דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ו -
שיעור 150

איסור הסרת הבדים מן הארון | 1

 
 
הקדמה
"...ועשית בדי עצי שיטים וצפית אתם זהב. והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארן לשאת את הארן בהם. בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו"   (שמות כ"ה, י-טו).
מוני המצוות מונים את איסור הסרת הבדין מן הארון, בין תרי"ג המצוות. כך למשל הרמב"ם בספר המצוות כותב כך:
"הזהירנו מהסיר בדי הארון מתוך הטבעות והוא אמרו בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. והעובר על לאו זה לוקה. ובסוף מכות אמרו כשנזכרו מחוייבי מלקות 'והא איכא המסיר בדי הארון', רוצה לומר שהוא לוקה, ואזהרתיה מהכא 'לא יסורו ממנו'. הנה התבאר לך שהוא מצות לא תעשה ולוקין עליו" (מצוה פו).
מהו טעם האיסור? דעות שונות הובאו בענין, ולהלן ננסה להביא את חלקם.
 
טעמי האיסור
1. כותב בעל 'ספר החינוך':
"משרשי המצוה לפי שהארון משכן התורה, והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול מידם ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחייבת לרמז עניינים גדולים עליונים כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה"    (מצווה צ"ז).
2. דעת זקנים מבעלי התוספות מבאר כי איסור זה נובע מקדושתו היתרה של הארון:
"מפני קדושת הארון לא רצה הקב"ה שימשמשו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות, אבל כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין וכשמניחין אותו הולכין להם מיד מחמת אימת הקדושה. והכי פירושא דקרא 'בטבעות הארון יהיו הבדים' שישימם משה ויקבעם שם כדכתיב בפ' ותכל וכשיושמו שם לא יסורו ממנו (שמות כ"ה, טו, ד"ה  לא יסורו).
3. הבנה מעניינת בסוגיה, מובאת בדברי ה'משך חכמה':
"'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו' - ואמרו ז"ל (יומא עב.): המסיר בדי ארון לוקה. והנה במזבח כתיב 'והיו הבדים... בשאת אותו' (להלן כ"ז, ז), וכן בשלחן (כ"ה, ח), מה שאין כן בארון, הבדים הם קבועים בו תמיד - הלא דבר הוא! ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח. והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת. וכן אמרו ז"ל גם על הארון ביומא (עב:): כתוב 'ועשית לך ארון עץ' (דברים י', א)  וכתוב 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כ"ה, י), מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית 'לא יסורו ממנו'. וכמו שהפליגו חז"ל בירושלמי פרק ז' דסוטה (הלכה ד): לא למד, ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה בידו להחזיק (והחזיק, הרי זה בכלל 'ברוך') לכן באו הבדים קבועים בו תמיד [ומצאתי באלשיך].
ועל דרך המושכל, הנה נודע שיטת הרמב"ם דצריך להדליק הנרות גם ביום שזהו בכלל הטבת הנרות לדידיה. ושיטתו מושכלת, דכמו שאמרו ז"ל (שבת כב:) 'וכי לאורה הוא צריך (אלא עדות היא לבאי עולם שהכינה שורה בישראל'). ולהראות כי הוא אין צריך להאור, רק שזה חוק דתי הוצרך להדליק גם ביום, כמו שההדלקה ביום אינו להאיר כן ההדלקה בלילה, שלשניהם ענין אחד. כן הארון שהוא נושא את נושאיו (סוטה לה.), ואין הבדים לשאת אותו - שהוא נושא את עצמו, כי הוא משכן כבוד הנושא העולמים. לכן צוה כי הבדים בל יסורו ממנו, להורות כמו שאין ענין להבדים בעת היותו מונח באוהל מועד, ככה בשעה שנושאים אותו על הכתף אין זה ענין הנצרך להכבוד הנשוא כביכול, לכן לא יסורו הבדים ממנו תמיד, כמו שהנרות דולקים תמיד. ודו"ק" (שמות כ"ה, טו).
תחילה, מבאר ה'משך חכמה' כי יש לראות את הארון כמרמז לכתר תורה המונח לכל הרוצה ליקח, ומכאן כי הבדים רומזים לאלו הסומכים ידי תלמידי החכמים, לעבודת ה' ותורותיו. על כן ראוי שיאחזו תמיד בארון הברית ולא יסורו ממנו.
בהמשך דבריו, בהקבלה לשיטת הרמב"ם המחייבת הדלקת נרות גם ביום על מנת להראות שאין הקב"ה זקוק לאור המנורה, טוען ה'משך חכמה' כי הוא הדין גם בארון. גם בארון, אין תפקיד הבדים לשאת את הארון מפני שהארון נושא את נושאיו. לכן, הציווי שהבדים לא יסורו גם כשהארון מונח באוהל מועד, נועד להדגיש כי אין הארון זקוק באמת לנושאיו.
