דילוג לתוכן העיקרי

אין הולכים בממון אחר הרוב

קובץ טקסט

 

פתיחה

 

בשיעור שעבר עסקנו בלימוד המשנה הראשונה בפרק שלישי ובחנו את השאלה האם אנשים רגילים לעיין בדרך בזמן הילוכם. סוגיית הפתיחה של הפרק עוסקת בקושי לשוני שעולה מקריאת המשנה:

 

"המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור, ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו"

                                                                       (פ"ג, משנה א).

המשנה מדברת על אדם שמניח כד ברחוב, אך מיד לאחר מכן המשנה דנה בחיוב תשלומים של בעל החבית. לשון המשנה אינה ברורה - האם האדם הניח כד חבית. רב פפא מסביר בגמרא שאין הבדל בין חבית וכד, והמשנה רצתה להדגיש נקודה זו ולכן שינתה בלשונה. בעקבות כך שואלת הגמרא מדוע הגמרא הייתה צריכה ללמד שחבית וכד הם היינו הך:

"למאי נפקא מינה? למקח וממכר. היכי דמי? אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית, וחבית לא קרו כדא, הא לא קרו לה! לא צריכא, דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא, ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא, מהו דתימא זיל בתר רובא, קמ"ל, דאין הולכין בממון אחר הרוב"                                     (כז.).

מדברי המשנה ניתן ללמוד שלמרות שרוב האנשים מבדילים בין כד וחבית, עדיין אם אדם טוען שהוא אינו מקפיד על דיוק הלשון הוא יכול לספק לקונה כד במקום חבית. הגמרא כותבת שבדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב, וזה בניגוד לכל התחומים שבתורה בהם הולכים על פי הכלל 'אחרי רבים להטות'.

שיטת התוספות

הראשונים והאחרונים התקשו לבאר מדוע בדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב, ולעומת זאת בכל התורה כולה, ואף בדיני נפשות מכריעים לפי רוב הדיינים. התוספות מתייחסים לשאלה זו על אתר:

"תימה מה טעם אין הולכין ליתי בק"ו מדיני נפשות... ואפי' רובא דליתיה קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא... וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו, וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא"

                                                                    (ד"ה קמ"ל דאין).

לפני שנעיין בדברי התוספות, חשוב להבחין בין שני סוגים של רוב- רובא דליתא קמן (רוב שאיננו לפנינו), ורובא דאיתא קמן (רוב שנמצא לפנינו).

רובא דליתא קמן - כאשר מדברים על תופעה כללית בציבור, אז הכוונה לרוב דליתא קמן. התוספות מביאים דוגמה לסוג זה של רוב בדיני נפשות (סנהדרין סט.). הגמרא שם אומרת כי רוב האנשים לא בקיאים בעיבור החודש. הגמרא דנה במקרה שבאים שני עדים, ועד אחד מעיד שאדם רצח בתאריך ב' בחודש וחבירו מעיד אותו דבר רק על תאריך ג' בחודש. הגמרא אומרת שאין הם מכחישים אחד את השני הואיל ורוב בני האדם לא בקיאים בעיבור החודשים. לשון הגמרא- "אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא".

רובא דאיתא קמן - הדוגמה המובאת לרוב זה בדיני נפשות, היא הכרעה על פי רוב הדיינים. במקרה זה אין מדובר ברוב כללי של האנשים בעולם או בעיר, אלא על רוב בין אנשים שנמצאים לפנינו. כידוע, דרך ההכרעה ההלכתית בהרבה מהמקרים המסופקים היא על פי רוב הדעות.

אם כן, התוספות שואלים מדוע בדיני נפשות החמורים אנו מכריעים על פי רוב, ובדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב. התוספות מדגישים שגם ברוב שאינו לפנינו אנו מכריעים בדיני נפשות כרוב, ולכן גם בדיני ממונות יש להכריע כהנהגת דיבור העולם וכדרך שרובם מגדירים כד וחבית.

בדברי התוספות אנו מוצאים תשובה כפולה:

  1. בסנהדרין מיעוט הדיינים מתבטל ונעלם, אולם בדיני ממונות לא ניתן לומר זאת.
  2. בממון יש צד אחד שמוחזק בכסף, ורוב לא מועיל להוציא כנגד מיעוט וחזקה. משמעות העמידה במשפט בבית דין הינה שאין צד אחד שמוחזק, אלא הבית דין צריך להכריע מי הצודק.

מעניין כי התוספות במסכת סנהדרין דנים בשאלה זהה, אך מתרצים בצורה שונה:

"תימה דבריש המוכר פירות (ב"ב צב:) קאמר שמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא? ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן אלא ברובא דאיתיה קמן... משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות... וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות"       (סנהדרין ג: ד"ה דיני ממונות).

