איסור מחלוקת

  • הרב יהודה שביב

א.

רבנו יונה מגירונדי ב"שערי תשובה" מונה בשער השלישי (אות נ"ח) אזהרות התלויות בלשון, ובתוכן: "ולא יהיה כקורח וכעדתו" - אמרו רבותינו ז"ל: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: "ולא יהיה כקורח וכעדתו".

וחמור עניין המחלוקת, עד כי- "מותר לספר לשון הרע על בעל המחלוקת[1], שנאמר: 'ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא' ".

אלא ששטר זה - איסור מחלוקת בכלל - שוברו בצידו, שכן בסעיף שאחריו כותב רבנו יונה: "מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב ומושכי העוון,  הרי הוא נענש מפשעיהם... ועובר בלאו, שנאמר 'ולא תשא עליו חטא'...".

ויש לעיין בדבר, הלוא ממשה רבינו למדנו כי אף כנגד המתייצבים על דרך לא טוב אין להחזיק במחלוקת, שהרי הוא ביקש להפיס דעתם של דתן ואבירם. וממעשהו זה של משה למד ריש לקיש לכל האדם, שאין להחזיק במחלוקת, ואפילו כשהדין עימו[2].

עכ"פ, מדבריו עולה, כי אין איסור מחלוקת לאו כשאר הלאווין, שאם כן, לא היה בזה היתר לצורך מניעת עוון של אחר, שאין אומרים לאדם – "עבור על לאו כדי למנוע חברך מלאו". אלא נראה שזה עניין חמור - בעיקר בשל תוצאותיו, אך אם יש סיכוי שיביא לתוצאות חיוביות אף מצווה בדבר, לדעתו[3].

מקור נוסף בדיוננו לראות במחלוקת לאו מצוי בסמ"ג. אלא שאף שם אין הדברים חד-משמעיים לגמרי. כתב הסמ"ג (ל"ת קנ"ו-קנ"ז): "כתוב בפרשת קדושים: 'לא תעשוק את רעך ולא תגזול' איזהו גוזל - זה הלוקח ממון חברו בחזקה... איזהו עושק - זה שבא ממון חברו לידו ברצון הבעלים וכיוון שתבעו כבש הממון אצלו ולא החזירו... אע"פ שפשוטו כן הוא, מכל-מקום אמר רבא בפרק המקבל: 'זהו עושק זהו גזל, להכי אפקיה רחמנא בתרי לישני שיעבור עליו בשני לאוין'. לפי עניין זה לאו אחד הוא, ונמנה תחתיו הא דגרסינן בפרק חלק: 'אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו'...".

כלומר: "נתפנה" מקום במניין הלאווין, היות ומצינו ששני הלאווין אינם אלא אחד, וניתן למנות איסור מחלוקת כלאו. ואתה תמה, מה עניין מחלוקת אצל לאווין אלו דוקא?  ואם ראוי הוא להימנות כלאו בפני עצמו, מדוע נמתין מלמנותו עד שנברר אם לאו של 'לא תעשוק' נמנה בפני עצמו?  אפשר כי העושק ואינו פורע לחברו את שמגיע לו הרי הוא גורם למחלוקת ומחזיק במחלוקת. ואכתי צ"ע[4].

ב.

אפשר שפתח להסבר יימצא לנו בעקבות דברי השאילתות.  בשאילתא השנייה שבפרשת קורח (שאילתא קל"א) אמר רב אחאי גאון: "דאסיר להון לדבית ישראל למיעבד פלוגתא. דכיון דקיימי בפלוגתא אתו למיסנא אהדדי ואמר רחמנא 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (=אסור להם לבית ישראל לעשות מחלוקת שכיוון שעומדים במחלוקת באים לשנאה הדדית, והתורה אמרה: 'לא תשנא')".

תחת הלשון "להחזיק במחלוקת" כתב הוא "לעשות מחלוקת". אכן, הביטוי "להחזיק במחלוקת" מופיע שם בהמשך בציטוט מאמריהם של ריש לקיש ושל רב[5]. אבל עיקר חידושו הוא בכך, שרואה הוא את איסור מחלוקת כסייג לאיסור שנאה שבלב.

