איסור מלאכה בחול המועד (ב) - מהמקדש למדינה

  • הרב אוהד פיקסלר

בשיעור שעבר למדנו את סוגיית הגמרא בחגיגה המביאה חמש שיטות תנאים בנוגע למקור איסור מלאכה בחוה"מ. לאחר ניתוח הדרשות העלנו מספר הבנות בנוגע ליחס בין הלימודים.

השבוע נדון בפסיקת הרמב"ם בנוגע למקור איסור מלאכה בחוה"מ. בעקבות פסיקה זו, נבחן את היחס ליום י"ד בניסן ונעסוק במשמעות איסור המלאכה.

פסק הרמב"ם

הרמב"ם פוסק את דין איסור מלאכה בחוה"מ בהלכות שביתת יום טוב, ובדבריו ניתן לזהות מספר טעמים לאיסור:

"חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא 'מקרא  קדש' והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו"                    (הל' שביתת יום טוב פ"ז, הלכה א).

הרמב"ם מזכיר בדבריו את הפסוק שקורא לחול המועד 'מקרא קודש', וזאת על סמך שיטת ר' עקיבא בברייתא השנייה שמובאת בגמרא. הרמב"ם כותב שתוקף האיסור הוא מדברי סופרים, ולכאורה המעמד ההלכתי אינו מהתורה אלא כמו הדרשה האחרונה שמובאת בסוגיה בשם ר' ישמעאל. יש לשים לב שהרמב"ם לא מתנסח בלשון של דאורייתא או דרבנן, אלא שהאיסור הוא מדברי סופרים. בעניין תוקף איסור המלאכה נעסוק בעז"ה בשיעור הבא.

בהלכה זו של הרמב"ם יש לשים לב לשתי נקודות חשובות נוספות. הרמב"ם מסביר את טעם האיסור ולא רק את מקור הלימוד: "כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל". ימי חול המועד נקראו מקראי קודש אך בפועל אין משמעות הלכתית להגדרה זו מחוץ לכותלי בית המקדש. המטרה באיסור המלאכה היא שבימים אלו לא תהיה תחושה של "כיום חול לכל דבר".

הנקודה השנייה היא שאמנם אין הבדל בין ימים אלו ושאר ימי החול, אך במקום אחד יש הבדל- בבית המקדש. הרמב"ם מסביר שימי חול המועד "הוא זמן חגיגה במקדש". הקרבת הקרבנות מעידה את קדושה פנימית שיש בימים אלו ואיסור המלאכה מאפשר לתת ביטוי חיצוני לקדושה זו. טעם זה אינו מופיע בגמרא במפורש ויש להבינו ולראות מהיכן הוא לקוח.

זמן הקרבת קרבנות

כאמור, הרמב"ם מסביר שאיסור מלאכה בחול המועד קשור לזהות ימים אלו כזמן חגיגה במקדש ובעקבות כך יש השפעה על כל המדינה. בתחילת פרק רביעי במסכת פסחים המשנה והגמרא בעקבותיה דנה על איסור מלאכה בערב פסח, וכך מובא בתלמוד הירושלמי:

"מקום שנהגו לעשות מלאכה כו'- כתיב 'שם תזבח את הפסח בערב', אין לי אלא הוא, שלוחו מניין? תלמוד לומר- ובשלת ואכלת. מה תלמוד לומר שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב אבל אסור מלעשות מלאכה..."           (פ"ד, הלכה א).

איסור מלאכה בערב פסח נובע מהעובדה שקרבן הפסח מוקרב ביום זה. לא יכול להיות שהקרבן של האדם מוקרב בבית המקדש ובזמן זה אותו אדם יעשה מלאכה בביתו. בהמשך סוגיית הירושלמי אנו מוצאים הרחבה של דין זה גם לגבי קרבן התמיד שקרב בכל יום:

"אמר רב יונה- אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון. אם יהיו כל ישראל  עולין לירושלם לית, כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך"                                                       (שם).

קרבן התמיד הוא קרבן ששייך לכל ישראל (מובא מתרומת הלשכה), אך לא יתכן שכל עם ישראל יהיה מחויב לעלות בכל יום להקריבו. התורה חייבה לעלות רק שלוש פעמים בשנה. הגמרא ממשיכה ובוחנת מהי ההשלכה ההלכתית שקרבן התמיד מוקרב כשליחות עבור כל יחיד:

"אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין, והכתיב ואספת דגנך- מי אוסף להן את הדגן? אלא שהתקינו הנביאים  הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר היה עומד בירושלם של כהנים ושל לוים ושל ישראלים תני עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלם וחצי עמוד מיריחו אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם הית' מוציא חצי עמוד הכהני' לעבודה והלוים לדוכן וישר' מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל  ישראל"                  (שם).

עקרונית כל יום צריכים כל ישראל לשבות ממלאכה כי קרבנם קרב בבית המקדש. אך מכיוון שאין זה אפשרי בעולם המעשה, לכן רק הכהנים שובתים לפי סדר המשמרות.