השאלה שתוספות שואלים בריש מסכת סנהדרין זהה לשאלתם בתחילת פרק שלישי במסכת ב"ק. ברם, תשובת תוספות לכאורה שונה- תוספות מסבירים כי הרוב האומר כי רוב האנשים מוכרים שוורים לחרישה, לא נחשב כרוב טוב ולכן בדיני ממונות לא הולכים אחרי הרוב. הרוב שתוספות מדברים עליו נוגע למקרה של ויכוח על סוג השור שנמכר. יש שוורים שמיועדים לעבודה בשדה, ויש שוורים שטובים יותר לאכילה. תוספות אומרים שבעניין זה מה שרוב בני האדם מוכרים וקונים אינו נחשב כרוב כדי שנקבע מה הייתה כוונת הקונה והמוכר.

מדברי תוספות לא ברור האם הריעותא היא דווקא במקרה מסויים זה, או שמא על יד המקרה הזה תוספות מצביעים על ריעותא בכל המקרים של רוב בדיני ממונות. בניגוד לדברי תוספות בב"ק אנו לא מוצאים הבחנה עקרונית בין דיני ממונות לדיני נפשות בנוגע למעמד המיעוט או לחזקה שבממונות, אלא פגם בטיב הרוב.

בעקבות דברי התוספות בשתי המסכתות, האחרונים עסקו ביחס שבין דבריהם. האם יש מחלוקת בתוך בעלי התוספות, וכן בהסבר דבריהם? מדוע רובא דרדיא הוא רוב שפחות טוב? מדוע בדיינים המיעוט כמי שאינו אך בממונות לא אומרים זאת? האם דברי שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב נפסקים להלכה ככלל או שמדובר על מספר מקרים מצומצם שבהם לא הולכים אחר הרוב? בהמשך השיעור נביא את דברי הראשונים והאחרונים בעניין זה, ולאור כך נלמד מספר עקרונות בהלכות רוב.

חור בכיס

למרות שנראה שסוגיה זו הינה למדנית בלבד, ישנם לא מעט השלכות הלכתיות לשאלה האם פוסקים כשיטת שמואל, ובאילו מקרים. כך למשל, בעל 'תרומת הדשן' נשאל על מקרה בו שני אנשים מסרו סכום כסף לשמעון, על מנת שיעביר למדינה אחרת. ראובן נתן לשמעון סכום של 10 זהובים, לוי נתן לו 6 זהובים נוספים, ושמעון העביר גם 20 זהובים משלו. שמעון התנה עם ראובן ולוי שהוא לוקח את הכסף אך בלי אחריות. במהלך הליכתו נקרע הארנק של שמעון, והלכו לאיבוד 4 זהובים. בעקבות כך נשאלה השאלה מי מהשלושה מפסיד חלק מכספו?

'תרומת הדשן' הבין כי שמעון וודאי אינו מפסיד את כספו, הואיל והוא מוחזק בכסף וההלכה קובעת כי 'המוציא מחבירו עליו הראיה'. לאחר מכן הוא בוחן את האפשרות להכריע בין ראובן ולוי לאור מי שרוב הכסף היה שלו:

"וא"ת הא קי"ל כשמואל... דלא אזלינן בממון אחר הרוב? צריך לחלק דהיינו רובא דליתא קמן, כגון גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתריה אפי' נגד חזקת ממון ונידון דידן נמי רובא דאיתא קמן..."        (סימן שי"ד).

'תרומת הדשן' מחלק בין רוב שעומד לפנינו שבו גם בממון הולכים אחר הרוב, ובין הרוב עליו דיבר שמואל שהינו רוב שאינו לפנינו. נזכיר, שתוספות בשני המקומות הדגישו שבדיני נפשות הולכים אחרי הרוב בשני המקרים, אך לא מצאנו התייחסות בתוספות לחלוקה זו לגבי דברי שמואל.

בהמשך דבריו 'תרומת הדשן' חוזר בו מהבנה זו, וכותב שדברי שמואל נאמרו גם ברובא דאיתא קמן. בעקבות דברי התוספות והמרדכי, הוא טוען כי דברי שמואל שאין הולכים אחר הרוב נאמרו במקרה שיש לאדם חזקת ממון. במקרה שאין לאדם חזקת ממון הולכים אחר הרוב, וכך הוא המקרה כאן היות שראובן ולוי במעמד זהה היות והכסף אצל שמעון.

