איסור אונאה

  • הרב אוהד פיקסלר

בשיעור השבוע נעסוק באיסור אונאה, אשר מוזכר לראשונה בתורה בפרשת בהר (ויקרא, כ"ה, יד - יז) ונידון בגמרא בפרק רביעי במסכת בבא מציעא (מט: והלאה). בשיעור זה נעסוק במספר יסודות העוסקים בדין אונאת ממון, נעמוד על משמעות האיסור ונבחן את יישומו בעולם המודרני. 

א. מהות איסור אונאה

בפרשת בהר התורה מפרטת את דיני היובל ובכלל זה את ההלכה שהקרקע אינה נמכרת לצמיתות. לכן, כאשר מוכרים קרקע בעצם מוכרים זכויות שימוש עד היובל, ומחיר העסקה נקבע על פי השנים שנותרו עד היובל. לאור עקרון זה התורה אומרת כך:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ.

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹוקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם.

(ויקרא, כ"ה, יד - יז).

פסוקים אלו הם המקור לאיסור אונאה. בדברי חז"ל מצאנו הרחבות מחד וצמצום מאידך של דיני אונאה. נביא את עיקר דיני הונאה לאור פסקי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מכירה:

(א) אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו...ואף על פי שהוא עובר בלא תעשה אינו לוקה מפני שניתן להשבון...

(ב) וכמה תהא הונייה ויהיה חייב להשיב? שתות בשוה. כיצד? הרי שמכר שוה שש בחמש, או שוה שבע בשש, או שוה חמש בשש, או שוה שש בשבע - הרי זה הונייה, ונקנה המקח, וחייב המאנה לשלם את ההונייה ולהחזירה כולה למתאנה.

(ג) היתה ההונייה פחות מזה בכל שהוא, כגון שמכר שוה ששים דינר בחמשים ופרוטה, אינו חייב להחזיר כלום, שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו...

(ד) עד מתי יהיה לו לחזור ולתבוע ההונייה או לבטל המקח? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואם שהה יותר מזה אפילו לקח שוה מאה במאתים אינו חוזר.

כאשר המקח נעשה בהפרש של שישית משוויו של החפץ, העסקה עומדת בעינה אך יש חובה להחזיר את ההפרש בין השווי של החפץ לבין הסכום שהוא נקנה. הזמן שבו ניתן לקיים דין זה הוא משך הזמן עד שהקונה יראה את המקח למומחה הקרוב למקום מגוריו, יבין שנעשתה טעות במכירה וידרוש את ההפרש. למרות שהדין של אונאה נלמד ממכירת קרקעות, הגמרא (בבא מציעא נו.) קובעת שאין אונאה לקרקעות, וכך פוסק גם הרמב"ם (י"ג, ח).

הלכות אלו מעלות מספר שאלות לגבי משמעות דיני אונאה, אשר במסגרת זו נוכל להזכיר בקצרה אך לא להתעמק בהן:

1. כיצד המקרה שמהווה את מקור הדין בתורה (קרקעות) אינו נכלל באיסור? האם אין איסור כלל של אונאה בקרקע?

2. האם קיים איסור גם באונאה של פחות משתות או שמא רק במקרה של שתות ומעלה?

3. האם מדובר על איסור או על חובה ממונית?[1]

4. מהי משמעות האיסור - האם מדובר על איסור כנגד רמאות או משהו אחר?

לאור הזמן שבו מתקיים דין אונאה לאחר המקח נראה שמדובר על סוג של רמאות. האדם רשאי ללכת להתייעץ במומחה לאחר הקנייה ובמידה ורימו אותו - הוא יכול לקבל את ההפרש ללא ביטול המקח. אולם, מהלכות אחרות נראה שהצגה זו אינה מדויקת[2]. הרמ"א פוסק בעקבות סוגיית הגמרא בדף נא. את המקרה הבא:

היה יודע הלוקח בשעה שלקח שנתאנה ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו - לא אמרינן דמחל הואיל וידע.        

(חו"מ, רכ"ז, ז).

במקרה זה לא ניתן לדבר על רמאות הואיל והקונה ידע בזמן המכירה שהמחיר אינו הוגן. המחיר ששולם הוא שתות מעל מחיר השוק, והקונה ניצל את דיני אונאה כדי להרוויח: אם הוא היה מתמקח עם המוכר הוא היה מצליח, ככל הנראה, להשיג מחיר נמוך יותר מזה ששולם אך עדיין גבוה יותר ממחיר השוק. לכן, הוא החליט לשלם דווקא את הסכום שהמוכר דרש, ואחרי כן לתבוע על פי דיני אונאה את מלא ההפרש ממחיר השוק.[3] אולם, אף על פי שאין כאן רמאות מצד המוכר, דיני אונאה מתקיימים. כמו כן חז"ל קישרו את איסור אונאת ממון לדיני אונאת דברים:

כשם שהונייה במקח וממכר כך יש הונייה בדברים שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך אני ה'" (ויקרא, כ"ה, יז), זה הוניית דברים.                      