4. הרב הירש מחדד מספר נקודות נוספות:
"הבדים לא היו רק מכשירי הובלה, שהשתמשו בהם באורח זמני בשעת ההובלה, אלא: לא סרו ממנו – 'והמסיר בדי ארון לוקה' (יומא עב.). הבדים היו חלק מהותי מתבניתו הסימבולית של הארון- עד כדי כך, שלפי משמעות הכתיב היה צריך לקבוע אותם בארון עוד בטרם יתנו בו את העדות ויתנו עליו את הכפורת. (תוספות שם ד"ה כתיב, משערים אפילו, כי לארון היו שני זוגות של בדים: זוג אחד היה קבוע בארון תמיד ולא יסור ממנו, אך לא שימש להובלה, והיה אפוא אביזר בעל משמעות סימבולית גמורה: והזוג השני הובא רק בשעת צורך ההובלה. בעד ההשערה הזאת מדברת משמעות פסוק יב וכן במדבר ד, ו, אך קשה ליישב על פיה את פסוק יד.) מכל מקום, חשיבותם המהותית של הבדים בשביל הארון מעוגנת בלאו של 'לא יסרו ממנו', שהוא בניגוד לכל אשר כלי המקדש. יתר על כן, מלכים א' ח, ח אנו למדים, כי ראשי הבדים בלטו מאחורי הפרוכת, "ויראו... ולא יראו החוצה" והבדים היו אפוא הדבר היחיד אשר רמז לבאי המקדש על מציאות הארון מאחורי הפרוכת.
בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד:  לשאת את הארון ואת תוכנו, בשעת הצורך, גם מעבר לגבולות מקום. עמידתם הנוכחית, והמצוה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה, שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד ודבר זה בולט בחריפות יתירה בניגוד שבין הארון לבין שאר כלי המקדש, ובייחוד השולחן והמנורה שאין להם בדים קבועים. מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל -  מלוא חייו הגשמים ופריחת חייו הרוחניים - קשורים באדמת ארץ הקודש, תורת ישראל - שאני"  (שמות כ"ה, יב –טו).
קביעה ראשונית חשובה היא כי הבדים הינם חלק מהותי מתבנית הארון, ועל כן היה צריך לקבוע אותם בארון עוד בטרם יתנו בו את העדות ויתנו עליו את הכפורת. טענתו היא כי תפקיד הבדים לשאת את הארון ואת תוכנו מעבר לגבולות המקום. התורה אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד וזאת בשונה מכלי המקדש האחרים.
יתכן כי ניתן להוסיף על פי הבנה זאת את העובדה שראינו בשיעור קודם, כי בכל הפסוקים המזכירים את הציווי על העשיה, וכן את העשיה בפועל בשלבים השונים, תמיד מוזכרים הבדים לצד הארון. המשמעות הרוחנית של עובדה זאת היא כי הבדים הם חלק מהותי מן הכלי ולא רק אמצעי טכני ראוי ומכובד לשאת אותו ממקום למקום בשעת המסעות.
הסבר הרש"ר הירש לעובדה שאין להסיר אותם, הינו כי התורה אינה מוגבלת למקום ויכולה בכל עת ורגע לצאת מגבולות המקום לעבר כל יעד הנדרש להפצת התורה ולימודה.
5. המאירי בחידושיו לסוגייתנו מסביר כי בדי הארון מסמלים את צרכי הגוף, ואילו הארון מסמל מהות רוחנית. גם צרכי הגוף צריכים להיות קשורים ומחוברים תמיד לצרכי הרוח בבחינת "בכל דרכיך דעהו". בדרך דומה הוא מבאר את הפסוק בשיר השירים "אני ישנה ולבי ער" שהלב חייב תמיד להיות ער לדברים שבקדושה וגם כשההתעסקות היא בעניני החומר גרידא[1].
6. מהלך אחר בהבנת איסור הסרת הבדים, מביא הרב אלחנן סמט[2]. הרמב"ם מתייחס לשתי מצוות הקשורות בסדר נשיאת הארון וכך לשונו:
"בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, אלא מצווה לנטלו על הכתף. ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא. אלא מצווה לנשאו על הכתף שנאמר 'כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו' (במדבר ז', ט). כשנושאים אותו על הכתף, נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים.
ונזהרים שלא יישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר: 'בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו'"
                                          (הל' כלי המקדש פ"ב הלכות יב-יג).
כאשר מתארת התורה את אופן נשיאת כלי המשכן על ידי הלויים, נאמר:
"ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו"   (במדבר ז', ט).
את המצווה הזו, מבאר הנצי"ב באופן הבא:
"בבדים ישאו מיבעיא, וכלשון המקרא בפרשת תרומה (שמות כה, יד) וממילא נישאת בידיים או על הכתף הרי לשון התורה בשמות היא 'והבאת את הבדים בטבעות... לשאת את הארון בהם', לכאורה הבדים הם המיועדים לנשיאה... אלא בא לרמז שבשעת משא כלי הקודש אלו יש להם (הלויים) בעצמם להיות מרכבה לשכינה, ואם כן עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלוקות, וזה הכח של דעת הוא במוח של אחורי הראש והוא בכתף"   (שם, ד"ה בכתף).
הנצי"ב מחדד את הנקודה כי המשמעות הרוחנית של נשיאת הארון בכתף אינה עניין מעשי וטכני, אלא על הלויים בעצמם להיות מרכבה לשכינה, לכלי הנושא את הארון ודבק בה'.
האם ייתכן כי הצמדת שתי ההלכות ברמב"ם - חובת הנשיאה בכתף ואיסור הסרת הבדים מן הטבעות קשורים האחד בשני? האם ייתכן כי האיסור להסיר את בדי הארון, נועד לדעתו למנוע שכחה של חובת הנשיאה של הארון בכתף?
מקור היכול לאשש כיוון זה, הינו הוא סיפור העלאת הארון על ידי דוד מקריית יערים לעיר דוד לאחר שכבש את ירושלים. העלאת הארון נעשתה על ידי הרכבתו על עגלה חדשה, כאשר עוזא ואחיו נוהגים את העגלה החדשה:
"ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלוקים ויאחז בו כי שמטו הבקר"   (שמואל ב, ו, ו).
אין כאן כל אזכור לבדי הארון. למה לא לאחוז בבדים אלא לאחוז בארון עצמו? האם ייתכן שעם הנחת הארון על העגלה הוסרו בדי הארון?
על דרך זו מפרש המלבי"ם:
"ר"ל שלא נשאוהו במוטות כדינו רק נשאו עם הארון עצמו שאחזו בו, ועל ידו נשאוהו לא ע"י מוטות ממצעים בינו ובין ידיהם ונגעו בארון וזה אסור"  (שם ד"ה עם ארון האלוקים).
בדברי הימים הכתוב מתאר את תיקון החטא:
"כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱלֹקֵינוּ בָּנוּ כִּי-לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם"   (דברי הימים א ט"ו, יג-טו).
בנוסף להתקדשות הלויים, התיקון הוא לשאת את ארון האלוקים בכתף.
ומבאר רש"י על אתר:
"לשאת אותו ולא ממש בכתפם כי אם במוטות עליהם"  (שם פס' ט"ו ד"ה כדבר ה' בכתפם)
ניתן לומר אם כן, בהמשך לדברי המלבי"ם, כי מכיון שהוסרו הבדים, ועל כן לא נישא הארון בכתף אלא בעגלה, והתיקון היה לשאתו את הארון בכתף.
ייתכן כי עצם ההצמדה התמידית של הבדים לארון, מזכירה את החובה לשאת את הארון בכתף. לפי הבנה זאת, האיסור להסיר את הבדים מן הארון מסייע בזכירת מצות העשה לשאת את הארון בכתף.
סיכום
אם נבוא לסכם את הנימוקים לאיסור הסרת הבדים מן הארון:
  • ראינו כי בעל ספר החינוך סובר כי הבדים מבטיחים יחס של כבוד לארון וזהירות שלא ייפול.
  • דעת זקנים מבעלי התוספות מסביר את האיסור בזיקה לקדושה היתרה של הארון, כדי שלא ימשמשו בארון.
  • בעל המשך חכמה קושר את קביעות הבדים שהארון הוא רמז לכתר תורה המונח לכל הרוצה ליקח. קביעות הבדים כשהארון מונח באוהל מועד מלמדת כי הארון נושא את עצמו כמו שההדלקה ביום אינה להאיר.
  • הרב הירש מחדד את היות הבדים חלק מהותי מן הארון ולא אמצעי עזר לנשיאת הארון ממקום למקום, תפקיד הבדים לשאת את הארון ואת תוכנו מעבר לגבולות קדש הקדשים מפני שהתורה אינה מקובעת למקום פיסי.
  • המאירי אומר כי הבדים מסמלים את צרכי הגוף והארון עצמו את העניין הרוחני. איסור הסרת הבדים בא לומר כי צרכי הגוף צריכים להיות מחוברים לצרכי הרוח. הרבה דרשנים פיתחו כיוון זה בהסבירם כי הבדים מסמלים את אלו התומכים כלכלית ואחרת בלומדי התורה ואילו הארון עצמו המסמל את כתר התורה אלו תלמידי החכמים הלומדים תורה.
  • הרב אלחנן סמט רצה לדייק ברמב"ם, כי אי הסרת הבדים מן הארון מסייעת לזכור ולקיים את נשיאת הארון בכתף.
בשיעור הבא בעזרת ה' יתברך בכוונתנו להוסיף עוד נימוק לרשימה זאת, להשלים גם את ליבון הפסוקים וליישב את איסור הסרת הבדים לפסוקים מהם משתמע כי הסירו את הבדים..
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב
עורך: אביעד ביננשטוק
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/
* * * * * * * * * *
 
 

[1] טעמים רבים נאמרו לאיסור זה על דרך הדרוש ורבים מהם מובאים בדברי הרב נחשוני, הגות בפרשיות התורה על פרשת תרומה ע' 331-335.
[2] הרב אלחנן סמט עיונים בפרשות השבוע בפרשת תרומה ע' 224-236.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)