עקרון זה נפסק ברמב"ם לגבי תפקיד הכהנים הקשורים למשרת המעמדות היומית:

"...וכשמגיע זמן מעמד כל מי שהיה מהם מאנשי אותו המעמד קרוב לירושלם יעלה לירושלם ויהיה מצוי במקדש בזמן הקרבת הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר, ומי שהיה רחוק מירושלם מתכנסין בבתי כנסיות בעריהם ומתפללין וקורין כמו שאמר, ויתעסקו בעבודה כל אותה השבת שהיא משמרתם בתפלה וקריאה וצום כמו שיבאר. וקורין במעשה בראשית, כי שלמות המציאות היא העבודה, ואין עבודה אצלינו אלא עם הקרבנות, וכך אמרו אלמלי קרבנות לא נתקימו שמים וארץ"

                                                  (פיהמ"ש תענית פ"ד, משנה ב).

"אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן. לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה, ועל כל מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד"                        (הלכות כלי המקדש פ"ו, הלכה א).

ובהמשך הפרק הרמב"ם מרחיב בתפקיד אנשי מעמד ובמעשיהם במשך השבוע שבו הם הנציגים של עם ישראל.

נראה שיסוד דברי הרמב"ם בנוגע לעבודה בחול המועד מקביל לדין זה[1]. מכיוון שבמקדש יש זמן חגיגה, ומקריבים קרבנות מוסף מיוחדים של חוה"מ יש איסור מלאכה על כל ישראל גם בגבולין[2]. מכיוון שימים אלו מוגדרים כמקראי קודש, כל עם ישראל 'תופס' את משמרת המעמדות של אותו שבוע.

אין חובה להסביר שקרבנות המוסף הם הסיבה לאיסור המלאכה. ניתן לאמץ גם גישה שקרבן המוסף הם סימן לכך שימים אלו מיוחדים וגדרי המלאכה בהם שונים. לפי הבנה זו נראה שהרמב"ם פסק להלכה גם ע"פ הדרשה הראשונה בגמרא- ר' יונתן למד איסור מלאכה בק"ו והסברנו בשיעור שעבר שדבריו בנויים על ההבנה שבימים אלו קרב קרבן מוסף, המעידים על אופי שונה של ימים אלו. הרמב"ם מבין ששלושת הדרשות לא חולקות, ויסוד דבריהם שווה- ימי חול המועד הם בעלי קדושה עצמית, ולכן הגמרא הביאה את כל הדרשות.

חוה"מ וי"ד בניסן

מדברי הרמב"ם עולה שיש קשר בין איסור מלאכה בחוה"מ ואיסור מלאכה בערב פסח. קשר זה בין שני הימים עולה ממקורות נוספים ברמב"ם ובגמרא.

הגמרא במועד קטן עוסקת בשכירת פועל במועד, ובשאלה מתי מותר שיעשה מלאכה עבורי. הגמרא מביאה מספר מקורות מהם עולה שניתן לשכור פועל כאשר הוא עושה שכר פעולתו שאין לו מה לאכול. על קביעה זו מקשה הגמרא:

"חכמים אומרים: שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות: החייטין, והספרין, והכובסין. החייטין - שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד, הספרין והכובסין - שכן הבאין ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין לספר ולכבס בחולו של מועד. ואי סלקא דעתך שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי - כל מלאכות נמי לישתרו, דהא איכא שכר פעולה שאין לו מה יאכל!"         (יג.).

לעניינו, חשובה הנקודה שהגמרא מקשה לגבי עשיית מלאכה בחול המועד, מברייתא העוסקת בעשיית מלאכה בערב פסח. הגמרא מניחה שיש קשר ביסוד איסור המלאכה בין יום י"ד בניסן וימי חול המועד, ולאור דברי הרמב"ם הדבר פשוט. כך כותב רש"י על דברי הגמרא:

"אלמא סבר: כל מלאכה שרשאי אתה לעשות בחולו של מועד עושין אותה בערב הפסח"             (ד"ה מתקיף לה).

הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב מסביר את הקשר בין שני ימים אלו:

"אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם... אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו, חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.

לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג..."      (פ"ח, הלכות יז-יח).

ערב פסח שונה משאר ערבי חגים, הואיל ויש ליום י"ד עצמו מעמד מיוחד בנוסף על מעמדו כערב חג[3]. יום זה הוא יום של הקרבת קרבן פסח במקדש, והוא שווה לחולו של מועד.

קדושת היום

הזכרנו שתי הבנות לאור דברי הרמב"ם שאיסור מלאכה נובע מהקרבנות המוקרבים ביום זה:

1. הקרבת הקרבנות הם הסיבה לאיסור המלאכה.

2. הקרבת הקרבן הינה סימן למעמד מיוחד שיש ליום זה.

הסברנו שניתן להבין כאפשרות השנייה שיסוד קדושת חול המועד דומה או זהה לקדושת הימים הטובים.  יתכן וכך ניתן להסביר את השינוי בתוקף איסור המלאכה בדברי הרמב"ם:

בהלכות כלי המקדש, הרמב"ם אומר שדין זה של איסור מלאכה כאשר הקרבן קרב הוא מנהג. לעומת זאת בהלכות יו"ט עולה מדבריו כי תוקף האיסור מדברי סופרים.

