אזכרה ליום השנה של הרב בנימין תבורי ז"ל - ג' באלול תש"ף

  • רבני ותלמידי הישיבה
ביום ראשון, ג׳ באלול בשעה 20:00 משפחת הרב קיימה אזכרה לרב בנימין תבורי ז״ל. בערב זה תלמידים ותלמידות מרחבי העולם שתפו זכרונות, חוויות וסיפורים על חייו ופועלו. בערב חלק מהדוברים באנגלית וחלק בעברית.
 

 
 

שנה לפטירתו של הרב בנימין תבורי זצ"ל. "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" - הספד מאת הרב עזרא ביק:

בקינה על שאול ויהונתן אומר דוד המלך: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים." מיהם גיבורי דוד? בסוף ספר שמואל ב' נספרות שתי קבוצות: של שלושים ושל שלושה, ועוד כמה שמות שקשה לדעת לאיפה הם שייכים. מה ההבדל בין השלושים לבין השלושה? כתוב כך: "ואחריו אלעזר בן דדו... הוא קם ויך בפלשתים עד כי יגעה ידו ותדבק ידו אל החרב... ויעש ה' תשועה גדולה ביום ההוא והעם ישבו אחריו אך לפשט". הוא עשה את המלחמה לבד, גיבור אחד נגד כולם. יש גיבור שיש בו כח ועוצמה, ובוערת בו אש, הוא מכריע את הכף לבד. אחר כך יש לנו את השלושים. באמצע יש עוד כמה שמות: בניהו בן יהוידע עליו כתוב "מן השלושים נכבד ומן השלושה לא בא, וישימהו דוד על משמרתו".

מתוארות כאן שתי דמויות שאנחנו שומעים עליהן בהספדים ולוויות של גדולים. יש גדולים שאנחנו שומעים עליהם סיפורים, שאני לא בטוח כמה מישהו יכול ללמוד מזה. יש אנשים שבוערת בהם אש ועוצמה להכריע את המערכה לבד. זו דמות אחת. מה אנחנו אמורים ללמוד ממנה? אני מניח שרוב האנשים אומרים, "מה רוצים ממני, הוא היה גאון, אני לא גאון". הסוג הראשון זה השלושה.

ויש אנשים שנקראים גיבורים, ומתוך עשרת אלפים החיילים של דוד המלך הם שלושים. התפקיד שלהם זה להיות חיילים, מספיק גדולים שלכל אחד יש שם, אבל התפקיד שלהם זה לא להכריע את המלחמה לבד, הם התגייסו לעשות את המשימה ביחד עם כל האחרים. על בניהו בן יהוידע נאמר "מן השלושים נכבד ואל השלושה לא בא" הוא לא היה אחד מן הגיבורים היחידים שתומכים לבד בכל התורה כולה. אבל מן השלושים נכבד, ראשון בין שווים. הוא היה יותר מן האחרים, ולכן – וישימהו דוד על משמרתו. לא בודד שיכול להכריע את הכף, אלא ראשון מתוך קבוצת חיילים.

כשרבי בנימין פרש מללמד בישיבה, הרב עמיטל קם ושיבח אותו שהוא נורמלי. יש הרבה אנשים נורמליים, אבל הכוונה שלו היתה שהוא היה רב נורמלי, והרב עמיטל חשב שזה דבר נדיר. אני חושב שהרב עמיטל התכוון ליחס ל"חומרות". הוא קרא לזה ביידיש "אין לו נערווען", הוא לא עצבני לגבי המצוות. אבל זה נוגע גם לדברים אחרים. נורמליות בחיים. לפעמים הוא שיחק כדורסל, פעם בשבוע, לא יותר. שיחקנו פינג-פונג במשך שנה שנתיים, "סדר" קבוע בדיוק, יום רביעי בערב בין עשר לאחת עשרה.

דוגמה אחרת – לרבי בנימין היה חוש הומור, היינו מתבדחים לפעמים, חלק היו בדיחות רגילות, שלא תחשבו, אבל גם, חלק גדול מהבדיחות היו בדיחות תורניות. שעשוע בדברי תורה.

