אומד לבזיקין ופטור אונס בחובל

 

מאת איתמר ניצן (מחזור ל"ב)

 

פתיחה

הגמרא בפרק שמיני דנה בשאלה האם ישנו אומד לנזיקין. פירוש השאלה הוא האם כאשר אדם מזיק את חברו, צריך לאמוד האם הייתה במכה היכולת לגרום בסבירות מסויימת לנזק שנגרם.

כידוע, אומד כזה נעשה בדיני נפשות, וכאשר אין במכה שהמיתה, היכולת הסבירה להרוג, האדם פטור. שאלת הגמרא הינה האם מבצעים אומד מעין זה גם בדיני ממונות.

וכך אומרת הגמרא:

"איבעיא להו: יש אומד לנזקין, או אין אומד לנזקין? מי אמרינן: לקטלא הוא דאמדינן, בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא נשמה, אבל לנזקין כל דהו, או דלמא לא שנא?... ת"ש: חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד, ריפוי ושבת - עד שיתרפא, אמדוהו והיה מתנונה והולך - אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו, אמדוהו והבריא - נותנין לו כל מה שאמדוהו; ש"מ: יש אומד לנזקין. למימד גברא כמה ליקצר מיהא מכה, כמה לא מקצר - לא קא מבעי לן דודאי אמדינן, כי קא מבעיא לן – למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא, מאי? ת"ש, שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים, אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים, שמע מינה: יש אומד לנזקין, שמע מינה" (צא.).

הגמרא קובעת כי אכן יש אומד לנזיקין, ובמידה והחפץ או המכה לא היו יכולים לגרום לנזק שנגרם, המזיק פטור מלשלם. על מה מבוסס פטור זה?

נראה כי שתי אפשרויות בפנינו:

1. אונס - המזיק לא היה אמור להעלות על דעתו שיגרם מכך נזק שכזה.
2. לא המזיק גרם לנזק, אלא השתלשלות נסיבתית שאין הוא אחראי לה.

נסביר מעט את שתי האפשרויות:

האפשרות הראשונה מכירה בכך שהמזיק גרם לנזק באופן ישיר, אך היא אומרת שיש לפוטרו בגלל שהוא לא אשם בנזק - הוא לא היה אמור להעלות על דעתו שהנזק ייגרם.

לעומת זאת, האפשרות השניה אומרת שהמזיק פטור כי כנראה הוא לא גרם את הנזק באופן ישיר, אלא דבר אחר גרם יחד איתו לנזק. פטור זה מבוסס על פטור גרמא בנזקים, ולפי אפשרות זו יתכן שנראה את המזיק כפושע שהיה צריך להעלות על דעתו את השתלשלות הנזק - אך הוא פטור כמזיק בגרמא.

להלן נביא ראשונים המסבירים את הדין לפי שתי האפשרויות הנ"ל.

 

ראשונים המבססים את הפטור על אונס

• הרמב"ם מזכיר שהפטור מבוסס על אונס, וזו לשונו:

"כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין, כיצד, הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבל שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק, אבל חייב הוא בבושת בלבד שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת. לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו, ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר"                                   (הל' חובל ומזיק פ"א, הלכה יח).

הרמב"ם מגייס לטובת הפטור את הפסוק "באבן או באגרוף", ואת הטעם - "כמו אנוס אני". נראה כי הרמב"ם סובר כי מסברא בלבד לא היינו פוטרים אותו כאנוס - שכן הוא לא בסדר בכך שהוא הכה את חברו, אך מהפסוק אנו לומדים שגם במקרה כזה נפטור את החובל "כאנוס". כלומר הוא זה שגרם לנזק – אך הוא לא היה אמור להעלות על דעתו שהנזק יגרם ולכן הוא פטור^[1].

• רש"י על הגמרא שהבאנו לעיל אומר כך::

"דבעינן אומדנא - ובהכי לא בעי לאסתמויי אלא מזליה הוא דאתרע ליה.

שמסור לעדה ולעדים – שיכול להביאו לב"ד לאומדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו ואם אין ראוי לא ישלם שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל".

לכאורה נראה ברש"י שהפטור נובע מכך שלא המזיק גרם לנזק אלא חולשתו של הנחבל או מזלו הרע. אך לא יתכן שאדם שיכה זקנה יטען שהיא נפצעה רק בגלל שהיא זקנה וחלשה, ושאין הוא אחראי לנזק. על כורחנו לומר כי כוונתו של רש"י הינה שהמוכה נפצע בגלל חולשתו, והמזיק הוא זה שגרם לנזק, אך הוא לא היה יכול להעלות על דעתו את חולשות או את מזלו הרע של הניזק.

 

 

 

ראשונים המבססים את הפטור על חוסר ייחוס המעשה לניזק

• הרמב"ן בפירושו לבבא מציעא, מבאר כי אדם המזיק חייב בכל אונס, ואף באונס גדול:

"...וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (בבא קמא כו:), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כז.) הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע, דרוח מצויה הזכירו לענין שומר חינם אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם..."

                                                           (בבא מציעא פב:).