פסיקת ההלכה של תרומת הדשן היא שהכסף שהלך לאיבוד הוא כסף של ראובן, היות ורוב המעות הם שלו (בלי לקחת את שמעון בחשבון). פסיקה זו היא כדברי תוספות בב"ק ששמואל כותב שלא הולכים אחר הרוב בממונות הואיל ויש מוחזק בכסף. במידה ואין מוחזק בכסף הולכים אחר הרוב.

הכרעה ובירור

אחד מתירוצי התוספות למהות ההבדל בין הרוב בבית דין לבין הרוב בדיני ממונות, נוגע לביטול המיעוט. תוספות במסכת בב"ק כותבים שמיעוט הדיינים כמי שאינו, בניגוד למיעוט בממונות שלא ניתן להתעלם ממנו. בשיעורנו על מסכת סנהדרין[1] התעסקנו בעניין זה והזכרנו את דברי התורה תמימה  שחילק בין שני סוגים של ספקות:

"וכתבו התוס'... ונראה להסביר סברתם, משום דבשאר עניני רוב זולת רוב של סנהדרין יש להב"ד עצמם ספק באמתת הדבר ופוסקים הדבר רק מפני הדין דאזלינן בתר רובא... משא"כ בחלוקי דעות סנהדרין דרוב המחזיקים בדעה אחת להם אין שום ספק כלל באמתת פסק דינם אלא ברור להם כן, וכיון שהרוב ברור ומאומת אמרינן דדעת המיעוט דיינים כמאן דליתא דמי"     (שמות כד הערה כג).

בניגוד למקרים בהם הרוב אמור לברר את המציאות, בבית הדין הרוב יוצר הכרעה, ולכן הרוב מכריע את הדין ולאחר פסק הדין רואים את המיעוט כאילו אינו קיים.

בעניין זה מרחיב ר' אלחנן וסרמן בקונטרס 'דברי סופרים'. בדבריו הוא מחלק בין רוב דיינים ורוב נפשות, למקרים של ספיקא דעובדא. במקרים של רוב דיינים, הרוב קובע עובדות. במקרה זה גם אם רוח הקודש תסבור כנגד הרוב אין אנו פוסקים כמותה כפי שנלמד בסיפור תנורו של עכנאי. אך במקרים של ספיקא דעובדא- לא ידוע מה המעמד של חתיכה (נבלה או כשרה), אם יש מידע בעזרת רוח הקודש הרי זה יתקבל בברכה. באיסורים הרוב הינו מברר, לעומת דיני נפשות שמדובר על גזירת הכתוב וקביעה.

הרב וסרמן מסכם את דבריו כך:

"היוצא מזה דדינא דהלכה כרבים, חלוק מדין הלך אחר הרוב. דבכל התורה אין הרוב מהפך את האיסור להיתר אלא שמברר שהדבר הוא מרובא דהיתרא, אבל אי קמי שמיא דליא שהדבר הוא מהמיעוט האסור באמת נעשה איסור... אבל בספיקא דדינא אם התרנו ע"פ הרוב אף שהאמת הוא כהמיעוט האוסרין לא נעשה איסור כלל אף באונס..."            (סימן ה', אות יט).

המיעוט נעלם או מתחבא?

הרב יהודה כהנא, בעל 'קונטרס הספקות' (כלל ו) מסביר את דברי התוספות לגבי מעמד המיעוט בדרך שונה, וזאת לאור דברים המובאים בספר 'גט פשוט'. לדעתו, דעת המיעוט בבית דין אינה יכולה להורות הלכה כנגד הרוב, ולכן משמעות ההליכה אחר הרוב היא כי אנו רואים את המיעוט כאילו שאינם קיימים. כך האדם 'הנאשם' אינו יכול לטעון קים לי כדעת המיעוט, כי מבחינה הלכתית הם לא קיימים כלל. לאור כך ניתן להסביר את תירוץ התוספות בסנהדרין: ברגע שיש אחוז ניכר של אנשים שפועלים בדרך אחרת אז לא ניתן להתעלם מהם. אי אפשר להסביר שהמיעוט כמי שאינו ולכן אין ביטול ברוב.

יתכן ויש להבין באופן דומה את דברי הב"ח (חו"מ רל"ב, כא). בהסברו לדברי התוספות בסנהדרין, כי רוב לרדיא הוא רוב חלש. מה הופך את האמירה שרוב האנשים קונים שור לעבודה לרוב רעוע? הב"ח מסביר שכנגד מאה בני אדם שרוצים לקנות את השור למטרת עבודה יש עשרים אנשים שקונים את השור לשחיטה. נראה שיש להסביר את דברי הב"ח כי בסוג כזה של רוב, לא ניתן להתעלם מהמיעוט ולא ניתן להתייחס אליו כמי שאינו.

