אינו שמח בהוראה

מאת אביעד פתוחי חותם

א. הקדמה

המידה ה-37 מקנייני התורה היא "אינו שמח בהוראה"; מרביתן של המידות המופיעות בברייתא הן מידות שמובנות מאד באינסטינקט אנושי בסיסי (למשל המידות יראה, ענווה ושמחה), אך התבוננות ראשונית במידה שלפנינו מעוררת סימן שאלה גדול. עוד מראשית ילדותנו אנו אמונים על היותה של מצות לימוד תורה אחת מאבני הקיום הבסיסיות ביותר של עם ישראל, אשר הדרך להגשמתה עוברת בשרשרת הדורות מאב לבנו ומרב לתלמידו. כך מופיע בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה, וכך גם נפסק להלכה:

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

(דברים, ו', ז).

...דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה...

(קידושין כט.)

מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד לעצמו.

(שו"ע, יו"ד, הלכות ת"ת, רמ"ה, א).

אם כן, מדוע זה יוצא התנא שלפנינו כנגדה של משימה חשובה שכזו, וקובע שאחת מדרכי קניין התורה היא "אינו שמח בהוראה"?

בלימוד שלפנינו נבקש לעמוד על משמעותה של מידה זו, ונציג לשם כך שלש אפשרויות בביאורה.

ב. הבריחה מן הכבוד

הפירוש הראשון להבנת המידה מסביר אותה מתוך הקשרה. קבוצת המידות שבתוכה נמצאת מידתנו יוצאת כולה נגד תכונה אחת מגונה ודחויה, הלא היא תכונת הכבוד[1]:

...מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה...

 לדידה של הברייתא, לומד התורה חייב להתרחק בכל מאודו ומרצו מאותה מידת הכבוד השלילית, ובייחוד להקפיד שלא לקשור, ולו קשר דק, בין לימוד התורה לבין רדיפת הכבוד.[2]

כהמשך טבעי לדרישתה של הברייתא, נוכל להבין גם את מידת "ואינו שמח בהוראה" על אותו הציר בדיוק. בעולם יהודי מתוקן, בו נמצאת התורה ותלמודה במרכז ההוויה והתודעה, עלול הרב או המורה "להתמכר" לתפקידו החשוב, ולנצל את הוראתו לרכישת כבוד, מעמד ויוקרה, בניגוד גמור להדרכתו של רבן גמליאל:

כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם?! עבדות אני נותן לכם! שנאמר "וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה..." (מלכים א', י"ב, ז).

(הוריות י:).

ג. ההכרה בחלקיות

אני לא מבין כלום בשיעורים במתמטיקה ההורים שלי ניסו להסביר לי כי אבא שלי מבין מעולה לא הצליח הם רוצים להביא לי מורה פרטי ופעם הייתי אצל חבר שלי שיש לו מורה פרטי ולמדתי איתו ולא הבנתי כלום אזס אני לא רוצה שהם סתם יוציאו כסף על זה מה אני אמור לעשות ופעם הייתי מעולה במתמיטקה ביסודי כל המבחנים שלי היום 90+ מכיתה ז הדרדרתי הממוצע שדלי השנה הוא 50 מה אני אמור לעשות..הרבה ילדים לא הצליחו השנה ואני עושה שיעורי בית כל הזמן..מה אני עושה אני עולה לכיתה ט זאת השנה הכי חשובה לדעתי זה חלוקה ליחידות לימוד ואני רוצה לפחות 4 יחדות לימוד במתמטיקה בבקשה תעזרו לי בהקדם.

('gever_ad_hakever', מתוך פורום "לימודים", באתר הנוער הישראלי fxp.co.il). [3]

סביר להניח שקטע זה מעורר בת שחוק וחיוך בזווית הפה בקרב רובם של לומדי הסדרה; יחד עם זאת, נדמה לי שבתוך תוכם של כמעט כל הלומדים, טמון זיכרון של חוויה דומה מימיהם כתלמידים במוסדות החינוך השונים. אך ברשותכם האדיבה, לומדים יקרים, אבקש לרגע להתרומם מעל תיאורו של אותו 'gever' מיודענו, ולשאול האם ישנו גם צד נוסף למטבע הרגשות המוכרים הללו, אותם רגשות שליוו (ומלווים) כל אחד ואחת מאתנו, ודומה לעתים שהם שכמעט הכרחיים לפעולת הלמידה?

כיוון מעניין שכזה מתאר בפנינו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק:

אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הכוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול רצון הייתי, ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי, במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החוויתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם מחום נפשי. דברי, כנראה, לא הציתו את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב... אתי תלין משוגתי.

(מתוך "על אהבת התורה וגאולת נפש הדור").

בשורות אלו מתאר הרי"ד סולובייצ'יק בכנות מיוחדת ומרגשת את אחד מקשייו הגדולים של מורה ההוראה, הקשור במימד החלקיות[4].

בקרבו של מורה ההוראה, גועש וסוער מעיין הלמידה והדעת, המבקש לצאת ולהפרות את צמאי הידיעה הסובבים. ברם, בשלב מוקדם או מאוחר של מלאכת ההוראה הקדושה, המלמד מגיע להכרה חדשה ומורכבת לגבי מוגבלות כפולה ובלתי ניתנת לפתרון בלימוד. מצד אחד, ישנה מוגבלות ביכולתו להוראת התכנים בצורה מלאה ושלמה; ומצד שני, ישנה מוגבלות ביכולתם של תלמידיו ושומעי לקחו, להפנמת תכניו ומסריו בצורה מלאה ושלמה. ביטוי לכך נמצא בסיפור על מיתתו של רבי אליעזר:

נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו. אמר: אוי לכם שתי זרועותיי, שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי: הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים; הרבה תורה לימדתי, ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד, אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם. ולא עוד, אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות, בנטיעת קשואין, ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם.