(הלכות מכירה, י"ד, יב).

גדולה הוניית דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, וזה בממונו וזה בגופו. והרי הוא אומר בהוניית דברים: "ויראת מאלוקיך" לפי שהדבר מסור ללב. הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלוקיך", וכל הצועק מהוניית דברים נענה מיד, שנאמר "כי אני ה'".           

(שם, יח).

באונאת דברים לא ניתן להגדיר את הפגיעה כרמאות אלא מדובר על פגיעה מסוג שונה; אך הרמב"ם, בעקבות חז"ל, מבין שיסוד האיסור זהה ולכן שני הדינים נלמדים מאותה פרשה ונפסקו אחד לאחר השני בהלכות מכירה.

פרופ' שנרב הציע להבין את איסור אונאה לא כמעשה רמאות, אלא לנסח את יסוד האיסור כשימוש ביתרון הביתיות כלפי הצד השני. במקרים אלו לא מדובר על רמאות במובן הרגיל אלא שימוש בסיטואציה על מנת להשיג עסקה בתנאים מיטביים. דבר זה נכון גם בפגיעה מילולית כלפי הזולת, וכן בקנייה או מכירה שלא במחיר השוק ההגון בגלל חוסר ידע של הקונה[4].

ב. משמעות אונאה בימינו

העולם העסקי השתנה רבות בין ימי המשנה והתלמוד לבין ימינו. בעבר המחיר כלל את עלויות הייצור או הגידול בתוספת שכר סביר עבור הטרחה. היה שווי אובייקטיבי לחפץ והיה ניתן לקבוע אותו במידה ונוצרה חריגה בתשלום. בימינו לא ניתן לדבר על שווי אובייקטיבי של חפץ ממספר סיבות. ראשית, כיום הקשר בין עלויות הייצור הגולמיות לבין המחיר שנקבע אינו הדוק, והוא נקבע לרוב לפי המחיר שהקונה מוכן לשלם. למשל, שווי של דירה בימינו אינו קשור למחיר הבלוקים אלא להיצע וביקוש בשוק הדיור במיקום המדובר. כמו כן קשה להעריך בימינו את המחיר המדויק של עלות המוצר, שכן אנו נכנסים לשיקולים של פרסום, שיווק, ארנונה והוצאות נלוות נוספות. בעקבות כך ישנם מותגים ששווים יותר ממוצרים אחרים למרות שחומר הגלם יכול להיות זהה. לכן, קשה להגדיר שווי אובייקטיבי של חפצים, וממילא עולה השאלה כיצד מיישמים את דיני אונאה בעולם המודרני.

כאשר לומדים את הלכות אונאה ברמב"ם עולה בהלכות שונות שבמקרים רבים איסור אונאה לא קיים. לדוגמא, כאשר המוכר מודיע לקונה את סכום הרווח שלו:

הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונייה. כיצד? חפץ זה בכך וכך לקחתיו כך וכך אני משתכר בו, אין לו עליו הונייה.                                                   

(י"ג, ה).

דהיינו, למרות שמחיר העסקה גבוה דיו כדי להחשב אונאה, דיני אונאה לא חלים כאשר המוכר מודיע לקונה את סכום הרווח שלו. הרמב"ם ממשיך בעקרון זה בפרק הבא:

כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר. אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות.

במה דברים אמורים? בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות. אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער, אלא ישתכר כל מה שירצה.

(יד ,א - ב).

עקרונות אלו דומים למציאות היום, אשר בה הממשלה קובעת מחיר אחיד עבור מוצרי יסוד. לאור כך נראה שלגבי שאר המוצרים לק קיימים דיני אונאה כל עוד הלוקח מוכן לשלם.

מקרה נוסף שמצאנו בפוסקים שאין בו הונאה הוא כאשר מוצר שווה לאדם מסוים יותר מאשר לאדם אחר. במקרה כעין זה דן קצות החושן, בעקבות מקרה בגמרא (קידושין ח.) בו רב כהנא שילם סכום גבוה עבור לבוש מיוחד של תלמידי חכמים, ונקבע כי בשל כך לא מדובר באונאה:

...שמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה, אי להאי לוקח שוה שיתא אין בו משום אונאה, דבתר דידיה אזלינן...

 (חו"מ, רכז, א).

אולם הקצות אומר שבמקרים דומים, למשל של צורך דחוף, חלים דיני אונאה, והוא אינו מגיע למסקנה באיזה מקרים יש אונאה ובאלו אין.

בהקשר זה, כיוון אחד שניתן להציע הוא לבחון מקרים בכלכלה של ימינו שיש בהם עקרונות דומים לדיני אונאה. ייתכן וחנויות שונות ימכרו מוצרים זהים במחירים שונים[5] ומחיר החנות היקרה יותר איננו נחשב לאונאה. מצד שני יתכן מצב בו אין מחיר נקוב לחפץ בחנות אלא המחיר נקבע על פי התמקחות עם הקונה, והמוכר מנסה לקבל את המחיר הגבוה ביותר; במצב זה נראה שדיני אונאה חלים.[6]

הרב אשר וייס עסק בנושא זה בתשובה (שו"ת מנחת אשר ח"ג, קז). בתחילת דבריו הוא מביא את דברי הרמב"ם בהמשך הלכות מכירה:

המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אף על פי שאין מדתו ומשקלו ומניינו ידוע הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה. כיצד? ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך; מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך; שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך - אף על פי שאין מדת הערימה ידועה ולא משקל התאנים ולא מניין הקנקנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים, אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם, ויש להם הונייה לפי השער שבשוק כמו שביארנו.

