ביצה | דף יט | אוחז כלי ורץ להטבילו

בסוגייתנו מובאת מחלוקת בנוגע למי שניכר ממעשיו שהוא יודע את ההלכה, אך אין הוכחה גמורה לכך שזה הוא אכן המצב המדובר, השאלה בה עוסקת הסוגיה היא האם אנו אומרים שמחשבתו ניכרת ממעשיו או שאין אומרים זאת.

לא כל כך מובן מדוע מובאת מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון שזורי כדיון כללי, בעוד שדבריהם נאמרו בעניין ספציפי – בכלי שנגע בשרץ בשיעור של פחות מכעדשה. בנוסף, לא ברור מדוע לא נאמר שלא רק מי שרץ לטבול (שגם במקרה שלו אין החלטה גורפת וכל מקרה נידון לגופו), לא יטביל את כליו ויאמרו לו להמתין עד הערב? לא יתכן לומר שהסיבה היא מחשש שמא לא ימתין, שהרי גם אם יטביל ביום חשש זה יהיה זהה.

יתכן לומר שההבדל בין אדם שטבל ביום למי שטבל בבין השמשות הוא, שאף אם יאמרו לו שעליו להמתין להערב שמש – עלול אותו אדם לטעות ולסבור שהוא טבל מבעוד יום ולכן כבר העריב השמש ומותר לו להשתמש בכלים; הקושי בהסבר זה הוא שמי שאומר לאותו אדם שעליו להמתין, יוכל להסביר שעליו להמתין עד למחרת.

אפשר להסביר את המחלוקת באופן שונה – בתחילה אמר רבי שמעון לחכמים שאף ביום רגיל אסור לטבול בבין השמשות ולכן אין כל חידוש ביום טוב; בגמרא הוסבר כי חכמים מסכימים עם דבריו, אלא שיש מקרים בהם ניתן להטביל בבין השמשות, לדוגמה כאשר ידועה לנו מה היא המחשבה של האדם, או במילים אחרות: כשמחשבתו ניכרת ממעשיו. לדעת רבי שמעון, כל עוד יש ספק אפשרי בסיבת מעשיו של אותו אדם, כמו אדם ששואל שאלה בהלכות טומאה וטהרה – ההוראה שיש לומר לו היא שאסור לו לטבול, (כאשר חשוב לציין שלדעתו אין מדובר דווקא על השאלה המוזכרת בסוגייתנו, אלא אף בכל שאלה אחרת).

מעצם הוראה זו, הקובעת כי ברירת המחדל היא שאסור לטבול בבין השמשות – וכאשר יש ספק אם יום או לילה, מכך ידע כל מי שמטביל שעליו להמתין להערב שמש, מסיבה זו לא מספיק לפרט על אותו אדם שרץ, ויש לקבוע זאת כהלכה וממילא ליצור מצב בו הדבר יתפרסם בפני כל.