אין שליח לדבר עבירה

  • הרב משה טרגין

אין שליח לדבר עברה

הגמרא במסכת קידושין (מב:-מג.) מתארת הלכה חריגה בתוך הלכות שליחות שבכל התורה:

"השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; שילח ביד פיקח - פיקח חייב. ואמאי, נימא שלוחו של אדם כמותו? שאני התם, דאין שליח לדבר עבירה, דאמרינן: דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?".

למרות שברוב תחומי ההלכה ניתן למנות שליח ("שלוחו של אדם כמותו"), לא ניתן למנות שליח על מנת שיעשה עברה - "אין שליח לדבר עברה". אם ראובן מבקש משמעון, שלוחו, שיעבור עברה, האשמה מוטלת על שמעון השליח ולא על ראובן המשלח.

מקור הדין

הגמרא מציעה שני כיוונים לגבי מקור דין זה. בהתחלה, הגמרא (מב:) טוענת שכשלון השליחות במקרה זה מבוסס על סברה הגיונית: "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?". מובן כי בהינתן לשליח הבחירה אם לשמוע לדברי הרב (הקב"ה, כלומר לא לעבור את העברה) או לשמוע לדברי התלמיד (המשלח) עליו לשמוע בקול דברי הרב, ולהימנע מהעברה. תוספות במסכת בבא קמא (עט. ד"ה נתנו) ותוספות הרא"ש במסכת בבא מציעא (י: ד"ה הני נמי) מדגישים נקודה זו באומרם כי המשלח כנראה לא התכוון ברצינות כאשר ביקש מן השליח לעבור עברה:

"וסבור המשלח, שלא יעשה [השליח] שליחותו".

היות שהמשלח ידע כי השליח לא יניח את ציווי הקב"ה על מנת לקיים את שליחותו, מתברר שלא יכול להיות שהוא היה רציני כאשר מינה את השליח לשליחות זו. ממילא, כל מנגנון השליחות קורס, כי גם מינוי כראוי לא היה כאן.

בסופו של דבר, הסוגיה מציעה מקורות פורמליים יותר לדין 'אין שליחות לדבר עברה'. הגמרא קובעת שישנם שני חריגים לדין זה, הנלמדים במפורש מן הפסוקים, ובהם יש שליח לדבר עברה:

החריג הראשון - מעילה (גניבה מהקדש);

החריג השני - אחד משני אלו:

1. טביחה ומכירה (מכירה או שחיטה של בהמה שנגנבה, המחייבת בקנס של פי ארבעה או חמשה מן השווי המקורי של הבהמה),

2. שליחות יד (שומר שמעל בשליחותו ונהנה מן החפץ עליו הופקד לשמור).

במקרים אלו השליחות אכן מצליחה להעביר את האחריות למעשה אל המשלח, למרות שהשליח הוא זה אשר ביצע את המעשה בפועל. במקרים אלו שליחות אכן פועלת. אולם הכלל קובע שבכל מקרה שהתורה מחדשת דין מסוים פעמיים, הדבר מלמד אותנו שדין זה תקף דווקא במקרים שבהם נתחדש ולא במקרים אחרים ("שני כתובים הבאים כאחד - אין מלמדין"). בכך שהתורה חידשה כי ישנה שליחות לדבר עברה בשני המקרים הללו, היא גם הגבילה את החידוש רק למקרים אלו, ומכאן שבמקרים אחרים השליחות איננה פועלת.

לחלופין, הגמרא מציעה פסוק בספר ויקרא (י"ז, ד) כמקור לכך שאין שליחות לדבר עברה:

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה... ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'... - דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך".

התורה קובעת שהקרבת קרבן מחוץ למקדש תיחשב כעברה עבור המקריב בפועל. על ידי ההדגשה שהאשמה על שחיטת הקרבן מחוץ למקומו תחול דווקא על ראשו של מי שהקריב בפועל את הקרבן, מלמדת אותנו התורה ששליחות איננה פועלת במעשה שהוא עברה. שליח שנשלח לבצע עברה עבור משלחו - חייב באחריות בעצמו.

קיימת מחלוקת נרחבת בין הפרשנים, בשאלה האם הגמרא, בהביאה את הלימודים מהפסוקים, חזרה בה מן הסברה אותה הציעה בתחילת הסוגיה - "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין" - או שמא רק המשיכה לברר ולשכלל את הסברה, באמצעות אסמכתאות מהפסוקים המתאימים. (עיין, למשל, בדברי ה'פני יהושע' למסכת קידושין ובדברי רבי עקיבא איגר ב'דרוש וחידוש' למסכת בבא מציעא.)

השלכות לגבי אופי הדין

המקורות השונים לדין 'אין שליחות לדבר עברה' עשויים לשקף הבדלים משמעותיים באופי הדין. אם המקור הוא סברת "דברי הרב ודברי התלמיד", נוכל לומר כי השליחות כולה בטלה מעיקרה בשליחות מעין זו. המשלח לא היה סבור שהשליח יבצע את דבריו, לא התכוון ברצינות למנותו, וכל העברת הסמכות בטלה מלכתחילה. אך אם דין 'אין שליח לדבר עברה' הוא גזירת הכתוב ואיננו תלוי בסברה הגיונית, נוכל לטעון כי השליח עדיין נותר מייצג של המשלח, אלא שלא ניתן 'להעביר' את האחריות על המעשה שהוא ביצע למשלח, והשליח נותר זה שאחראי למעשה. ההשלכה של שאלה זו, היא האם ישנה משמעות כלשהי למעשה שביצע השליח. נתבונן למשל במקרה בו ראובן מינה את שמעון לקדש לו אישה האסורה עליו. מובן כי השליח הוא שביצע את האיסור ולא המשלח, שכן אין שליח לדבר עברה. אך מהו מעמד הקידושין? האם הדין קובע שהעברה אינה עוברת למשלח, אך הקידושין חלים, או שמא הדין קובע כי אין כאן שליחות - וממילא מעולם לא היו כאן קידושין? שאלה זו נידונה בתוספות במסכת בבא מציעא (י: ד"ה דאמר) והיא כנראה תלויה בחקירה שהעלינו: סברת "דברי הרב ודברי התלמיד" תבטל את השליחות מעיקרה, בעוד הפקעה מגזירת הכתוב תמנע את ייחוס העברה למשלח, אך תותיר את השליחות בעינה.

הרמ"א (חושן משפט, סימן שפ"ח סעיף טו) פוסק להלכה את דעת התשב"ץ, שלפיה במקרה שהשליח היה ידוע כמי שרגיל לעבור על העברה לה נשלח, השליחות קיימת והמשלח חייב:

"מי ששלח שליח למסור (=ממון יהודים לשלטונות הגויים), אם השליח הוחזק לעשות - חייב המשלחו, ואין לומר 'אין שליח לדבר עבירה', הואיל והוחזק בכך".

הטעם לדברי הרמ"א ברור: ביטול השליחות לדבר עברה בנוי על סברת "דברי הרב ודברי התלמיד", ועל ההנחה הבסיסית שהשליח יימנע מלבצע את העברה; אדם שידוע בו כי הוא רגיל לעבור עברה זו, לא יהסס מלמלא את שליחותו ועל כן השליחות בעינה עומדת. הש"ך (שם ס"ק סז) חולק על הרמ"א, היות שהוא סבור כי המקור להפקעת שליחות לדבר עברה הוא הפסוקים, ולא הסברה ההגיונית.