איסור מוקצה
איסור מוקצה
בפרשת המן, כותבת התורה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם". מכאן למדו חז"ל כי יש להכין מבעוד יום את צורכי השבת, וכל דבר שלא הוכן מערב שבת - נחשב מוקצה בשבת. הראשונים נחלקו האם איסור מוקצה הוא מן התורה: לדעת רש"י, איסור מוקצה הוא מדאורייתא, ואילו לדעת התוס' הוא רק מדרבנן. אמנם, ה"חתם סופר" (שו"ת או"ח סי' ע"ט) ביאר שגם לדעת רש"י, האיסור דאורייתא הוא רק על אכילת מוקצה (שהרי גם הפסוק עוסק באכילה), אך לדעת כל הראשונים - האיסור לטלטל מוקצה ולהזיזו הוא מדרבנן בלבד.
מדוע גזרו חז"ל שלא לטלטל מוקצה בשבת? ברמב"ם מוזכרים שלושה טעמים לאיסור זה (הל' שבת פרק כ"ד): ראשית - מפאת כבוד שבת, ראוי לקדש את השבת ולהבדילה מימות החול. כשם שחז"ל גזרו שלא לעסוק בשבת בעיסוקי חול ושלא לדבר בשבת דיבורי חול, כך גזרו גם שלא לטלטל בשבת חפצים שאין בהם צורך לשבת עצמה. לטעם זה מוסיף הרמב"ם נדבך נוסף: במקביל לאיסורי המלאכה, התורה גם ציוותה לנוח בשבת: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". מעתה, כדי לחזק את מצוַת השביתה, אסרו חז"ל לטלטל חפצים שאין בהם צורך, וכך ייאלץ האדם לנוח ולא יוכל להתעסק אפילו בדברים שאינם נמנים על ל"ט אבות המלאכה ותולדותיהם.
הטעם השני שמביא הרמב"ם לאיסור טלטול המוקצה הוא החשש מעשיית מלאכה: "ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור - אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה". וטעם שלישי: "ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן - כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה - ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת".
מטרת איסור המוקצה היא לאלץ את האדם לשבות 'שביתה הניכרת'. אדם יכול להיזהר ולשמור את עצמו מלעשות כל עבירה, אולם למעשה ייחשב מחלל שבת אם יתנהג בשבת כפי שהוא מתנהג בחול. איסור המוקצה מציב לאדם מערכת כללים המונעת ממנו להתנהג בשבת כפי שהוא מתנהג בחול, וכך שומרת על אופייה וצביונה של השבת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)