר במסורת מאברהם לבניו מדור לדור, או שנעלמה מעיני הדורות הבאים וגם יעקב לא ידע היכן ההר שאביו נעקד עליו. בימי השופטים, בפרשת פילגש בגבעה, ירושלים היא עיר יבוס - עיר נכרית שרגל יהודי לא תדרוך בה (שופטים יט, יא-יב):
 
הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו - לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו - לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה.
 
רק בימי דוד המלך נכבשה ירושלים והפכה לבירת הממלכה (שמ"ב ה, ז-י):
 
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱ~לוֹהֵי צְ~בָאוֹת עִמּוֹ.
 
על פי פשטי המקראות דוד בחר את ירושלים לעיר מלכותו ללא קשר למעשה העקדה וללא קשר להיותה "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". מדוע אם כן בחר דוד דווקא בירושלים לעיר מלכותו?
 
מדוע בחר דוד בירושלים לעיר מלכותו?
 
אפשר שתשובת שאלות אלו גנוזה ברגעי השיא קורעי הלב של מפגש יוסף ואחיו במצרים, בדברי יהודה האחרונים (בראשית מד, לא-לד):
 
וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר - אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.
 
מול עינינו ניצב יוסף, העריץ המצרי כביכול, הרוצה לקחת את בנימין אליו. יהודה מוסר נפשו כדי להגן על בנימין בכל מחיר, גם במחיר חירותו שלו ומשפחתו. יש כאן אחווה מרשימה וערבות הדדית בין בחיר בניה של לאה השנואה לבין בנה הנותר של רחל האהובה - אהבה המחליפה את הקנאה והמשטמה המתבקשות בין אחים חורגים במצב כזה. אולם מעבר לכך, יש כאן גם תשובת אמת על חטא שנאת האחים שבמכירת יוסף. חלף השנאה בין בני לאה לבין יוסף בן רחל, יהודה מוסר נפשו למען בנימין אחיו.
 
עיר שחוברה לה יחדיו
 
בראשונה נבחר למלכות ישראל שאול משבט בנימין. לאחר שדוד היכה את גליית בעמק האלה, והנשים שוררו לו "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמ"א יח, ז), התעוררה קנאת שאול והובילה לכשלון מלכותו. הקנאה והשנאה הובילו לתבוסה המחפירה לפלישתים בגלבוע ולאיבה ולמלחמת אחים לאחר מות שאול בין אבנר ובית שאול מבנימין לבין דוד בן שבט יהודה וצבאו של יואב. דוד ניצח, בית שאול הלך וכלה, וזקני יהודה המליכו את דוד בחברון בירת שבט יהודה.
 
דוד יכול היה למלוך בחברון, כשם ששאול מלך בגבעה שבנחלת בנימין וכשם שכל השופטים משלו בישראל מעיר מולדתם או ממרכז שבטם. אך דוד מחליט לצאת מחברון ולמלוך דווקא בירושלים - העיר "שלא נתחלקה לשבטים" (ב"ק פב ע"ב). בפשטות, מלכתחילה ירושלים לא נתחלקה לשבטים משום שעדיין לא נכבשה בימי יהושע. המקרא מעיד ששבט יהודה לא הצליח להוריש את ירושלים (יהושע טו, סג) ואף שבט בנימין לא הצליח להורישה (שופטים א, כא). היבוסי שלט בירושלים עד כארבע-מאות שנה אחרי כניסת יהושע ארצה.
 
האיחור הרב בכיבוש ירושלים עשוי להיות מוסבר על ידי מקומה הטופוגרפי המוגן וביצוריה החזקים. אך אפשר שהייתה סיבה נוספת לחוסר ההצלחה לכובשה. ירושלים יושבת על גבול יהודה ובנימין, והגבול ביניהם עובר בתוכה. עבור שני השבטים הייתה ירושלים עיר ספר השוכנת בשולי נחלתם, ושניהם לא גילו נכונות רבה למסור נפשם על כיבושה. ירושלים הייתה מעין קדרה של שני שותפים, שאינה חמה ואינה קרה (ב"ב כד ע"ב) משום שאיש מן השותפים אינו טורח עליה יתר על המידה.
 
המלך דוד החליט לכבוש את ירושלים כדי לחבר את שבטי יהודה ובנימין וכדי לבנות את מלכות ישראל מכוח החיבור שבין שבטי רחל ולאה
 
המלך דוד החליט לכבוש את העיר הקשה כדי לחבר את שני השבטים העוינים וכדי לבנות את מלכות ישראל דווקא מכוח החיבור שבין שבטי רחל ולאה. הוא ממשיך בכך את מסירות נפשו של יהודה על הצלת בנימין בעת הוויכוח הקשה עם יוסף.
 