 (כ"א, א - ב).

למרות שהאדם קנה את החפץ לא במחיר האמיתי שלו שהרי הכמות לא הייתה ידועה, עדיין המכירה תקפה ויש אונאה במידה והשווי אינו נכון ביותר משתות. הבית יוסף התקשה בדין זה לאור שתי סוגיות במסכת בבא מציעא, ולמסקנה כתב כך:

ושמא לא כתב כן הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא בזה; אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע, אלא כל אחד קונה כמו שחפץ, לית ביה אונאה.

(ריש סימן ר"ט).

הרמ"א (דרכי משה, א') חלק על דברי הבית יוסף והבין שאין לחלק ובכל מקרה יש אונאה. משיטת הבית יוסף עולה שכל דבר שאין בו שער ידוע לא שייך לגביו דין אונאה. הרב וייס כותב שלמרות שהרמ"א והרבה מנושאי הכלים של השו"ע חולקים על הבית יוסף, המוכר יכול לטעון 'קים לי כדעת הבית יוסף'. לאחר מכן עומד הרב וייס עומד על כך שבכלכלה המודרנית לא ניתן לדבר על מחיר מוגדר של חפצים, כיוון שהוא משתנה לפי גורמים רבים, ולכן ייתכן שבמציאות של ימינו גם הרמ"א יודה לבית יוסף.

הרב וייס ממשיך בהמשך התשובה להסביר את הקושי בהכלת דיני אונאה בימינו, וכותב כך:

אמנם בהרבה דברים הנמכרים בזמן הזה קשה מאד לקבוע מחיר ואף לקבוע את הגבול העליון והתחתון אי אפשר בדקדוק, דהמסחר כל כך דינמי... והתקשורת מפותחת כל כך ובידו אף להזמין דרך הטלפון ובאמצעים נוספים משלוח לביתו מקצה העולם, ומשום כך קשה לקבוע מחיר מוגדר...

ונראה עוד שכיון שמקובל בכלכלה המודרנית שכל אחד מוכר במחיר הכדאי לו והלוקח הוא זה שסוקר את השוק כדי לקבוע את המחיר המתאים לו ובדיקה זו מוטלת עליו ולא על המוכר, אפשר דהווה ליה כמתנה על מנת שאין לך עלי אונאה...נראה לכאורה שבזמנינו שזו דרך המקובלת במסחר נראה דהויה ליה כמפרש, ודוגמא לזה...דכך עניני משא ומתן סתמא דמילתא דהכל נעשה על דעת המנהג...

דברי הרב וייס מתיישבים על הלב, אבל בשורה התחתונה יוצא שכמעט ועקרנו לגמרי את דיני אונאה: רק במקרים חריגים ניתן לדון לפי העקרונות המובאים בהלכה, וברוב המקרים הלכות אונאה אינן רלוונטיות בימינו.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   בשתי שאלות אלו ראו בשיעורו של הרב אשר וייס בנושא- https://www.torahbase.org/%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%92/

[2]   השורות הבאות וחלקים רבים נוספים בשיעור מבוססים על שיעורו של פרופ' נדב שנרב בספרו 'קרן זווית', החל מעמוד 250.

[3]   א. לדוגמא, מחיר השוק הוא חמש והמוכר דרש שש. הקונה היה יכול להתמקח ולהשיג מחיר של חמש וחצי. במקום זאת, הוא שילם שש כדי לדרוש לאחר הכן החזר של אחד.

ב. קצות החושן ונתיבות המשפט על אתר נחלקו בגדרי המקרה והאם יש צורך שיאמר בפני עדים את כוונתו. לעניינו רק העקרון של הלכה זו חשוב.

[4]   ולכן פרק הזמן היכול לערער על המכירה הוא כדי שיראה לתגר. לאור כך הוא רוצה להבין את הביטוי המופיעה בנביאים, עיר היונה (צפניה, ג', א; ירמיהו, מ"ו, ט), בהקשר של ירושלים לפני החורבן. היונה היא חיה ביתית המגנה על אזור המחיה שלה. "חרב היונה" (ירמיה, מ"ו טז; נ', טז), לפי פרשנות זו, מניסה את האנשים לביתם, ואונאה מלשון "יונה" המתארת ריווח של האדם על ידי ניצול יתרון הביתיות על פני חברו.

[5]   בשל הבדל בשירות לקוחות, ארנונה ועוד ועוד.

[6]   כיוון זה בהקשר קצת שונה עולה בדבריו של פרופ' שנרב.