איסור אבל ללכת לבית שמחה

  • הרב משה טרגין

איסור אבל ללכת לבית שמחה

צום י"ז בתמוז פותח את תקופת "בין המצרים". תקופת בין המצרים מתחילה ומסתיימת בשני תאריכים שבהם קרו אירועים קשים לאומה היהודית במהלך החורבן של שני בתי המקדש. על מנת לציין אירועים אלו, אנו נוהגים מספר מנהגי אבלות, ההולכים ומחמירים עם הזמן, עד לתשעה באב, שבו מנהגי האבלות מגיעים לשיאם. הרובד הראשון של מנהגי האבלות, המתחיל בי"ז בתמוז ונמשך עד תשעה באב, הוא רובד הכולל בתוכו מנהגי אבלות קלים. אומרים בשם הרב סולובייצ'יק זצ"ל שמנהגי האבלות הנוהגים בשלושת השבועות הללו, נתקנו על דרך מנהגי האבלות של י"ב חודש של יחיד (מנהגי האבלות שאותם נוהג כל אדם בשנה הראשונה למות הוריו). במשך זמן זה, האבל אסור בשני דברים: איסור תספורת (איסור המתמשך עד לזמן שבו חבריו מעירים לו כי הוא זקוק לתספורת; "עד שיגערו בו חבריו"), ואיסור ללכת לבית השמחה. שני איסורים אלו חלים גם בשלב הראשון של האבלות הנוהגת בתקופת בין המצרים. בשיעור זה נעסוק באיסור השני שביניהם- האיסור ללכת לבית השמחה.

הגמרא במסכת מועד קטן (כב:) מציינת הבדל בין אבלות על קרוב לבין אבלות על הורה (שהיא אבלות ארוכה יותר וחמורה יותר): אבל רגיל מותר ללכת אל בית המשתה לאחר 30 יום מיום המיתה, בעוד שאבל על הוריו אסור ללכת אל בית המשתה במשך כל השנה הראשונה למותם. במבט ראשון, נראה כי ההבחנה ההלכתית בין אבלות על קרוב לבין אבלות על הוריו היא הבחנה הגיונית. הדבר היסודי ביותר בנוגע לאבלות הוא כי יש להימנע בתקופה זו מכל אירוע של שמחה. במשך השבוע הראשון לאבלו אסור לאבל ללמוד תורה, הוא אסור ברחיצה ובנעילת מנעלי עור- איסורים שמטרתם למנוע ממנו הנאה ותענוג. הגמרא במסכת מועד קטן אומרת כי אסור לאבל אפילו להחזיק ילד בידיו בימי השבעה משום שהחזקתו עלולה לשמח אותו. כהרחבה לאיסורים אלו, אסור לאבל ללכת לשמחות או לאירועים דומים. העובדה כי הרחבה זו של איסורי שמחה נעשית לזמן ארוך יותר באבלות על הורים אינה מפתיעה.

אך ישנה דעה בראשונים המאלצת אותנו לחשוב מחדש על הסברה שהעלינו זה עתה לגבי הלכות אלה. לדעת תוספות מותר לאבל ללכת לשמחה אם לא ישתתף בסעודה- שהיא כשלעצמה מהווה את השיא של אירוע השמחה. פסק זה של תוספות משקף את הבנתנו הנוכחית, משום שאם אכן יש איסור על האבל להשתתף באירועים משמחים יש מקום לאסור עליו דווקא את הסעודה על מנת למנוע ממנו את העונג וההנאה שבה.

אולם הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (ראה הערות), מביא את הדעה שהזכרנו לעיל ודוחה אותה. לדעתו אסור לאבל ללכת לבית השמחה גם אם אינו משתתף בסעודה או בחגיגות המתרחשות שם. נראה שהרמב"ן הבין איסור זה אחרת. למרות שהאבל אינו נהנה מן הסעודה, הוא מנוע מלבוא לבית השמחה. הרמב"ן כנראה התייחס לאיסור זה כאל איסור פורמלי. לעיל אמרנו כי האבל אסור בהנאה- בין אם היא באה מלימוד תורה, מהחזקת ילד או מהליכה לבית המשתה. לדעת הרמב"ן אסור לאבל אפילו לשהות בבית השמחה- האבל אינו מסוגל לעמוד בפני הרגשות הסוערים במקום שכזה, רגשות שהם ניגוד גמור למצב האבלות שלו.

למעשה, ניתן למצוא סמך לחילוק זה מלשון הגמרא. הגמרא מגדירה איסור זה במילים "נכנס לבית השמחה לאחר י"ב חודש". מדוע הגמרא לא אמרה בפשטות כי אסור לאבל ליהנות ממשתה או להשתתף במשתה? באמצעות ניסוח האיסור כאיסור הימצאות בבית המשתה, הגמרא ממקדת את האיסור בשהייה בבית השמחה ולא בחוויית השמחה בפועל.