עצם בניית מלכות ישראל ועיר המלכות על בסיס חיבור השבטים, ולא על בסיס שלטון השבט החזק באחיו, היא אמירה מכוננת לדורות עולם. זכות זו עמדה לדוד גם בימי זרעו, בראשית התפלגות הממלכה, כפי שעולה מנבואת אחיה השילוני שנאמרה לירבעם (מל"א יא, ל-לב):
 
וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים-עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם - קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ~לֹוהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
 
הקורא תמה מן הסתם על חשבונו השגוי כביכול של הנביא: אם השמלה נקרעה לשנים-עשר קרעים, כיצד ניתנו לירבעם עשרה שבטים ולשלמה שבט אחד? אפשר שיש לקרוא את הפסוק בדרך הבאה: "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד [וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ] וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". בסך הכול יהיו לבית דוד שני שבטים: שבט יהודה למען דוד וכהמשך לו, ושבט בנימין למען ירושלים. שכן אם יצטרף שבט בנימין באופן טבעי לאחיו יוסף ולשבטי ישראל שתמכו בירבעם האפרתי, תחולק ירושלים בין שתי הממלכות ותהפוך מעיר מלכות לעיר ספר, כפי שהייתה ירושלים בימינו עד מלחמת ששת הימים.
 
דוד וירושלים
 
הקשר בין דוד לירושלים מופיע בתפילותינו פעמים רבות:
 
וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. (תפילת העמידה)
רַחֶם נָא ה' אֱ~לוֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. (ברכת המזון)
 
קשר זה מבוסס על הזיקה העמוקה בין דוד לירושלים במקרא:
 
וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם. (מל"א יא, לה-לו)
כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן ה' אֱ~לֹוהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם. (מל"א טו, ד)
וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. (מל"ב יט, לד)
וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. (מל"ב כ, ו)
 
נבואת ישעיהו בפסוקים האחרונים שהזכרנו נאמרה בעת מצור סנחריב על ירושלים, כאשר חזקיהו מלך יהודה נטה למות ולא היו לו בנים להמשיכו. באותה שעה עמדו לכלות חלילה יחדיו ירושלים ומלכות בית דוד. שתי נבואות ניבא ישעיהו: חזקיהו יחלים ממחלתו ויעמיד זרע, וירושלים תינצל מכף מלך אשור. כך אכן אירע. גורלם של בית דוד ושל ירושלים נותר שזור יחדיו לנצח.
 
מסירות נפש כפולה
 
פעמיים נבחרה ירושלים, ובשני הפעמים בזכות מסירות נפש. בזכות מסירות נפשו של אברהם למען ה' בעקדה בחר ה' את המקום למקום שכינתו. ובזכות מסירות נפשו של יהודה על בנימין בחר דוד בירושלים - המשותפת ליהודה ולבנימין - לעיר מלכותו. מסירות הנפש למען קיום צו ה' היא הסיבה לבחירת המקדש ומקום השכינה, ומסירות הנפש למען אחדות העם היא הסיבה לבחירת עיר המלכות.
 
שתי הבחירות - זו של עיר הקודש וזו של עיר המלוכה - קשורות זו בזו. שהרי כך נשבע דוד כאשר הצר על כך שלא מצא את מקום השכינה (תהילים קלב, א-ה):
 
פעמיים נבחרה ירושלים, ובשני הפעמים בזכות מסירות נפש
 
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת - זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי, לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה', מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
 
ככל הנראה בעקבות פסוקים אלו אמרו חז"ל שדוד היה מתנמנם כסוס - כלומר, בעמידה - עד חצות הלילה, ומאז ואילך היה מתגבר כארי (ברכות ג ע"ב). דוד נשבע שלא לעלות על יצועו עד שלא ימצא מקום לה'. בימי שיבת ציון, חגי הנביא עתיד להוכיח את ישראל על כך שאינם נוהגים כדוד מלכם (חגי א, ד-ט):
 
הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב... יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְ~בָאוֹת, יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ.
 
נראה שהקשר שחולל דוד בין גורלו שלו לבין גורלה של השכינה, הנודדת ללא משכן קבע אחרי חורבן שילה, תרם לכך שהקב"ה קבע את משכנו ליד ביתו של דוד - בירושלים, עיר מלכות ישראל.
 
 

[1] "בְּהַר ה' יֵרָאֶה" פירושו - 'בהר ה' ייבחר'. גם בספר דברים נאמר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ" (דברים יב, יג-יד) - כלומר, אל תעלה עולותיך במקום שתבחר אתה, אלא במקום שיבחר ה'. בדומה לכך, אברהם אומר ליצחק: "אֱ~לוֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ח), ושוב משמעות המילה "יִרְאֶה" היא 'יבחר'. גם בלשון חז"ל - "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם" (אבות ב, ט) משמעו: בוחר אני בדבריו על פני דבריכם.