תכונה נוספת - ראיתי הבוקר את השלטים שמזמינים אותנו לבוא נזכרתי בזה. בשלטים יש צילום והרב בנימין מחייך. ניסיתי לחשוב האם יש בכלל תמונות שהוא לא מחייך? כשניגשת אליו למקום שלו בבית המדרש ואמרת לו שלום בבוקר, הוא חייך, וכשהוא ניגש אליך או ראה אותך ברחוב אז הוא חייך. גם כשדיברנו בלימוד, אם זה לא היה מדי קשה והיה צריך לחשוב עמוק, אז הוא חייך. זה גם סוג של נורמליות של החיים.

ממה זה בא? כתוב בפסוק שהתחלתי לצטט "ובניהו בן יהוידע בן איש חי, רב פעלים מקבציאל" הרלב"ג מסביר את הכינוי "בן איש חי" שהגבורה שלו היא מהחיים. יש אנשים שיש להם עוצמה אחרת, הם יותר גדולים או יותר חזקים, או שבוערת בהם אש. ויש גיבורים בגלל שהם חיים. בגיל צעיר מאוד רבי בנימין הצטרף לא להיות "גדול" אלא להיות חלק מהגדוד, חלק מקבוצה. אולי יחידת עילית, אבל פשוט הצטרף לחיל ה'.

בשנה שהגעתי לישיבה הוא עזב ללוס אנג'לס. אתם חושבים היום שזו עיר ואם, אבל אז – כלום. למה הוא הלך לשם? הוא קיבל קריאה, הציעו לו תפקיד אז הוא הלך לשם. אחר כך הם עלו לארץ, הוא בא בלי תפקיד אז הוא חיפש, "קיבל צו". אם אתה "חייל בצבא" אתה מקבל תפקידים. מי שמחפש להיות ראש ישיבה לא בטוח יציעו לו, אבל אם אתה חייל אתה מקבל תפקידים ש"המפקדים" חושבים שמגיע. כשהוא חזר לארץ הרב ליכטשנטיין קיבל אותו להיות משגיח ור"מ בישיבה. מאז היו גם שליחויות אחרות. הכולל הראשון בקליבלנד, בלונדון, בג'נבה, בניו יורק. כל פעם ש"קיבל צו" הוא הלך ועשה. זה פשט הפסוק "בן איש חי". זה לא נובע מהתעלות, רוח ה' שנחה עליך, אלא מהחיים עצמם, כי החיים מגויסים.

רבי בנימין קיבץ אנשים לתורה, אלפים של תלמידים. לא אלפים שלימד, אלא אלפים שאומרים על עצמם היום שהם תלמידים שלו, בכל מיני מקומות. כל אחד יבין שמדובר באדם גדול, ומן השלושים הוא נכבד, אבל זה שהוא גדול זה מסר לכולנו שלהיות גדול זה קודם כל להיות אחד מן השלושים. גדלות כזאת עומדת בפני כל אחד ואחד.

ואני רוצה להוסיף לקח נוסף. בפסוקים האחרונים של הקינה אומר דוד המלך: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". רבותיי נפטרו מן העולם, ההורים שלי נפטרו מן העולם. כשהגדולים שאתה תלוי בהם נפטרים זה אסון, אתה מאבד את האילן שאתה תלוי בו ואתה מאבד את השורשים שמקשרים אותך לאדמה, אבל בעזרת ה' מתגברים ומחליפים אותם. אולי זה התכנון של הקב"ה. אנשים גדולים נהיו גדולים בגלל שכבר לא היה להם רב, אז הם היו צריכים למלא את החלל. עם חברים זה לא עובד ככה, חברים הם לא המלמדים שלנו, חברים הם הרחבת החיים שלנו. כולנו צלם אלוקים, אבל כל אחד הוא פלח דק של צלם אלוקים. כשחבר נפטר העולם נהיה יותר צר, ואני חושש שאין לזה תקומה ואין לזה תרופה. אמר דוד "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד" נפילת יהונתן מצירה את העולם של דוד. "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" – האשה משלימה את הבן אדם ומרחיבה אותו, אבל זה לא רק שם, זה נכון על כל חבר. מי שלא מרגיש את זה אין לו חברים. אדם שיש לו חברים באמת, החברים האלה הם הרחבת דעתו. ועל זה אמר דוד עוד פעם "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"

בתמונה: הרב תבורי והרב ביק בחברותא בבית המדרש.