איסור הנאה מעבודה זרה

  • הרב עודד מיטלמן

איסור הנאה מעבודה זרה

כמצווה תכ"ט מונה ספר החינוך את האיסור להדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו, ושלא להכניס עבודה זרה אל רשותנו כדי ליהנות ממנה. מדיני המצווה, שהנהנה מעבודה זרה או ממשמשיה - לוקה פעמיים: הן על איסור "ולא תביא תועבה אל ביתך", והן על איסור "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". לדעת ספר החינוך, האיסור הוא כבר על הכנסת העבודה הזרה אל הבית, אפילו לפני שהאדם נהנה ממנה, אך הוא אינו לוקה עד שייהנה ממנה.

שני שלבים, אם כן, יש בעבירה על איסור זה: הכנסת העבודה הזרה אל הבית, וההנאה ממנה. מהו העיקר ומהו הטפל? האם ההכנסה היא האיסור אך הכנה ללא הנאה אינה נחשבת הכנסה, או שמא דווקא ההנאה היא העיקר והוסיפה לה התורה איסור הכנסה?

ה"מנחת חינוך" עוסק בעקיפין בשאלה זו, כאשר הוא דן בשאלה האם די במרכיב אחד כדי לחייב את האדם על איסור זה: מה דינו של אדם שהכניס עבודה זרה אל ביתו ולא נהנה ממנה? ומה דינו של מי שנהנה בלי להכניס את העבודה הזרה אל תוך ביתו?

הגמרא מביאה שאם יהודי השכיר בית לגוי, והלה הכניס לתוכו עבודה זרה - המשכיר עובר על האיסור, למרות שהוא אינו נהנה מהעבודה הזרה. אמנם, התוס' מעירים שאיסור זה הוא מדרבנן בלבד, ולדעתם אין איסור מדאורייתא בהכנסת עבודה זרה אל הבית בלי ליהנות ממנה. אך ה"מנחת חינוך" כותב שלדעת הרמב"ם האיסור הוא מהתורה: אמנם אין לוקים עליו, אך עוברים על האיסור. כמו כן, ברור ל"מנחת חינוך" שאדם שנהנה מעבודה זרה בלי להכניסה אל ביתו - עובר על האיסור.

לדעת ה"מנחת חינוך", אפוא, מסתבר שלאיסור זה יש שני מוקדים שאין ביניהם עיקר וטפל. לדעת התוס', לעומת זאת, עיקר האיסור נעוץ בהנאה, וההכנסה אל הבית היא רק תוספת.