הרמב"ן הסובר שאדם מועד לעולם, וחייב בכל אונס, חייב להסביר בסוגייתנו שהפטור מבוסס על חוסר ייחוס הנזק למזיק. זאת משום שלשיטתו לא ניתן לבסס את הפטור על אונס[2].

• נראה כי גם ה'ים של שלמה' מבסס את הפטור על חוסר ייחוס המעשה לניזק:

ואם אמדו הב"ד כל אותם הדברים, ושיערו שאין ראוי כלל לאותו הנזק. אם כן שטן קטרג בשעת הסכנה, ואונס הוא, ופטור. ומ"מ ישלם לו לבעל הנזק כפי מה שהיה ראוי להזיק. ועל היתר נראה בעיני דחייב בדיני שמים. דלא גרע מהמבעית חבירו דלקמן, ומשאר דיני דגרמא"                (מהרש"ל, ים של שלמה, בבא קמא ח, לח).

אמנם הים של שלמה אומר "ואונס הוא ופטור", אבל הסיבה שהוא מחייב בדיני שמים היא שזה לא גרע מגרמא ומהמבעית את חברו. בגרמא יש כוונה מלאה להזיק, אלא שלא ניתן לייחס את מעשה הנזק למזיק. כך גם במבעית את חברו החייב בדיני שמיים - הוא התכוון להבעית את חברו אך ההבעתה תלויה בדעת חברו ולכן הוא פטור:

"...תני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו – משלם נזק שלם!... א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית את חבירו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" (קידושין כד:).

ככלל ניתן לומר שהמקרים בהם אדם חייב בדיני שמים הם מקרים בהם הכוונה רעה, אך לא ניתן לחייב על המעשה:

"אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו" (בבא קמא נה:).

"וחייב בדיני שמים - פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל"      (רש"י גיטין נג.).

פטור אונס הינו פטור מהאשמה, ובנידון שלנו הסוברים כי הפטור מבוסס על אונס, מבינים כי המזיק לא היה אמור להעלות על דעתו שיגרם נזק כה חמור, ולכן הוא אינו אשם. מכיון שכך, אין מקום לחייבו בדיני שמים, כי אין כאן האשמה.

מנגד, העובדה שה'ים של שלמה' מחייב את המזיק בדיני שמים - כמו המזיק בגרמא, מוכיחה שהפטור מבוסס לדעתו על חוסר ייחוס המעשה למזיק ולא על פטור מהאשמה.

ואכן בשו"ת שבות יעקב חלק על המהרש"ל וכתב שבגלל שלא היה לו להעלות בדעתו הוא אנוס ופטור אף מדיני שמים:

"אכן מהרש"ל בפ' החובל סי' ל"ח כתב וז"ל ועל יתר ההיזק נראה בעיני דחייב בדיני שמים דלא גרע מהמבעית את חבירו דלקמן ושאר דיני גרמא עכ"ל. ובספרי משפטי יעקב השגתי עליו כי מאין יצא לו סברא זו?! דלא דמי כלל להמבעית את חבירו דה"ל לאפוקי /לאסוקי/ אדעתיה שדרך בני אדם להיות נבעתין כשמבעתין אותן, משא"כ בזה לא ה"ל לאפוקי אדעתו כלל להזיק יותר ממה שאפשר לעשות בכלי זה... משא"כ כאן דודאי לא ה"ל לאסוקי דעתו שיוכל לעשות היזק יותר מן האומד אלא שהשטן קטרג בשעת הסכנה ואונס הוא כמ"ש מהרש"ל עצמו שם ואפ"ה חייב בדיני שמי' אלא ודאי דכה"ג לגמרי פטור בסתימות לשון הש"ס וכל הפוסקים דסתמא קתני פטור ולא הזכירו כלל שחייב בדיני שמים"                                                   (א', קפ).

המחייב בתשלומי נזיקין

כפי שראינו בשיעורים קודמים, ישנן שתי אפשרויות עיקריות להבין מהו המחייב של תשלומי נזיקין:

1. פיצוי הניזק.
2. ענישת המזיק.

נראה כי השאלה האם יש לחייב על נזק שנעשה מעבר לאומד, קשורה לחקירה זו:

• אם המחייב הוא פיצוי הניזק, הרי שיש לתת לניזק פיצוי מלא על כל הנזקים שהמזיק גרם לו, אף אם הם לא היו צפויים שכן המזיק גרם להם במעשה אסור של הכאה.
• אולם, אם המחייב הבסיסי הוא עונש למזיק על מעשה הרשעות שהוא עשה, יש לפוטרו כאשר החבלה שהוא גרם לא הייתה צפויה להזיק. זאת בשל העובדה שהרשעות שבהכאת מכה קטנה אינה עולה, אם באופן שלא היה ניתן לחיזוי מראש היא גרמה לנזק מרחיק לכת.

הסבר זה אף תואם את שיטת הרמב"ם בסוגיה. הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פוסק:

"הודה החובל שהוא חבל, משלם חמישה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה, ויצא חבול.  אבל אם לא היו שם עדים כלל, והוא אומר חבלת בי, והודה מעצמו - פטור מן הנזק ומן הצער, וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו; לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי, נשבע שבועת היסת"

                                                      (פ"ה, הלכה ו).