הרמב"ן מתאר מקרה מקביל הממחיש עיקרון זה. הגמרא במסכת מועד קטן (יד:) מסיקה כי אסור לנהוג אבלות ביום טוב; אבלות החלה ביום טוב נדחית או מתבטלת (תלוי בתאריך). הלכה זו אינה מובנת דייה. מדוע אין לאפשר לאבל להמשיך באבלות גם ביום טוב ולאסור עליו שמחת יום טוב? העובדה שיום טוב חל בימי אבלותו, אין בה כדי לומר כי האבל אכן שמח!! הרמב"ן אומר כי "אין אבלות במקום שמחה". ימים אלו (יו"ט) כבר מוגדרים כימי שמחה. אבלות אינה יכולה לחול בימים אלו. אדם אינו מסוגל לחוות את שתי החוויות בו זמנית, ולכן האבלות נדחית מפני שמחת יום טוב. המקרה שבו אנו עוסקים דומה למדיי למקרה זה, פרט להבדל אחד. במקרה של יום טוב, אבלות אינה חלה משום שיום זה הוגדר כיום טוב עוד לפני שהאבלות חלה. במקרה של איסור בית השמחה, אסור לאדם ללכת לבית השמחה משום שהוא הוגדר כאבל עוד לפני שהגיעה השמחה לעולם. עליו להימנע מללכת לבית השמחה ולא להפסיק את אבלותו. בשורש הדברים, מקרים אלו דומים למדיי. שניהם מצביעים על הניגוד הגמור שבין אבלות לשמחה.

מה הדין במקרה ההפוך- מקרה שבו האבל חווה שמחה אך אינו משתתף בשמחה עצמה? שאלה זו באה לידי ביטוי בשני מקרים. לדעת תוספות אסור לאבל להשתתף בסעודה, אפילו אם במשך זמן הסעודה האבל ישהה בחדר המלצרים. עמדה זו של תוספות מתאימה לדעתם כי אסור לאבל ליהנות כל הנאה המופקת מהסעודה. על פי דעה זו, אין זה משנה היכן הייתה הסעודה. ללא קשר למיקום הסעודה, האבל נהנה מסעודת שמחה, דבר האסור לדעת תוספות. בניגוד לדעת בעלי התוספות, מביא המרדכי את דעת רבנו טוביה, הסבור כי מותר לאבל לאכול סעודה יחד עם המלצרים. לדעת רבנו טוביה, אכילה עם המלצרים אינה נחשבת כהשתתפות בשמחה. מקרה שני שבו מופיע המצב המתואר לעיל, מובא על ידי הבית יוסף (יורה דעה, שצ"א) בשם הרוקח. האם מותר לשלוח אוכל לבית האבל? לדעת הבית יוסף מותר לשלוח, משום שהאיסור הוא הליכה לבית המשתה, אך אין איסור על הנאה מן המשתה.

אין זה מחויב כי מי שמתיר אכילה בבית יתיר אכילה עם המלצרים, ולאידך גיסא- אין זה מחויב כי מי שאוסר אכילה בחדר המלצרים יאסור גם אכילה מסעודת השמחה אפילו בבית האבל. ניתן, כמובן, להעלות שיטות ביניים ביחס למקרים שבהם עסקנו. ייתכן שיהיה מי שיתיר לאכול משלוח מן הסעודה בבית משום שאין באכילה זו כדי לשמח את האבל, אך יאסור אכילה עם המלצרים, משום שגם באכילה כזו יש השתתפות במשתה. אולם במובן הרחב של העניין, שני המקרים הללו מייצגים מצב שבו יש הנאה מהסעודה ללא השתתפות במשתה. מצב זה הפוך למצב שבו האבל נמצא בשמחה אך אינו משתתף בסעודה.

