אינו מחזיק טובה לעצמו

מאת הרב אביעד תפוחי

בוגר הישיבה, הרב אביעד תפוחי הוא תושב הישוב בית חג"י, ראש כולל הדיינות שדרות, כולל הדיינות 'אור יוסף' בבית חג"י, ואב"ד לממונות הר חברון.

 

"גדולה תורה יותר מהכהונה ומן המלכות" (פרקי אבות, פרק ו', משנה ו'), שמפאת גדלותה הדרך לקנותה אינה פשוטה כל עיקר. מלבד העמל השכלי הנדרש להבין את הדברים לאשורם, ישנו צורך שהאדם יכין את עצמו גם מבחינה נפשית ורוחנית בכדי שהתורה תחדור לליבו[1].

אחת מאותן ההכנות הנדרשות היא המידה 'אינו מחזיק טובה לעצמו', ובמאמר זה נראה, בעזרת ה', שהפרשנים הלכו בכיוונים שונים בביאור ביטוי זה[2].

א.ענווה

הסכנה שבגאווה בלימוד תורה

ההבנה הפשוטה ביותר היא המובאת בדברי הפירוש המיוחס לרש"י[3]:

שאינו נושא חן בלבו על עצמו על שהרבה תורה.

או בנוסח אחר של הפירוש המיוחס לרש"י[4]:

כך וכך למדתי, וראוי אני שיכבדוני הבריות.

בכל אופן, כוונת הדברים ברורה: התנא מלמד שבכדי לקנות תורה על הלומד להצטייד במידת הענווה. על הצורך להמנע מהגאווה הרגילה והמצויה כבר לימד אותנו התנא לעיל באומרו שהתורה נקנית "באימה ביראה ובענווה"; עתה בא התנא להזהיר את לומד התורה מפני גאווה מסוג אחר, זו העלולה לבוא בעקבות לימוד התורה. אדם שלומד הרבה תורה צריך משנה זהירות שלא ליפול בפח הגאווה.

במובן מסויים, גאווה זו חמורה יותר מגאווה רגילה, שכן לגאווה זו יש אצטלא של קדושה ולעיתים נדמה שכך ראוי לחכמים לנהוג. לעיתים יכול אדם לתרץ לעצמו ולאחרים התנהגויות פסולות כאילו זו הדרך הראויה לאדם שלמד הרבה תורה. לכן, למרות שכבר שנינו שהתורה נקנית בענווה, המשנה חוזרת שוב ומזהירה מפני גאווה: ללמדנו שאינה דומה גאווה סתמית לגאווה המתפתחת בין כתלי בית המדרש באווירה רוחנית, ואת שניהם צריך לתקן.

בגמרא אכן מסופר על אחד מגדולי התנאים שנכשל בגאווה[5] בעקבות שלמד הרבה תורה:

מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל עדר מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו, אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש...כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור נשתטח בפניו ואמר לו נענתי לך מחול לי...מיד נכנס ר"א ברבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

(תענית כ.).

ר"א הזדרז ללמד לתלמידיו את המסר אותו למד - גם כשאתה גדל וצומח אל תגדל כארז שגובהו קשה וזקוף, אלא גְדל כקנה שככל שגדל מכופף ראשו, כאומר אין גדולה זו בזכותי ומכוחי[6].

הביטוי בו בחר התנא להביע את דבריו הוא מרתק כשלעצמו: מה הפירוש המילולי של 'להחזיק טובה לעצמו'?

ניתן לדייק[7] שהתנא איננו שולל שאדם יחזיק טובה, קרי שהלומד ידע את האמת על עצמו, שאכן הוא יודע הרבה תורה; השלילה של התנא מכוונת כלפי החזקת טובה לעצמו, קרי שהלומד יראה את עצמו כזה שהטובה הגיעה ממנו. כלומר, התנא לא בא להדריך את הלומד להתעלם מהישגיו, ולהחשיב את עצמו גם לאחר הלימוד כמי שאינו יודע מאומה. אדרבה - על הלומד לדעת את מקומו (וזוהי אכן מידה נוספת מ'קנייני תורה'), ועליו להכיר במעלתו שזכה ללמוד ולדעת. הדרכת התנא היא רק שעליו להפנים שהחזקת הטובה איננה לעצמו ולא בזכותו אלא מתנת שמיים[8].