מדבריו עולה כי תשלום נזק הוא קנס, וניתן להראות כי יסוד הדין לדעתו מבוסס על עונש "עין תחת עין" למזיק שהומר בממון. לפי זה, אין ספק שעיקר תשלום הנזק הוא עונש ולא פיצוי, ולכן מתאימה הלכת אומד לנזיקין האומרת שלא ניתן להעניש אדם ולחייבו ממון על תוצאה לא צפויה של מעשיו^[3].

אומד לנזיקין במשפט הכללי

במשפט האנגלי, האמריקאי והישראלי אין פטור הדומה לאומד לנזיקין. להפך, יש הלכה הפוכה הנקראת הלכת הגולגולת הדקה:

"החוק הישראלי מעניק פיצויים לניזוק רק בשל הנזק הצפוי ממהלכם הרגיל של הדברים, ושנבע כתוצאה ישירה מעוולת המזיק. אולם, במקרה והנזק נגרם או הוחמר כתוצאה מגורמים בלתי צפויים מראש, האם עדיין ישא המזיק באחריות?

הלכת "הגולגולת הדקה", שמקורה ב"Eggshell Skull Rule" בדין האנגלי, מהווה חריג לדרישת צפיותו של היקף הנזק; ההלכה מכירה באחריות המזיק לנזקים בלתי צפויים שמקורם בחולשותיו המקדמיות והבלתי צפויות של הניזוק. ההלכה מורה כי לא תתקבל טענת המזיק שלא חזה מראש את נזקי הניזוק, אשר באו לו כתוצאה מחולשה מיוחדת, עליה לא יכול היה לדעת, שכן על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא. הלכת הגולגולת הדקה חלה על שני מרכיביו של היקף הנזק - חומרה בלתי צפויה של הנזק הראשוני, וכן על נזקים בלתי צפויים המתפתחים מהנזק הראשוני, המכונים נזקים שניוניים, למשל: התפתחות דלקת חמורה שנגרמה עקב פגיעה קלה בתאונת דרכים (כאשר הדלקת היא הנזק השניוני). ההלכה חלה על היקף הנזק, ואינה חלה על תהליך גרימתו של נזק ראשוני, ולא על סוגו של הנזק הראשוני"           (מתוך ויקיפדיה).

הלכת הגולגולת הדקה, יושמה לראשונה כאמור, בפסיקה הישראלית בפרשת לוי; הנתבע תקף את התובע בתפסו בצווארו. התובע חש ברע במשך יומיים וביום השלישי לקה בשטף דם ששיתק חלק מגופו. ביהמ"ש מצא כי השיתוק נגרם כתוצאה מתקיפת הנתבע, על אף שהתובע סבל מהסתיידות כלי הדם. מצב גופני מיוחד זה של הקרבן, לא היה ידוע למזיק, ומשום כך לא יכול היה לחזות מראש שהנתקף ילקה בשיתוק כתוצאה ממעשיו. למרות שביהמ"ש נמנע מלהכריע בשאלת היחס בין מבחן הצפיות לבין הלכת הגולגולת הדקה, קבע השופט אגרנט, כי התאמת הגישה המעשית בדין האנגלי, לנסיבות המקרה העולה מפסק הדין, מובילה למסקנה כי תכונותיו המיוחדות של הנפגע אינן "מרחיקות" את הנזק מן המעוול בעיני החוק, ולכן עליו לשאת בתוצאות הנזק אשר נגרם, לאור העובדה כי היה כרוך במצבו הפיסי המיוחד של הניזוק.

הדוגמה שנידונה בפסק דין לוי היא דוגמה מצויינת להלכת אומד לנזיקין. מאוד לא צפוי כי תפיסת אדם בצווארו תגרום לשיתוק, אך היא יכולה לעשות זאת במקרה של הסתיידות של העורקים הקרוטידיים [=עורקי התרדמה] או במקרה של נטיה לדיסקציה [=קרע] של הקרוטיד. אין ספק כי במשפט העברי המזיק היה פטור במקרה זה - בין בגלל שהיינו רואים אותו כאנוס, שכן הוא לא היה אמור להעלות בדעתו השתלשלות כזאת של האירועים, ובין בגלל שלא ניתן לייחס לו את המעשה ולטעון שהנזק נגרם כתוצאה עקיפה של מעשיו (הטראומה של דופן העורק גרמה לסדרת תהליכים פתולוגיים בלתי ניתנים לצפיה מראש שבסופו של דבר הביאו, לאחר מספר ימים, לנזק מוחי ולשיתוק). כפי שאמרנו לעיל, הנפקא מינא בין שני סוגי הפטור תהיה האם על המזיק לשלם בכדי לצאת ידי שמיים - אם אנו פוטרים אותו מדין גרמא בלבד הרי שעליו לשלם, ואם נפטור אותו כאנוס הוא לא צריך.

 

.

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                  http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/	* * * * * * * * * *