פסחים | דף קב | אין עושים מצוות חבילות-חבילות

הגמרא בפסחים דף ק"ב קובעת שמי שסיים את סעודתו בכניסת שבת או ביציאתה צריך לייחד שתי כוסות של יין: האחת לברכת המזון, והשנייה לקידוש או להבדלה. הגמרא מסבירה:

"אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות".

מקור ההלכה שאין עושים מצוות חבילות חבילות בסוגיה בסוטה (דף ח ע"א):

"אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות".

וביאר רש"י שם:

"חבילות חבילות – שנראה כמו שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו".

רש"י מסביר שהמשקה כמה סוטות בבת אחת נראה כמי שמבקש "לגמור וללכת"; הוא מזדרז להיפטר מחובותיו כמה שיותר מהר. חכמים התנגדו לכך, וביקשו לייחד לכל סוטה תשומת לב נפרדת.

הרשב"ם בסוגייתנו מעתיק את דברי רש"י בסוטה, שאכן רלוונטיים, לכאורה, גם לנידון דידן. חכמים קבעו שיש לייחד לכל ברכה תשומת לב נפרדת, ולא להזדרז ולהיפטר מכל הברכות יחד. טעם זה עשוי להבהיר את הדין המופיע בהמשך סוגייתנו, ולפיו בדיעבד מי שיש לו רק כוס אחת רשאי לברך עליה מספר ברכות. במצב כזה קיבוץ הברכות לכוס אחת לא נעשה מטעמי קוצר רוח בקיום המצוה, אלא רק בעקבות המחסור ביין, ועל כן אין בו כל בעיה.

עם זאת, אפשר שיש מקום להבחין בין סוגייתנו ובין הסוגיה בסוטה. במקרה הנידון שם אין בעיה הלכתית בהשקאת שתי סוטות או בהזאה על שני מצורעים, ואילו במקרה שבסוגייתנו ניתן לומר כי כוס אחת איננה מסוגלת להכיל שני תכנים שונים: כוס של ברכה קשורה במהותה לתוכן הברכה, ושני תכנים שונים אינם יכולים לחול באותה הכוס עצמה.

ייתכן שזוהי עמדתו של הרמב"ם, שהביא את הדין הנזכר במסכת סוטה הן ביחס לעריפת שתי עגלות יחד (הלכות רוצח י, ה) והן ביחס לרציעת שני עבדים יחד (הלכות עבדים ג, ט), וקבע מפורשות:

"שאין עושין מצוות חבילות חבילות".

עם זאת, בהתייחסו לסוגייתנו פסק הרמב"ם (הלכות שבת כט, יג):

"ולא יברך ויקדש על כוס אחד, שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן".

אף שהגמרא השתמשה גם כאן בביטוי "אין עושין מצוות חבילות חבילות", הרמב"ם השמיט אותו, וניתן להסיק מדבריו כי מדובר בהלכה עקרונית יותר, שאינה מאפשרת להחיל שתי קדושות על כוס אחת.

אמנם, אם נקבל נימוק זה עלינו להקשות: הכיצד ניתן בשעת הדחק ובדיעבד לברך שתי ברכות על כוס אחת? הרי סוף סוף הכוס אינה 'מכילה' את שתיהן! תשובה לכך מצויה בדברי המאירי בסוגייתנו. המאירי עומד על כך שהגמרא מאפשרת לברך בדיעבד את ברכת ההבדלה וברכת המזון על כוס אחת, אך אינה מעלה אפשרות כזאת ביחס לקידוש ולברכת המזון:

"אבל ברכת המזון וקידוש ענינים חלוקים הם ואין מברכין אותם על כוס אחד, ואפילו אין לו אלא כוס אחד מברך על הכוס ומקדש על הפת. ואף על פי שבברכת הבדלה... אם אין לו אלא כוס אחד מברך עליו ברכת המזון ומשלשל אחריה יין ובשמים ומאור והבדלה כמו שביארנו במסכת ברכות, אין לו שאני... מפני שהבדלה אינה אלא מדברי סופרים...    
ויש מפרשים הטעם מפני שברכת המזון וקידוש הם שני ענינים, מפני שברכת המזון אמורה על מעשה שנעשה כבר והקידוש על היום שעתיד לבוא, ונמצא זה למפרע וזה להבא, אבל ברכת המזון והבדלה הרי אף הבדלה נעשית על היום שעבר ונמצאו שתיהן נתקנות על מה שעבר".

שני החילוקים שמציע המאירי בין קידוש והבדלה מתאימים לסברה העקרונית שהעלינו לעיל: הבעיה בסוגייתנו אינה רק עצם הזלזול במצוות והניסיון לסיימן כמה שיותר מהר, אלא עצם החלת שתי חלויות על כוס אחת. בעיה זו נפתרת כאשר ניתן לקשר בין שתי החלויות (כגון שאחת מהן היא רק מדרבנן, או ששתיהן חלויות הפועלות למפרע) ולהפוך אותן לאחת.

יסוד זה של המאירי מתקשר גם לדיון נרחב שהעלו התוספות ובעקבותיהם שאר הראשונים בסוגייתנו ביחס לסעודת "שבע ברכות". היו שחידשו שבברכת המזון בסעודת שבע ברכות יש צורך בשתי כוסות של יין, האחת לברכת המזון והשנייה לשבע ברכות, וזאת משום שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחת. רבנו משולם חולק על כך, ולדעתו ניתן להסתפק בכוס אחת:

"אך רבינו משולם היה אומר הכל על כוס אחד, דלא דמי לברכת המזון וקידוש, דתרי מילי נינהו כדאמרינן בסמוך, אבל הכא חדא מלתא היא דברכת המזון גורם לברכת נישואין".

גם כאן שאלת המפתח איננה אם קיבוץ הברכות על כוס אחת נראה כמשאוי, אלא שאלת החלות: אם יש זיקה עניינית בין שתי הברכות ניתן לאומרן יחד, אך אם הן שונות במהותן אי אפשר לצרפן. הלכה למעשה כתב השולחן ערוך (אבן העזר סב, ט) שהמנהג כדעת רבנו משולם, ואילו הרמ"א השיג עליו וקבע שהמנהג כדעה הראשונה בתוספות, שמייחדים שתי כוסות נפרדות לשבע הברכות