גורם נוסף שיש להתחשב בו הוא סוג האירוע שבו נאסר האבל בהשתתפות. תוספות סבורים כי מותר לאבל ללכת לברית מילה מאחר שאין שמחה בברית. תוספות מסתמכים על גמרא במסכת כתובות (ח.) האומרת כי בברית אין מוסיפים את המילים "שהשמחה במעונו" בברכת המזון, כפי שמוסיפים בחתונה, משום ששמחת הברית מעורבת בכאבו של הילד הנימול. גם בפסיקה זו תוספות נאמנים לשיטתם כי אסור לאבל ליהנות, ומכיוון שמילה אינה מוגדרת כאירוע משמח מותר לאבל להשתתף בה. ואולם, ניתן לחלוק על עמדת תוספות בנידון. אמנם אנו נמנעים מלהכריז על השמחה על ידי הוספת המילים "שהשמחה במעונו" בברכת המזון. תוספת כזו יש בה משום הכרזה שלא במקומה, בהתחשב בכאב של הילד. אך ברור כי ישנה שמחה המעורבת בברית המילה. ממילא, אבל המשתתף בברית חווה שמחה מסוימת. גם אם זו שמחה שאינה ניתנת להכרזה בגלל סיבות מסוימות, הוא מרגיש שמחה!! אם קנה המידה היחיד לבחון האם מותר לאבל להשתתף באירוע הוא ההנאה מהאירוע, אפשר לחלוק על ההיתר שהתירו תוספות לאבל להשתתף בברית מילה. אך אם נבין כי האבל אסור בהשתתפות באירוע המוגדר כשמחה, יש מקום לבחון את הגדרתו הפרטית של כל אירוע. סעודת נישואין ודאי מוגדרת כסעודת שמחה- סוף סוף, הסעודה היא המצווה המרכזית של הערב. לכן, כל מי שנמצא בסעודה משתתף בשמחה. הסעודה בברית אינה סעודת שמחה אלא סעודת מצווה- סעודה הנעשית לכבוד המצווה. נכון הדבר, כי כל המשתתפים בסעודה שמחים בה, אך עם זאת אין בכך כדי להגדיר את הסעודה כסעודת שמחה, ואת כל מי שמשתתף בסעודה כזו כמשתתף בסעודת שמחה. באופן אירוני במקצת, דווקא על ידי הבנה שונה במקצת של האיסור- הבנת האיסור כאיסור על האבל להשתתף באירוע המוגדר כשמחה- מתאפשרת גמישות מה ביכולתו של האבל להשתתף בסעודת ברית מילה.

לסיום, נבחן מקרה שבו יש לאדם מניעים מיוחדים להגיע לאירוע מסוים. הרמב"ן מצטט את דעת הראב"ד, הסבור כי יש להתיר לאבל ללכת לחתונת יתום או אלמנה הנמצאים תחת חסותו. כיוון שהחתונה לא תתבצע ללא נוכחותו, מותר לו להגיע אליה. ניתן להתייחס להיתר זה כאל דחייה גרידא. בהתחשב בנסיבות המיוחדות, שבהן החתונה אינה יכולה להתקיים ללא נוכחותו של האבל, החתונה דוחה את האבלות. אולם ישנם מספר ראשונים (מהר"ם מרוטנבורג, מרדכי) הסבורים כי ניתן להרחיב היתר זה לכל החתונות שבהן האבל אינו נוכח מרצונו אלא מחובתו. אין הם מזכירים את חשיבותה או את ייחודה של החתונה; ההיתר ללכת לחתונה אינו תלוי בגורמים אלו. אם אכן האיסור על האבל הוא לשמוח באמצעות הליכה לאירוע של שמחה, ניתן להבין את החשיבות שבשאלת המניע להליכה לאירוע. אפשר לומר, כי השמחה מותנית בהליכה לאירוע מרצון. אבל שמחויב ללכת לאירוע מסיבות אחרות, אינו קוטע את אבלותו בהליכה לבית השמחה- נוכחותו שם נובעת מחובה.

נקודות מתודיות:

1. כפי שכבר ראינו בעבר, ייתכנו שתי נקודות מבט נפרדות על הלכה מסוימת: אחת הרואה את ההלכה מנקודת מבט מציאותית, המתחשבת בהיבטים המעשיים של ההלכה, ושנייה, התופסת את ההלכה מבחינה פורמלית, כהלכה המבוססת על סיווג קטגורי. האם האיסור על האבל ללכת לשמחה מבוסס על תחושת השמחה שהוא יחווה בפועל, או שמא האיסור בנוי על הגדרה פורמלית שלפיה אסור לאבל להיות מעורב באירוע המוגדר כשמחה בימי אבלותו.

2. המקום שבו יקל עלינו להגדיר אם הלכה מסוימת היא א' או ב', הוא מקום שבו א' קיים ללא ב' או מקום שבו ב' קיים ללא א'. אם האבל הולך לשמחה ללא השתתפות בסעודה, הוא אינו נהנה, אך הוא הולך לבית השמחה וקוטע את אבלותו. באכילה עם המלצרים או בביתו הוא נהנה, אך אינו הולך למקום השמחה.

הערות:

הרמב"ן היה סופר פורה ביותר, שכתב בסוגות ספרותיות (ז'נרים) רבות. אין אח ורע לריבוי הסגנונות המתגלה ביצירתו. שתי עבודותיו המרכזיות היו הפירוש לתורה והפירוש לתלמוד. ידיעותיו הרחבות באות לידי ביטוי במיוחד בפירושו לתורה. ישנם עוד שני כרכים של כתביו, המאפשרים לקורא להתרשם מעושר יצירתו.

הרמב"ן חיבר יצירה בשם "תורת האדם" הכוללת את כל ההלכות הנדרשות לאדם אל מול פני גורלו האחרון- המוות. ההלכות הראשונות המובאות שם נוגעות לחולים, ואחר כך מובאות הלכות העוסקות בדיני אבלות ובדיני תשעה באב.