איני יודע אם פרעתיך
"איני יודע אם פרעתיך"
בפעם שעברה, ראינו את מחלוקת האמוראים בשאלת ברי ושמא. להלכה אנו פוסקים כדעת רב נחמן ורבי יוחנן, שהטוען טענת ברי (טענה ודאית) אינו יכול להוציא ממון מהטוען טענת שמא (טענת 'אולי') בעזרת טענתו בלבד, שכן עליו להביא ראיה לטענתו. אולם, דין זה אמור רק כאשר הנתבע טוען "איני יודע אם הלווית לי". אם הנתבע זוכר שהתובע הלווה לו ורק אינו זוכר אם פרע את החוב - כלומר, טוען "איני יודע אם פרעתיך" - משנה מפורשת בבבא קמא (קיח.) קובעת שהוא חייב לשלם, וכך נפסק להלכה.
אם כן, יש להבין: כיצד ניתן לחייב ממון במקרה זה? הרי נפסק להלכה שהטוען טענה ודאית צריך להביא ראיה כדי להוציא ממון מידיו של הטוען טענת "שמא"?
ביישוב שאלה זו רבו ההסברים, ואנו נסתפק במסגרת זו בשניים מהם.
הט"ז (חו"מ סוף סי' ע"ה) כותב: "דדוקא ב'איני יודע אם אני חייב לך', ועכשיו נולד ספק - מוקמינן בחזקתו שהיה תחלה קודם הספק, דלא היה עליו שום חוב. מה שאין כן ב'איני יודע אם פרעתיך', אם נוקי הממון בחזקת קמא קודם שנולד הספק - אז ודאי חייב לו, ממילא נשאר החוב בתקפו". כלומר, הטוען טענת שמא חייב בשל "חזקה דמעיקרא": אנו משאירים את המצב הידוע האחרון על כנו, כל עוד לא ידוע לנו שהוא השתנה. כיוון שאנו יודעים בוודאות שהתובע הלווה לנתבע, ורק איננו בטוחים אם הוא פרע את חובו - מעמידים את ההלוואה על חזקתה, ומחייבים את הנתבע להשיב אותה לתובע.
הרי"ף בבבא קמא מציע הסבר שונה במקצת. לדבריו, במקרה שהנתבע מודה בהלוואה ומסופק בפירעון - הוא חייב לכולי עלמא, "דאין ספק מוציא מידי ודאי" (מד: בדפי הרי"ף). הרי"ף אינו מסתמך על חזקת החיוב אלא על כלל הלכתי רחב יותר (שייתכן שהוא הרעיון העומד מאחורי המושג של "חזקה דמעיקרא"): כאשר יש גורם ודאי מוסכם ועוד גורם המוטל בספק - אין בכוחו של הספק לבטל את תוקפו של הגורם הודאי.
שני ההסברים קרובים למדי, אך עם זאת נראה שיש ביניהם נפקא-מינה. הש"ך (חושן-משפט, סי ע"ה ס"ק כז) מחדש מקרה נוסף שנחשב לדעתו ל"איני יודע אם פרעתיך": "ונראה, דאפילו ספק הפרעון הוא קודם ההלואה, כגון שהיה לו פקדון בידו, ואחר שנאבד בפשיעה - הלוה לו (השומר) ונתחייב לשלם לו מאה זהובים, והנפקד אומר יודע אני שלא היה שוה רק חמשים, והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה, ואפשר היה שוה מאה, ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום, לפי שהמאה שהלויתני יצאו במאה של דמי הפקדון - אפילו הכי חייב הלוה לשלם לו חמשים, דמכל מקום הווה ליה החיוב ברי והפטור ספק, ובכהאי גוונא "ברי ושמא ברי עדיף". וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים".
במצב שבו עוסק הש"ך - לא ניתן לדבר על חזקת חיוב, שכן לא היה שלב שבו היה חיוב ודאי. לעומת זאת, ניתן לדבר על שני גורמים רלוונטיים - מחייב ופוטר. הגורם המחייב הוא ודאי ואילו הגורם הפוטר הוא בספק, ולכן ניתן לומר ש"אין ספק מוציא מידי ודאי" ולחייב את הנתבע לשלם. כלומר, דברי הש"ך תואמים את הסברו של הרי"ף, אך לא את זה של הט"ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)