דברים דומים אומר הר"ן בדרשה העשירית מדרשותיו, בפירוש הפסוק "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים, פרק ח', פסוקים י"ז - י"ח). אנחנו רגילים לפרש שהתורה באה לשלול את האמירה שיש לנו כח חיל; אך הר"ן מפרש בדיוק להיפך: ראוי שנאמר שיש לנו כח וחיל, אלא שעלינו להוסיף ולדעת שכל הכח הזה הוא מאת ה' - הוא "הנותן לך כח לעשות חיל".

חשיבות הענווה ללימוד תורה

מדוע הענווה חשובה בכדי לקנות תורה?

ראשית, יש בגאווה מעכב טכני ללימוד: כאשר האדם איננו מבין הוא איננו רוצה לחשוף 'קלונו' לעין כל, ומעדיף לשתוק ולא לשאול[9].

אך המהר"ל מלמדנו שיש בגאווה הרבה מעבר לזה - הגאווה היא מעכב מהותי ללימוד תורה. וכך הוא מסביר זאת:

מפני כי התורה היא שכל עליון וקשה לקנות התורה... לכן צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה... כי האדם הוא בעל גוף. ועיקר המידה שהיא שכלית היא הענוה... המחשב עצמו לדבר והוא חשוב בעיניו אין זה מידת הפשיטות ולפיכך אין התורה שהוא שכל פשוט ראוי לעמוד בו, רק במי שהוא פשוט ואין מחשיב עצמו לדבר.

(נתיב התורה, פרק ב').

כלומר, ההכנה הראשית ללימוד תורה היא מידת הענווה. התורה האלוקית היא רוחנית במהותה, וממילא נדרש מהאדם מאמץ גדול בכדי להתעלות מעבר לטבע הגופני שלו בכדי לזכות להפנים אותה. הטבע הגופני הבסיסי ביותר הוא לעסוק באופן תמידי בעצמי. רואים את זה בבירור אצל ילדים קטנים, שבגילם הצד הרוחני איננו מפותח עדיין, והצד הגשמי הוא הדומיננטי: כל הורה יודע שילדים קטנים חושבים שכל העולם סובב סביבם. גם כשאנו מתבגרים לעיתים תפיסה זו נשארת אצלנו, ומתבטאת בגאווה - אני ואני ואני. אדם הסובב כל הזמן סביב עצמו לא יוכל להפנים תורה אלוקית המתרוממת מעליו; עבור זאת עליו להשתחרר מהמסגרת המצומצמת של עצמו בה הוא שקוע. לכן גאווה היא המידה הראשונה אותה צריך להשליך לפני שבאים ללמוד תורה.

ב. התמדה לאורך השנים

עד כאן פרשנו את 'מחזיק טובה לעצמו' כגאווה אך ניתן לפרש ביטוי זה גם באופן אחר.

אשם שלמד הרבה תורה עלול להרגיש שעשה את כל המוטל עליו - הוא כבר למד כך וכך שנים או כך וכך מסכתות, והנה הוא יודע תורה בכמות וברמה מכובדת; עתה יכול הוא להתבטל או להפחית מלימודו. כנגד זה בא התנא להזהיר שאל לו ללומד 'להחזיק טובה לעצמו' דהיינו לחשוב שמגיע לו הנחה בעקבות הלימוד המרובה שלו.

כיוון זה עולה בדברי רבינו יונה בפירושו למשנה אחרת במסכת אבות. המשנה בפרק ב (משנה ח') אומרת כך:

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

ומפרש רבינו יונה:

ועדיין אתה בראש[10] ומתי תשיג האמצע והסוף, כי התורה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" ואין השגת אנוש יכולה להגיע עד קצה? האחרון וכמה כל אדם מרוחק ממנה.

