שילוב המוסר עם התורה

כאמור, בעיונים הקודמים ר' חיים אינו מבטל בתפיסתו את הערך של יראת שמים אלא רואה בערך של לימוד התורה את הגילום העליון והחזק ביותר של אהבת ה' והדביקות בו. משום כך אין צורך לערב מטרות אחרות בעת לימוד התורה אלא הוא מטרה העומדת כשלעצמה. בכל זאת, כדי למנוע מהלימוד להיות בעל ציביון אינטלקטואלי גרידא זר ומנוכר יש צורך להתכונן נפשית ורוחנית קודם לימוד התורה. על מנת שמאור שבתורה יחזירנו למוטב ויאיר לפניו את הדרך שומה על האדם לאפשר יצירת קשר וחיבור בין גופו ושכלו הגשמיים לתורה האלוקית האין סופית. הדרך לעשות זאת היא באמצעות אוצר של יראת שמים, כדברי הגמרא בשבת (לא ע"א):

"ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה."

כיצד יראת שמים שומרת על התורה? נראה כי ניתן לעמוד על כך באמצעות המשל של קב חומטון המשמר את כור החיטין. ישנן שתי פרשנויות אפשריות שניתן להציע למטרת אותו הקב:

א. כור החיטין הנמצא ללא בית הקיבול המתאים עלול להתקלקל ובאמצעות הקב הוא משתמר.

ב. אם לא היה קב חומטון תחילה בתוך האוצר הרי שלא היו בוחרים להכניס לתוכו את החיטין.

נמצא, שמטרת קב החומטון היא כפולה: גם להגן מפני נזק והפסד וגם להוות תשתית ומצע למשיכת החיטין אל תוכו. נדמה שכך יש לומר גם בנמשל. יראת שמים הינה ביסודה תודעה של 'שיויתי ה' לנגדי תמיד'. יש בה בחינה של התבטלות לרצון והחוכמה האלוקית בכל עת וחיפוש אחר הקיום המלא של רצון ה' ללא סטיה כלל. אדם החי מתוך תחושה שכזאת מזכך עצמו ונבדל מן העבירות והתאוות המהוות מחיצה בינו לקונו ולחוכמה האלוקית הנבדלת כ"כ. על ידי כך זוכה לאחוז בידיו ולהכיל בקרבו את דברי התורה אך בעיקר מושך הוא הארות רוחניות רבות מן המשפיע וחוכמה רבה כיון שהוא שומר עליה כראוי ואינה נמאסת אצלו או פורחת ממנו. על כן, קודם הלימוד צריך לעסוק באותה הכנה רוחנית שתהווה מצע ומקור שימור ומשיכה לדברי התורה שיאירו אח"כ. על האדם להתוודות על חטאיו ולכוין להתדבק בה' בעת לימודו שהרי כל דברי התורה שיוציא מפיו אינם אלא דברים שהקב"ה מוציא כביכול מפיו שלו עצמו. זאת ועוד, אם נרפה בעת הלימוד מדביקותו בהקב"ה יכול הוא להקדיש מספר דקות לעורר את אהבתו לה' ולשוב ללימודו בבחינת ביטולה הוא קיומה.