אחוזת קבר

  • הרב יעקב מדן

אחוזת קבר*

 

פתיחה

אחת המצוות שבה עם ישראל אוחז בחזקה כבר שנים היא מצוות הקבורה. לאורך הדורות, עם ישראל השקיע מאמצים כבירים וכוחות נפש רבים על מנת להביא כל יהודי לקבורה. דוגמא לדבר היא הסיפור הידוע על מהר"ם מרוטנבורג שאמנם לא זכה להיפדות בחייו, אך נפדה לאחר מותו: הוא נפטר בשבי במצודה, שם לא זכה להיקבר – ואפילו לאחר מותו הקהילה היהודית השקיעה מאמצים רבים וסכומי עתק כדי להביא את גופתו לקבר ישראל. גם בימינו, אנחנו רואים לצערנו את החשיבות הרבה בהבאה של כל אדם לקבורה – ישנן משפחות גולדין ושאול, שבניהן הדר ואורון נפלו במבצע צוק איתן, אינן מוכנות לשקוט עד שבניהן ייקברו בארץ, ובצדק.
להפתעתנו, כמעט לא ניתן למצוא מקור מבוסס בתורה למצווה לקבור יהודים – אין שום ציווי מפורש לפיו יש לקבור כל אדם בקבר ישראל.[1] עם זאת, אפשר ללקט מספר רמזים לחשיבותה של הקבורה, ולחומרת ההימנעות ממנה.
 

עונש הכרת

נתחיל מהחומרה שבהימנעות מן הקבורה. בפתח דברינו נפנה לאחד מהעונשים החמורים בתורה – עונש הכרת. ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת אחרי מות (ויקרא י"ח, כט) אשר פירש את עונש הכרת בשלושה כיוונים שונים.
עם זאת, לדעתי פשטי המקראות מאירים את עונש הכרת באור אחר. להבנתי משמעות הכרת היא קבורה מחוץ לבית הקברות, בנפרד משאר עם ישראל. כאשר אדם נפטר, התיאור נחתם במלים "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (למשל, בראשית כ"ה, יז, ועוד), או "וַיִּשְׁכַּב [פלוני] עִם אֲבֹתָיו" (מל"א ב', י ועוד) – כלומר נקבר בקברי אבותיו. בפשטות, ההיפך ממציאות שכזו היא "וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" (למשל, שמות ל', לג), אז האדם אינו זוכה לקבורה ראויה.
ביטוי חריף לעונש זה ולחומרתו, מופיע בספר מלכים:
"וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה' וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ: וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:  וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה: וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ.
וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה' וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ: וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר: וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ". (מל"א י"ג, כא-כט)
כאמור, זהו אחד הביטויים הקשים לעונש, בגורלו של איש הא-להים שהמרה את דברי ה': נגזר עליו היה שנבלתו לא תבוא אל קבר אבותיו. במקום זאת, נבלתו נשארה מוטלת בדרך לעיני העוברים והשבים. הדבר חמור עד  כדי כך שהנביא מבית אל אינו מוכן לשאת מציאות שכזו, ולכן מחליט להביא את הגופה לקבורה. תיאורו של החמור הנושא עליו את הנבלה, מדגים היטב את החשיבות הרבה בהבאה לקבר אבות.
 

הקבורה במערת המכפלה

שני הביטויים הנוספים לחשיבות של הקבורה נמצאים בספר בראשית. האחד בפרשתנו פרשת ויחי, והשני בפרשת חיי שרה. במסגרת זו, נתייחס בעיקר לנאמר בפרשתנו:
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". (בראשית מ"ז, כט-לא)
בפתיחת הפרשה יעקב משביע את יוסף לקבור אותו במערת המכפלה יחד עם אבותיו. יעקב מדגיש את החשיבות של קבורה זו, ואף משביע את יוסף לעשות כדבריו ולקברו בארץ. להבנתי, בעומק דבריו של יעקב עומד הרצון להבטיח שעם ישראל ישוב לארץ ישראל: המשמעות שבני ישראל ייחסו לקברי אבותיהם תמנע מהם מלהשתקע במצרים לדורי דורות.
בהמשך, יעקב מבקש מבניו פעם נוספת שייקבר יחד עם אבותיו, והוא מאריך ומתאר את חשיבות הקבורה בקבר אבות:
"וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה". (בראשית מ"ט, כט-לא)
יעקב מסביר לבניו שקברי האבות מבטאים את המשך השושלת של עם ישראל ואת מסורת האבות. כאשר אדם נקבר עם אבותיו, הוא מתחבר לאותה שרשרת ארוכה שמעבירה את המסורת מדור לדור. כמובן, בקשתו של יעקב מתקשרת ישירות למאמצים שהשקיע אברהם על מנת לרכוש את מערת המכפלה ולקבור בה את שרה: אברהם השכיל לראות את החשיבות של מציאת חלקת קבר מתאימה, שבה ניתן יהיה לקבור בהמשך גם את הדורות הבאים.
 

משמעות המשכיות השושלת

האופן שבו יעקב משביע את בניו הוא בנקיטת חפץ – "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי". מקום נוסף בו אנחנו רואים שבועה שכזו הוא כאשר אברהם שולח את עבדו למצוא אישה ליצחק. מציאת האישה ליצחק היא קריטית, שהרי דרכו תמשיך לעבור שושלת אברהם. גם הקבורה מבטאת את ההמשכיות של אותה השושלת: כאשר אדם נקבר עם אבותיו, הוא ממשיך את דרכם, כשם שהוא ממשיך בעודו בחיים.
אין בידינו מידע רב מהמקראות בדבר העולם הבא והמתרחש בו. מלבד קומץ פסוקים מספר קהלת, התנ"ך אינו מספר לנו מה עולה בגורלו של אדם שנפטר מהעולם. עם זאת, המדרש ובעקבותיו הגמרא אומרים לנו ש"יעקב אבינו לא מת" (בבלי תענית ה:): באמצעות הקבורה והמשך השושלת המשפחתית בדורות הבאים, האדם ממשיך להתקיים בעולם הזה גם אחרי מותו.
ביטוי נוסף לרעיון, נמצא גם בראשית ימי הבית השני:
"וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה". (נחמיה ב', ה)
גם נחמיה, כשביקש לעלות לארץ, תיאר את ירושלים בתור "עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי". מלבד השיקולים המעשיים שהניעו אותו להשתמש באותה לשון, נראה שנחמיה הפנים את אותה הנקודה בדיוק: חוסן של העם, הכבוד למסורתו והיכולת להמשיך אותה גם לדורות הבאים, מבוססים גם על הקבורה בקברי האבות, ועל ההבאה לקבר ישראל.
 
 
 
 
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר־עציון ולרב יעקב מדן
עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
               The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash 
האתר בעברית:                        http://www.etzion.org.ill
האתר באנגלית:                    http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

* השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת ויחי ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1] ראו בסנהדרין מו: בדרשת הגמרא לגבי קבורה.