(סנהדרין סח.).

ידיעותיו הרבות של מורה ההוראה, אשר נקנו בעמל וביגיעה של שנות לימוד מעמיק ומסור, מסותתות וחצובות במעמקי נפשו ותודעתו. מיקום כה אישי ורגיש לאותן הידיעות המוזכרות, גורם לכך שהן לעולם לא יוכלו להיקנות במלאן על ידי קהל מאזיניו ואוהביו של אותו המורה. מיטיב לתאר זאת ר' נתן מנמירוב, על מורו ורבו רבי נחמן מברסלב:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר כְּבָר שֶׁיֵּש לוֹ תּוֹרוֹת בְּלִי לְבוּשִׁים. פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלְבִּישׁ אוֹתָהּ בְּשׁוּם לְבוּשׁ. וְאָמַר קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא, שֶׁסּוֹמֵךְ הַתּוֹרָה עַל הַמִּקְרָא כְּמוֹ שֶׁסּוֹמְכִין עַל אֵיזֶה דָּבָר וְכוּ' כֵּן הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ גָּבוֹהַּ מְאד, עַד שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְלַבֵּשׁ כִּי אִם דֶּרֶךְ אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא, וְהָבֵן.

(חיי מוהר"ן, שנ"ה).                                                                                                                                                                                  (מתוך "חיי מוהר"ן")

אשר על כן, אחת ממשימותיהם הגדולות והסבוכות של מורי ההוראה בישראל היא היכולת לצמצם את עצמותם והוייתם, כדי להתאים את חומרי הלימוד לתלמידיהם, תוך עיבוד וחשיבה בלתי פוסקים על צרכיהם, רמתם ויכולותיהם החלקיות. משימה זו מקשה לא פעם על מלאכת ההוראה והמשמשים בה, וגורמת לעתים למורה המסור והמשקיע שלא לשמוח בהוראתו, ולעלות על משכבו בתחושה שאיננה נותנת לו מנוח על התורה האהובה ומשיבת הנפש, שאיננה מוצאת את לבושה המתאים וההולם:

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.

(שיר השירים, ג', א).

ד. הרצון לשיתוף

הפירוש השלישי והאחרון שאותו נבקש להציע, איננו עוסק בתכונותיו של המלמד וגם לא בתחושותיו בשעת הלימוד, אלא בדרכי לימודו והוראתו.

עיון בהופעותיו של השורש י.ר.ה במשניות אחרות בש"ס, מעמיד את הטיותיו השונות בשדה סמנטי דומה, המתאר את תפקידו של המורה והמלמד:

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה...

(הוריות ב.).

מי שהיו מימיו על כתפו, והורה הוראה...

 (פרה, ז', ט).

הורה רבי טרפון בלוד האונאה שמונה כסף לסלע שליש למקח...

(ב"מ מט:).[5]

ממשניות אלו עולה תיאור חד סטרי וברור בדבר תפקידה של מערכת הלמידה והפסיקה בישראל. במערכת זו ישנם בעלי סמכות, ידיעה ויכולת, הנדרשים ומעוניינים להעביר את אותו מידע חשוב ונצרך להמוני העם הסובבים אותם.

על בסיסו של תיאור זה, מופיעה דמותו של המורה שאיננו שמח בהוראה, ומבקש להציג מודל דו-סטרי של הלימוד. לדידו של מורה זה, למידה משמעותית ונכונה יותר היא למידה שיתופית ומאוחדת, למידה המבקשת לאסוף מפירותיו של כל אחד מהשותפים בה - רב ותלמיד, אב ובן, משכיל וסקרן. לימוד שכזה ממשיך את דרכם הסלולה של בן זומא ורב נחמן בר יצחק:

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם; שנאמר "מכל מלמדי השכלתי" (תהילים, קי"ט, צט).

(אבות, ד, א).                                                 

אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי, ג' יח)? לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים - קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן.

(תענית ז.).

כאשר התורה נלמדת בשיטה שכזו, הלימוד יתואר בעזרת הטיותיו של השורש ל.מ.ד.:

רחץ[6] לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.

(ברכות טז:).

הביאו לפניו[7] דלי של צונין. או' להם לתלמידיו: השותה מים לצמאו מאי מברך? אמרו לו: ילמדנו רבינו! אמ' להם: בורא נפשות וחסרונן. אמ' להם: אשאל? אמרו לו ילמדנו רבנו!

 (תוספתא ברכות, ד', טז).

ואי זהו רבו? רבו שלימדו תורה, לא רבו שלימדו אומנות. ואי זה? זה רבו שלימדו ופתח לו תחלה. ר' מאיר אומ': רבו שלימדו חכמה, לא רבו שלמדו מקרא. ר' יהודה או': כל שרוב תלמודו ממנו. ר' יוסה או': כל שהאיר עיניו במשנתו.

(תוספתא ב"מ ב, ל).

ה. סיכום

בשיעור זה עסקנו במידה ה-37 של קנייני תורה, מידת "אינו שמח בהוראה". פתחנו את עיוננו בסתירה שבין הדרישה שלא לשמוח בהוראה לבין חובת לימוד תורה לאחרים. לאחר מכן הצענו שלש אפשרויות שונות להסבר המידה:

א. כוונת הברייתא היא לסלידה מכבוד.

ב. הברייתא עוסקת בהכרה בחלקיות יכולת העברת התורה לתלמידים.

ג. הברייתא מכוונת ללמידה שיתופית ומאוחדת יותר.

 

יהא נא לימודנו לזכרו הטהור והמבורך של חברנו אוריאל ז"ל, אשר למד ולימד תורה בתום לב ובמתיקות נפש.