ה'שב שמעתתא' (שמעתא ד פרק ו) מציע ניסוח אחר לעקרון שעולה בדברי הב"ח. בעקבות דברי הרמב"ן בקידושין, מחלק ה'שב שמעתתא' בין רוב שנובע מהטבע, ובין רוב שנובע ממנהג. רוב כמו רוב נשים יולדות ומיעוט מפילות הוא רוב שנוגע לטבע ובו אנו הולכים אחר הרוב, אך בדברים שקשורים למנהג האדם ותלוי בדעתו, הרי הוא יכול לנהוג כמנהג המיעוט ולכן אין הרוב מועיל בעניין זה.

החקירה בעניין מעמד המיעוט לאחר הביטול ברוב, עולה גם בדיני איסור והיתר, בנוגע לשאלה האם אומרים 'קמא קמא בטיל' או שמא האיסור 'חוזר וניעור'. בעניין זה עסקנו בהרחבה באחד מהשיעורים הקודמים במסכת ע"ז (beshiv222) ונזכיר כעת בקצרה במה מדובר:

נניח ונפלה חתיכה קטנה של איסור לתוך היתר והתבטלה בתוכו. כעבור שעה נפלה חתיכה נוספת של איסור באותו גודל, ועקרונית גם חתיכה זו אמורה להתבטל בתוך התערובת מפאת שיעורה הקטן. אך, אם נסכום את שתי החתיכות יחד, אז הם יהיו בשיעור שגדול מאחד לשישים מההיתר ואם הם היו נופלות כחתיכה אחת הם היו אוסרות את התערובת. האם במקרה זה שהם נפלו אחת אחרי השנייה התערובת אסורה או מותרת? האם יש הבדל בין מקרה שהחתיכה השנייה נפלה כעבור שעה ובין מקרה שהיא נפלה חמש שניות אחרי הראשונה?

לפי ההבנה הראשונה שהצענו, אז חתיכת האיסור הראשונה התבטלה וכעת היא היתר. ברגע שהחתיכה השנייה תיפול אז היא תתבטל גם כן. אך יש לשאול האם דבר זה יהיה נכון גם אם שיעור הזמן בין הנפילות היה קטן מאוד. לפי ההבנה השנייה נראה שהחתיכה הראשונה תתעורר לחיים ותצטרף לחתיכה השנייה והתערובת כולה תיאסר. בעניין זה מקובל להלכה שאומרים חוזר וניעור, ובשיעור הזכרנו מספר שיטות שמבינות שהמיעוט בטל לגמרי ואומרים קמא קמא בטיל[2].

רוב בפסיקת הלכה בימינו

הזכרנו לעיל את דברי ה'גט פשוט' האומר כי היות ומיעוט הדיינים אינם יכולים לחלוק על הרוב, לכן דעתם אינה קיימת כלל. בעל 'קונטרס הספקות' חולק על הסבר זה בדברי התוספות היות וסברה זו נכונה רק בבית דין הגדול, אך לא ברור שניתן להגיד כך גם בבית דין של שלושה. יש להעיר שלגבי פסיקת הלכה בימינו הסתייגות זו הכרחית. אין זה פשוט שניתן להכריע לפי רוב הדעות כאילו החכמים יושבים בבית דין ומכריעים כרוב. דעת רוב הפוסקים שלא ניתן להכריע בדרך זו, אך עדיין מצאנו שעניין זה היה נתון במחלוקת.

כפי שהזכרנו בשיעור במסכת עבודה זרה ('ספקות בהלכה' beshiv170), שאלה זו עמדה בבסיס הויכוח בין ר"י קארו ובין המהרש"ל. ר"י קארו כתב את ספרו הבית יוסף במטרה ליצור ספר שיאגד את הדעות העיקריות בפסיקה, ואת המקורות בגמרא עד לתקופתו. בהקדמתו לחלק או"ח הוא כותב כך:

"...לכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי הוראה אשר הבית בית ישראל נשען בהוראותיהם הלא המה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששניים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם...". 

