אחי, הגס דעתך!

  • הרב משה ליכטנשטיין

"קרב אל המזבח"!*

פרשת שמיני פותחת:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם:

"וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה': וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ"                        (ויקרא ט', א-ח).

"קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ" – קריאה זו מופנית אל אהרן. מדוע משה צריך לומר "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" וממה חשש אהרן? הרמב"ן מביא שני הסברים לכך.

 

כניסה בנחת

הרמב"ן מסביר את דברי משה על בסיס המדרש:

"אבל בת"כ (שמיני מלואים ח) נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו.

"נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך.

"כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך"

                                    (רמב"ן ט', ז-ח).

בהסברו הראשון טוען הרמב"ן שאהרן נרתע מהכניסה לקודש הקדשים. הקב"ה עומד להשרות שכינתו על עם ישראל, "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם"!

השראת שכינה זו היא אירוע מכונן ונהדר, אבל יש בה אלמנט מפחיד המאיים על האדם. האדם מפחד לאבד את אישיותו כחלק מקבלת נוכחות הקב"ה בעולם.

כך, אותה אישה פשוטה שנישאת למלך האדיר והחשוב, מפחדת להיכנס לשמשו כיוון שהיא תאבד את עצמה לגמרי מול עוצמתו וגדולתו של המלך. אנו יודעים שלנשות בית המלוכה הבריטים אין חיים פרטיים, ומי מאתנו מוכן לדמיין את חייה של אשת נשיא ארצות הברית.

משה אומר לאהרן – "אחי! הגס דעתך". אותה הגסת הדעת היא מוכנות להגיע לקב"ה מתוך נוחות ושלווה. פעמים רבות החששות של האדם אינם מהפעילות עצמה, אלא מהתדמית המתלווה אליה.

אהרן מוכן לעבודה המיוחדת בקודש הקודשים, אבל הוא מפחד לאבד את עצמו בתוך כל העבודה הזו, כיוון שהוא ייתפס רק כ"שלוחי דרחמנא". משה פונה אליו ואומר כי הוא ימשיך להיות גם "שלוחי דידן" כאדם עצמאי ולא רק משרת ה'.

כאשר עומדות לפני האדם החלטות שונות, פעמים רבות ההתנגדות והתלבטות הנפשית הן דווקא מחמת הסטריאוטיפ החברתי ולא הפעילות עצמה. אדם שמעוניין לפעול בקהילתו, אינו חושש במיוחד מהעשייה עצמה, אלא יותר מהעובדה שהוא ייתפס בצורה מסוימת.

גם בחור שמגיע לישיבה, והוא בשיא כוחו לאחר שנות התיכון, רואה את עצמו כבחור ספורטיבי וחזק שילך לסיירת בצבא וישמור על תדמיתו כבעבר, חושש מהשינוי ומהכפייה של עולם הישיבה על עצמו, והוא אינו רוצה לגלות את עצמו כעבור זמן כבחור ישיבה כפוף ונדכה. פתאום יקום בבוקר, "וְהִנֵּה הִוא לֵאָה", יגלה את עצמו עם קפוטה ושטריימל.

אדם הפונה לחינוך ולרבנות מפחד שפתאום יקומו לכבודו בכיתה ושלא יספרו לו בדיחות. חשוב לנתק בין החשש לגבי הצלחת פעולותיו ובין החשש משינוי אישיותי באונס ומבלי משים.

"אחי! הגס דעתך!" – הלימוד עצמו אינו מפחיד אלא ממלא את האדם חדווה, ועל האדם להגיע אל הלימוד בתחושת נינוחות ורוגע. גם אחרי שייכנס לישיבה עליו לשמור על החום, הביתיות, ההומור, הנעימות, החיוך וכו'.

הישיבה, וכל פעילות שהיא, אינן פוגעות באדם עצמו ואף אינן רוצות לפגוע. הנכנס לישיבה או לפעילות כלשהי, אמור להרחיב את אישיותו ואת אופקיו בעקבות המפגש, ולא להיכבש ולהיעלם.

כאשר אדם נכנס לשחות במים, הוא אינו צריך להישאר כל הזמן בחוץ ורק לטבול אצבע במים, וגם לא לקפוץ פנימה בבת אחת ובחוסר זהירות. הנכנס לשחות ייכנס כדרכו, מדרגה אחר מדרגה, ברוגע ובנחת, מבלי לחשוש ולפחד. כך, הוא יספוג מתוך רצון והתחברות, ולא ימחק את אישיותו וייבלע.

 

על טראומת החטא

בפירושו השני אומר הרמב"ן כך:

"ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו, אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח.

"ויקרב אל המזבח, בזריזות: וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה א-להים את מעשיו".

אהרן, "קדוש ה'", שלא חטא למעט בסיפור העגל, רואה מולו את העגל בכל שעה. הוא מגיע אל המזבח כדי להקריב את קרבנותיו, ורואה על המזבח כתבנית שור המזכירה לו את חטא העגל.

בדומה לדוד המלך, שלאחר חטאו עומד מולו החטא תמיד – "וחטאתי נגדי תמיד" (אפשר אף לזהות בפסוקים שהתנהלותו של דוד לפני החטא ולאחריו שונה לגמרי), גם אהרן עבר חוויה משמעותית וטראומטית בחטא העגל, וחוויה זו נחרטה בלבו, "קבוע לו במחשבתו".

מימרות חסידיות שונות טוענות כי על האדם לשכוח את חטאי העבר, להתעלם מהם ולהתחיל בכל יום דף חדש לגמרי. משה אינו נוקט בעמדה זו, אבל דואג מהקצנה הפוכה – הוא מונע את אהרן מלשקוע בטראומה, ומשאיר לו מקום להתחדשות.

אם היה חטא, יש לכפר עליו בתהליך נפשי משמעותי של תשובה, וידוי, קבלה לעתיד וכו', אבל ודאי שאסור לתת לחטא להגדיר את אישיות האדם.

אנו מכירים את הפתגם החסידי "אסור ליהודי להתייאש ואסור להתייאש מיהודי". מסר זה מתחדד בדברי הרמב"ן כאן – אסור ליהודי להתייאש מהיכולת שלו לתקן, על אף שהוא צריך לתקן! ואסור לנו להתייאש מאדם אחר ולחשוב שהוא כבר שקוע בחטא ולא יוכל לשוב.

החטא אינו יכול לשתק את האדם, כיוון שדיכוי זה הוא ניצחונו הגדול יותר של היצר הרע. בהמשך דברי הרמב"ן מובא שלא מדובר בטראומה נפשית פנימית אצל אהרן, אלא בהתמודדות מול השטן עצמו:

"ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם, אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' בתורת כהנים (שמיני מלואים ג)".

השטן הוא שמבקש לייאש את האדם מכוחותיו ולקבע את החטא במחשבתו. ההתמודדות היא להעז ולהתקרב אל הקב"ה על אף החששות. ילד שבגד בסולם הערכים של הוריו במעשה חמור כלשהו, בעל שבגד בטעות של רגע באשתו לאחר שנים של זוגיות טובה ונאמנה – כולם מרגישים קושי לשוב ולהתחבר ולבנות את הקן המשפחתי.

אבל ההורים מצפים לבנם על אף חטאו והאישה מצפה לבעלה ולחידוש מערכת היחסים. יש מחירים לבגידה ולחטא, אבל הניתוק הוא מחיר כבד יותר שאסור לנו לשלם.

 

*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת פרשת שמיני ה'תשע"ד, וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.