רבינו יונה מבין שרבי יוחנן בן זכאי פונה בתביעה לכל לומד שלא ירפה מלימודו גם לאחר שנדמה לו שכבר למד הרבה, ושלא יחוש שכבר מלא את חובתו; התורה היא אינסופית וממילא לימודה לא מסתיים לעולם.

בניגוד לפירוש הקודם שהצגנו, לפיו התנא יוצא נגד מידת הגאווה העלולה לנבוע מלימוד מרובה, לפי רבינו יונה התנא יוצא נגד מידת העצלות והבטלה העלולה לנבוע מלימוד מרובה.

ג. הבנת חשיבות התורה

המהר"ל מפראג, בביאורו למסכת אבות, מציג פירוש מהפכני לביטוי זה. לדבריו, התנא לא בא להזהיר מפני מידה מסויימת אלא בא להדריך את הלומד איך לגשת ללימוד תורה באופן כללי:

שאם מחזיק טובה לבסוף הוא פוסק מדברי תורה, כיון שהוא אומר כי מה שהוא עוסק בתורה הוא לפנים משורת הדין. אבל אם אינו מחזיק טובה לעצמו ואומר כי לכך נוצר ללמוד תורה לא יבוא לידי הפסק.

לומד הניגש ללימוד תורה כאל העשרה רוחנית גרידא לא ידבק בה לאורך ימים. ביום בו יצוצו קשיים בלימוד התורה הוא יזנח את הלימוד ויפנה לעיסוקיו האחרים. רק הניגש לתורה מתוך הבנה שהתורה היא הכרחית לקיומו יוכל להתמודד עם קשיים בלימוד וידבק בלימוד כל חייו. המהר"ל בפירושו זה נוקט בגישה פרקטית - התייחסות נכונה ללימוד תורה תביא לתוצאה המקווה, אך ברור שאין זה העיקר: ההתייחסות הנכונה ללימוד תורה נדרשת גם ללא תוצאות פרקטיות; גישה זו נכונה לתורה בעיקר מפני שכך היא האמת[11].

במקום אחר בפירושו למשנה[12] מסביר לנו המהר"ל מדוע התורה הכרחית לאדם ואיננה העשרה גרידא. לדבריו, באדם קיימים רבדים שונים- רובד גופני, רובד נפשי-פסיכולוגי, ורובד רוחני. בכל אחד מרבדים אלו גלומים כוחות אדירים, אך יש צורך בטיפוח והשקעה על מנת להוציא אל הפועל. בניגוד גמור לכך עומדת הבהמה הנקראת כך מפני שבה-מה: מה שיש בה כעת זה מה שיש לה, ואין שום פוטנציאל גלום שהיא צריכה ויכולה לממש.

מטרת האדם בחייו הוא לממש את הטמון בו עד כמה שאפשר. האדם השלם אינו זה שמימש את כל הגלום בו, שכן זוהי משימה בלתי אפשרית, אלא זה שמשתלם ומגלה בתוכו עוד ועוד. עבודת הפיתוח והטיפוח חשובה בכל רובדי החיים, אך העבודה העיקרית היא בפיתוח הרובד הרוחני, שכן עבודה מוגזמת בפיתוח הרובד הגופני מביאה את האדם לשקיעה במרוץ החיים, ועבודה מרובה בפיתוח הרובד הנפשי גורמת לאדם לשקוע בעצמו בלבד. לעומתם, פיתוח הרובד הרוחני מרומם את האדם אל עיסוק בדברים העקרוניים והנצחיים. הרובד הרוחני מתפתח על ידי לימוד תורה: על ידי הלימוד האדם מחדד את חושיו הרוחניים ונותן לחלק הרוחני שבו מקום של קבע בחייו.

נמצא שלימוד תורה איננו 'טובה' או לוקסוס, אלא חלק עקרוני מאד בחייו של אדם. נקודה זו בא התנא בא ללמדנו - אל תחזיק טובה לעצמך ותחשוב שלימוד התורה הוא 'טובה' בלבד, אלא דע שהתורה יסוד מהותי לחיים.