המהרש"ל התנגד לדרך פסיקה זו וסבר שעל החכם להכריע לפי שיקול דעתו ולפי המסורת, ואין סיבה לפסוק בדווקא לפי שלושת מורי הוראה אלו. בהקדמות השונות לפירושו 'ים של שלמה' הוא כותב את דרך פירושו ודרך פסיקת ההלכה הרצויה לפי דעתו. וכך הוא כותב בהקדמה השנייה למסכת חולין:

"...ולא די בזה למהר"י קאר"ו מה שעשה פשרה על אילו שלשת הגדולים הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, היכא שהושוו שנים מהם דאזלינן בתרייהו, ולא חש לכל הגדולים האחרים, כאילו מסורה הקבלה בידו מימות הזקנים, אלא אף במקומות אחרים עשה פשרה... ע"כ הוכרחתי להעלות על הספר דבריו באריכותיהם וגלגוליהם וצרופיהם, במקום דאיכא למטעי, ולהוציא מלב התלמידים, שלא יתלו עצמם בחיבוריו, ולומר עלי באחרית הימי' שלא ידעתי ממנו, על כן באתי לחזור למנהגי הראשון, להאריך בכל דין ודין, ולהביא כל חידושיו...".

רוב לעתיד ורוב בעבר

ב'קונטרס הספקות' מובאת סברה בשם אחיו, לגבי מהות ההבדל בין רוב בממונות ורוב בדיינים:

"ודבר זה שאלתי מאת רב אחי ומורי והשיב לי דיש לחלק בין היכא דבא הרוב קודם המעשה ובין שבא בשעת מעשה. דהיכא דבא קודם המעשה כיון דהוקבע האיסור על ידי הרוב הוקבע, ואע"פ דיש בזה אחר כך נפקותא לענין דיני נפשות לית לן בה... ושפתים ישר משיב דברים נכוחים".

אחיו של הרב יהודה כהנא בעל 'קונטרס הספקות' הוא רבי אריה לייב הכהן הידוע בחיבורו 'קצות החושן' על שו"ע חלק חושן משפט. ואכן, ר' ארייה לייב הכהן, מרחיב בהבנה זו בספרו 'שב שמעתתא' (שמעתא ד פרקים ח-ט) וכותב שם כי באופן עקרוני בדיני ממונות ובדיני נפשות לא הולכים כלל אחר הרוב. רק בגלל הסברה שמופיעה בתוס' שבדיינים המיעוט כמי שאינו אז הולכים אחר הרוב, אבל במקרים אחרים גם בדיני נפשות לא הולכים אחר הרוב. כאשר הוא מסביר שרק במקרים מסוימים הולכים אחר הרוב:

"ורוב נמי כהאי גוונא הוא, אם הוקבע האיסור ע"י הרוב ממילא דינין אח"כ מלקות ומיתה... דכהאי גוונא אפילו ע"י עד אחד הוקבע איסור ודאי ומומתין על ידו, ואם בא העד אחרי המעשה ואמר שזה שאכל חלב היה, אינו קם לכל עון ולכל חטאת. ומשום הכי בהך רובא דלרדיא זבני אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דהרוב בא אחר מעשה ואין דנין דין ממון עפ"י רובא".

ה'שב שמעתתא' מבין שהרוב יוצר מציאות בעולם, ולאחר מכן יכולות להגזר מכך השלכות הלכתיות. הרוב לא מברר את ההלכה בענייני ממונות ונפשות (אך כן מברר באיסורים) כפי שמקובל לחשוב אלא יוצר מציאות שלה יש משמעות הלכתית.

הבנה זו רחוקה מפשט דברי שמואל בגמרא ומדברי תוספות. ההבנה הפשוטה ששמואל חידש הלכה בדיני ממונות, ולפי דברי השב שמעתתא מדובר על עקרון זהה לדיני נפשות וממונות שעוקר את דין רוב. כמו כן נראה שיש לסייג את דבריו רק לרוב דליתא קמן, הואיל והגמרא למדה מפסוק את דין הליכה אחר הרוב בנפשות שמכריעים כרוב הדיינים. אם כן וודאי בדיני נפשות הולכים אחר הרוב ברוב דאיתא קמן ואין חילוק בין רוב לפני המעשה ולאחריו[3]. מכיוון שתוספות במסכת בבא קמא עוסקים ברוב דאיתא קמן קשה לתרץ את קושייתם בדרך זו, וניתן רק להסביר שמדובר על שיטה שונה שחולקת על גישת בעלי התוספות. 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

[2]   ישנם סוגיות נוספות באיסור והיתר שעוסקות בשאלה זו כאשר בעניין זה יש משמעות גם לזמן שבו נודע לאדם על התערובת. וראה בעניינים אלו בשיעורנו על פרק חמישי במסכת עבודה זרה.

[3]   ראה לדוגמא בעניין זה בספרו של הרב ציטרון (היה רבה של פתח תקווה תרע"א – תרפ"ז, הספר יצא לאור לאחר פטירתו וכולל ליקוטים מחידושיו) 'חידושי מהרי"א ציטרון' מעמוד קו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)