על פי זה ניתן להבין יפה דברי רבנו יונה. אם כל עצמו של איסור מחלוקת אינו אלא גדר לשנאה, אזי יש להתיר ואף לחייב מחלוקת, כשהמחלוקת תמנע את השנאה, שהרי הרואה את חברו עובר ואינו מעורר עליו מחלוקת ואינו מוכיחו - דווקא זה יכול להוליך לשנאה.  והלוא זה מפורש בתורה בפרשת קדושים בכתוב המדבר באיסור שנאה -

"לא תשנא את אחיך בלבבך.  הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, י"ז(. בתחילה מציבה התורה את התכלית (שהוא גם האיסור) "לא תשנא את אחיך בלבבך".  אך כיצד ניתן לצוות על שנאה שבלב והלא במידה רבה כבר אין הדבר ניתן לשליטה? לכך באה התורה בהמשך ומתווה הדרך.  כיצד תימנע השנאה? - ע"י "הוכח תוכיח".  שכן שנאה נוצרת על רקע מסוים.  אל תכבוש, אפוא, את השנאה בלב אלא "הוכח תוכיח" וכך "לא תשא עליו חטא" (וכך גם פירש הרמב"ן).

על פי זה יובנו קצת גם דברי הסמ"ג.  המחזיק במחלוקת עובר בלאו.  מסתבר שהלאו הוא איסור שנאה בלב, שכן ע"י המחלוקת מגיעים לשנאה. ואיסור שנאה הרי כבר נמנה בפני עצמו.  רק כש"התפנה" לאו של "לא תעשוק", ניתן לומר, שהמחזיק במחלוקת יימנה כלאו עצמאי.  ובאמת אין לך מחזיק במחלוקת גדול מן העושק את חברו, והוא אף גורם לכך שחברו יחזיק כנגדו במחלוקת.

אם נראה מחלוקת לא כשלילה בעצם, אלא כמבוא לשנאה, נבין אפשרות של הבחנה בין סוגי מחלוקות.  מעין זו שמצינו במשנה: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים.  איזו מחלוקת לשם שמים - זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (אבות פ"ה).

המחלוקת הרצויה, מעין זו של שמאי והלל, לא גררה שנאה, שכך שנינו בתוספתא יבמות (ספ"א): "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות ובספק אשת איש ובגט ישן והמקדש את האשה בשוה פרוטה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק - לא נמנעו ב"שלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש, אלא נהגו האמת והשלום ביניהם, שנאמר(זכריה ח'): 'האמת והשלום אהבו'..."

ג.

ומסייג לסייג: סייג לשנאה - הימנעות ממחלוקת; סייג למחלוקת - הימנעות מ"אגודות אגודות".  כך מסביר הרמב"ם: "ובכלל אזהרה זו[6], שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר: 'לא תתגודדו' - לא תעשו אגודות אגודות" (הלכות ע"ז (7) י"ג, י"ד). התאגדות לאגודה אחת היא מפתח לגאולה, כדרך שהדריך ישראל סבא את בניו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א(.

ודרשו חכמים: "ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון: תהון כולכון אסיפה אחת... נעשו בני ישראל אגודה אחת- התקינו עצמן לגאולה" (ב"ר פ' צ"ח).  יעקב אבינו מכיר בסכנתה של המחלוקת שכמעט ואכלה בביתו, והוא משאיר צוואה זו לבית ישראל:    "היו כולכם אסיפה אחת".

 

* מאמר זה הופיע בדף קשר פרשת בלק, י"ז בתמוז התשמ"ח, גליון מס' 140.

 

 


[1] כשסיפור לשון הרע יכול להביא להשקטת המחלוקת (באור "זה השער" שם).

[2] ראה בגליון הקודם הע' 2 בשם החמו"ח.  ואולי סבור רבינו יונה שבכך נחלקו ריש לקיש ורב.  והעובדה שהרי"ף לא הזכיר את דרשת ר"ל, מלמדת כי פסק שלא כדבריו.

[3] ולפי"ז דרגות יש.  לשון הרע עניין חמור הוא, אך מותר כדי למנוע מחלוקת.  מחלוקת עניין חמור הוא, אך מותר כנגד מושכי עוון.

 

[4] וראה בספר "מעיין החכמה" להרב נח חיים צבי, רעדלהיים תקס"ד, שניסה להסביר הקשר, שב"ולא יהיה כקרח" יש "אזהרה למניעת מתנות כהונה שניתן לכהנים חלף עבודתם..." (דף נב:), והדברים נראים רחוקים.

[5] לעומת הרי"ף שלא ציטט דברי ריש לקיש, הרי בשאילתות מוזכרים כל המאמרים.

[6] היינו הלאו של "לא תתגודדו", שכפשוטו אוסר הוא גדידה ושריטה בבשר בין עלמת ובין לשם ע"ז.  ראה הלכות ע"ז פי"ב, י"ג.