אופי דין 'טעם כעיקר'
דין 'טעם כעיקר' קובע, שתערובת של איסור והיתר, שכאשר אוכלים אותה ניתן לחוש בטעמו של האיסור, אסורה באכילה כמו האיסור עצמו. ראינו שהראשונים נחלקו האם מי שאוכל תערובת כזו יכול להתחייב מלקות, וכעת נתרכז בשאלה אחרת: נניח שאמנם מתחייבים מלקות על אכילת התערובת - כמה צריכים לאכול ממנה כדי להתחייב? הכלל הרגיל בהלכות מאכלות אסורים קובע, שאין אדם מתחייב מלקות אלא אם הוא אוכל כזית מן האיסור בשיעור זמן של 'כדי אכילת פרס'. אכילה בשיעור נמוך יותר אינה מוגדרת 'אכילה' אלא טעימה בעלמא. השאלה היא כיצד ליישם דרישה זו במקרה שהאיסור נמצא בתוך תערובת.
בשאלה זו נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, אין האוכל מתחייב מלקות אלא אם אכל כזית מן האיסור בשיעור זמן של 'כדי אכילת פרס'. כאשר האיסור נמצא בתערובת בריכוז נמוך, יצטרך אפוא האדם לאכול כמות גדולה מהתערובת בקצב מהיר, כדי שיגיע לידי חיוב מלקות. לעומתו כותב הרא"ש בשם ר"ת, שדי לאכול כזית מן התערובת כולה בשיעור זמן של 'כדי אכילת פרס' כדי להתחייב במלקות.
מאחורי המחלוקת עומדת כנראה שאלה יסודית בהבנת דין 'טעם כעיקר'. לפי הרמב"ם, דין 'טעם כעיקר' מחדש שהאיסור שומר על זהותו ואינו מתבטל בתערובת, כיוון שניתן לחוש בו. האיסור מצליח אפוא לחיות לצדו של ההיתר, אולם ודאי שאינו מבטל את ההיתר ואינו פוגע במעמדו. ממילא, לא ניתן ללקות על אכילת התערובת אלא אם אוכלים מן האיסור את השיעור המחייב מלקות בכל התורה. העובדה שהאיסור כאן מוקף בהיתר אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.
ואילו ר"ת סבור, שדין 'טעם כעיקר' מרחיק לכת הרבה יותר: כאשר ניתן לחוש בטעמו של האיסור בתערובת, לא זו בלבד שהאיסור אינו בטל בה, אלא שהוא מגדיר את התערובת כולה כ'חתיכא דאיסורא', כך שדי לאכול ממנה כזית בכדי אכילת פרס כדי להתחייב מלקות. חידוש זה מתקבל כנראה בשני שלבים: בשלב הראשון, האיסור אינו בטל בתערובת, כך שאסור לאכול אותה בגלל האיסור המעורב בה; בשלב השני אנו קובעים, שהואיל והתערובת אסורה באכילה, ניתן להגדיר את כולה כחפץ אסור.
אמנם, ניתן להבין את ר"ת גם באופן אחר. ניתן לומר, שכזית בכדי אכילת פרס אינו הכמות הדרושה לחיוב, אלא הכמות והקצב המגדירים את הפעולה כ'אכילה', וכדי להתחייב מלקות אין חובה לבצע מעשה אכילה של איסור, אלא די בכך שאדם יטעם איסור, במסגרת פעולה המוגדרת כמעשה אכילה. לפי זה, גם אם התערובת אינה נחשבת כחפץ של איסור, האוכל כזית ממנה בכדי אכילת פרס יתחייב מלקות, כיוון שביצע מעשה אכילה שבמהלכו טעם טעם של איסור, אף שלא כל מה שאכל היה חפצא של איסור.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)