איסור אתנן

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף סג – איסור אתנן

הגמרא סב ע"ב – סג ע"ב דנה באריכות אימתי טלה הניתן לזונה מוגדר כאתנן. בריש דף סג הגמרא מסתפקת במקרה שאדם נתן לזונה את הטלה קודם הביאה ואמר לה "להוי גביך עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו", והיא אכן הקדישה או הקריבה את הטלה עוד קודם הביאה. והשאלה נראית קשה, דממה נפשך: אם הטלה קנוי לזונה בשל הביאה העתידית – הרי זה אתנן; ואם אינו קנוי לה, כיצד יכולה להקדישו או להקריבו?

רש"י פתר את הבעיה בפשטות. לדעתו, אם תרצה הזונה בטלה עוד קודם הביאה, אין הוא אלא מתנה בעלמא: "כיון דהדר אמר לה 'אי מצטריך ליך, קני מעכשיו' – הויה לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה".

ואולם, מפסק הרמב"ם בדין זה (הלכות איסורי מזבח פ"ד הי"א) ברור כי אף על פי שהקניין מתבצע קודם לביאה, הוא מסתמך על הביאה העתידית:

"נתן לה אתננה ולא בא עליה, אלא אמר לה: 'יהי אצליך עד שאבוא עליך' – כשיבוא עליה יאסר. קדמה והקריבתו קודם שיבוא עליה – כשר, ואם היתה חייבת קרבן, יצאה ידי חובה; והוא שיאמר לה בעת שנתן: 'אימתי שתרצי לי, קני אותו מעכשיו'".

אם כן, מדוע אין הטלה מוגדר אתנן? נראה שאפשר ליישב שאלה זו בשני אופנים.

ניתן לומר שהטלה אינו מוגדר אתנן מפני שהזונה אינה חייבת לשלם בביאה דווקא, ויכולה היא לתת תמורתו מעות. הלכך אף על פי שבסופו של דבר אכן שילמה בביאה, אין הטלה מוגדר אתנן.

דרך שנייה היא לטעון כי אף על פי שהטלה נקנה למפרע בביאה, בכל זאת אין הוא נידון כאתנן. לביאור הדברים נעיין בקושיית תוספות הרי"ד על סוגייתנו. בדף סב ע"ב נאמר:

"נתן לה ואחר כך בא עליה או בא עליה ואחר כך נתן לה – אתננה מותר".

הרי"ד מקשה על כך מדין בא על אמו. הבא על אמו והתנה עמה שישלם לה על כך, פטור מתשלום מדין 'קים ליה בדרבה מיניה': הואיל והוא מתחייב מיתה משעת הביאה, הריהו פטור מן החיובים הממוניים הנובעים מן המעשה. אף על פי כן, מבואר בכמה מקומות בש"ס (בבא קמא ע ע"ב; בבא מציעא צא ע"א) שאם שילם הבן לאמו בכל זאת – האתנן אסור למזבח. מכאן הוכיח הרי"ד שהטלה נאסר משום אתנן אף אם לא נקנה בביאה עצמה, שהרי בבא על אמו אין התשלום נקנה מכוח הביאה, אלא רק כשנתנו לה, דהיינו לאחר הביאה!

והנראה בתירוץ קושייתו, שאין גדר אתנן תלוי בנתינת הטלה כדמי הביאה, כי אם בקישורו לעצם מעשה הזנות. ראיה לדבר – שאין דמי הטלה אסורים. אילו נבע האיסור מן השימוש בשוויו של הטלה לתשלום על הזנות, היו גם חליפיו נאסרים. ההלכה שרק הטלה עצמו אסור משום אתנן, ולא חליפיו, מלמדת שהאיסור קשור לגוף החפץ. [לביאורו השונה והמקורי של המאירי על הסוגיה בבבא מציעא דף צא, שלפיו נופלת קושיית הרי"ד מאליה, ראה הדף היומיומי שם.]

אם כן, באמרהּ כי "נתן לה ואחר כך בא עליה או בא עליה ואחר כך נתן לה – אתננה מותר", אין כוונת הגמרא שהטלה צריך להיקנות במעשה הביאה, אלא שצריך להיות קשר גלוי בין קניין הטלה לבין מעשה הביאה. כאשר אין קשר גלוי לעין ביניהם – כגון כשהטלה ניתן מאוחר יותר – אין איסור אתנן. מצד שני, אם יש קשר גלוי בין הטלה לביאה – האתנן אסור, אף אם מבחינה ממונית צרופה לא היה בכוחו של מעשה הביאה להקנותו, כמו בבא על אמו.

מעתה תתורץ גם השאלה ששאלנו בהתחלה. אף אם נניח שהביאה אכן קונה את הטלה למפרע, מכל מקום, מכיוון שאין הקשר של הטלה לביאה ניכר, אין הוא נאסר משום אתנן.

ובזה תיושב עוד קושיה אחרת. מן הגמרא בעמוד ב משמע שלוּ השתעבד בעל הבית לחנווני באופן ש"מייחד שיעבודיה" על מטבע מסוים, היה אותו מטבע נאסר. והקשו הראשונים: הרי בעמוד א משמע בבירור שאף אם מייחד שעבודיה, אין איסור אתנן תופס בטלה כל עוד הוא מחוסר משיכה! ועל פי דברינו התשובה פשוטה – שלא הרי איסור אתנן כהרי איסורי שביעית ויין נסך: איסורי שביעית ונסך תופסים דמיהם מכוח איסור השווי, לפיכך די בייחוד השעבוד על חפץ מסוים; ואילו איסור אתנן מותנה בקשר גלוי למעשה הביאה, ולכן דרוש מעשה קניין ברור.

לסיום עלינו לבאר: מדוע באמת אין האתנן נאסר אם אין קשר ניכר וגלוי לעין בינו לבין מעשה הביאה? טעם הדבר, שאתנן נאסר משום מאיסותו כלפי שמיא: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כ"ג, יט). הגדרת הטלה כתועבה אינה מבוססת על מום ממשי (כמו התועבה שבהקרבת בעל מום [שם י"ז, א]), כי אם על הקשר למעשה הזנות. דבר דומה מצינו גם בעבודה זרה. הגמרא לעיל מו ע"ב משווה בין איסור אתנן לבין איסור מחובר שנעבד. מחובר שנעבד אינו מוגדר כעבודה זרה – אין איסור בגופו, והוא מותר להדיוט (ראה לעיל דף מה ובדף היומיומי שם). אף על פי כן, הואיל ונעבד, הריהו מאוס, ואסור לגבוה.

הרב ברוך וינטרוב