המשנה למלך עמד על סתירה זו ואמר 'שלא ידעתי מנין חלוק זה'. יתכן וניתן להסביר שאם יסוד קדושת חוה"מ היא דאורייתא ונובע מיום טוב אזי התקנה דרבנן תקרא דברי סופרים. לעומת זאת, יום של התנדבות עצים למזבח שאינו יום מיוחד בפני עצמו הינו בגדר מנהג.

הרב סולובייצ'יק הבין כדבר פשוט שקדושת חול המועד אינה נובעת מהקרבן, אלא יסודה בקדושת המועדים כמקראי קודש:

"ונ"ל פשוט, דחלוקה קדושת ר"ח מקדושת חוה"מ, קדושת ר"ח מתבטאת רק ביחס לקרבן מוסף... אולם קדושת חולו של מועד מקיפה הרבה דינים וחלותים, ובעצם קדושתו היא חפצא של קדושת חג הסוכות או חג הפסח. קדושה זו מתבטאת בארבעה דברים: באיסור מלאכה, קרבן מוסף, חובת הרגל בחיוב מצוות הנוהגות ברגלים... הרי שלושת המחייבים... נוהגים גם בחוה"מ... וכאן אמר לאבא מרי כדברים האלה: "חוה"מ קדוש כמו יו"ט עצמו בקדושת היום, אלא שיש בו היתר מלאכה..."[4].

מהות ימי חול המועד

למרות שיסוד קדושתם זהה, שונים ימי חול המועד מיום טוב בגדרי איסור המלאכה. מלאכות מסוימות נאסרו בחול המועד, אך רבים מל"ט אבות מלאכה הותרו. בימים אלו האדם נדרש להקדיש את עצמו למטרה אחרת, כפי שהרמב"ם כתב בפיהמ"ש בתענית (הובא לעיל) בנוגע לאנשי מעמד:

"שהיתה כוונתם ומטרתם ההתעסקות בעבודה ותפילה, ואינם עוסקים בענייני עצמן".

בימי חול המועד האדם נדרש לעזוב את עבודתו, ולהקדיש את זמנו למטרה שונה, כמו בזמן שהקרבן קרב והאדם מקדיש את עצמו לה'. בדרך זו מסביר התלמוד הירושלמי את איסור מלאכה בחוה"מ:

"אמר ר' בא בר ממל אילו היה לי מי שיימנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל  בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול, והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של  מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין"

                                                          (מועד קטן פ"ב, הלכה ג).

ר' בא מזכיר שתי תקנות שנועדו למטרה מסוימת אך כיום מנצלים אותם למטרה ההפוכה. מטרת ימי חול המועד היא לעזוב את העבודה ולהשקיע את הזמן בתורה, אך בפועל היום מבזבזים את הזמן באכילה ובשתייה.

נראה שהבנה זו גם משתמעת מהבדל המנהגים שמובא בספר החילוקים בין א"י ובבל:

"א"מ עושין מלאכה בחול המועד, ובני א"י אין עושין כלל, אלא אוכלין ושותין ויגעין  בתורה, שכך אמרו חכמים: אסור לעשות מלאכה בחוה"מ"                                                              (סימן לט).

מנהג אנשי ארץ ישראל תואם את דברי התלמוד הירושלמי. ניתן להסביר משמעות זו בשני דרכים: 1. קדושת ימים אלו היא מדאורייתא ולכן המשנה קוראת להם מועד בכל מקום (ראה פיהמ"ש מועד א,א), אך איסור המלאכה נקבע ע"י חכמים[5]. יסוד האיסור הוא מדרבנן כדי לתת אופי המתאים לקדושה החלה מהתורה בימי חול המועד.  2. איסור מלאכה הוא מהתורה משום קדושת ימים אלו.

בירושלמי ראינו שר' בא רצה להתיר עשיית מלאכה בחוה"מ. כנראה איסור זה היה יותר רופף בא"י, ולא השיג את מטרתו. חכמי א"י אמרו שאסור לעשות מלאכה, אלא 'אוכלין ושותין ויגעין בתורה'[6]. טעם זה מקביל לדברי הירושלמי.

זמן חול המועד שונה מימות החול וצריך להיות אף מובדל מהם. מטרת איסורי המלאכה היא להבדיל את ימים אלו, ויש לייעדם למטרות שונות מימות החול הרגילים. ראינו שהדרך היא עיסוק בדברי תורה בין בלימוד תורה ובין בסעודות חגיגיות, אך האם זו הדרך היחידה שניתן לייחד בה את ימים אלו? ניתן להציע שהתשובה היא לא- חכמים נתנו לנו דוגמאות והדרכות, אך ישנם דרכים נוספות שבהם ניתן להראות את ייחוד ימים אלו. ניתן לתת דגש לחלק מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה- "ואינם עוסקים בענייני עצמן".

כיוון זה עולה מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים שמסביר את מטרת החגים והמועדים:

"אבל הימים הטובים הם כלם לשמחה ולקבוצים שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב, ויש מהם תועלת ג"כ בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים"    (ח"ג, פרק מג). 

יש חשיבות לעשות בימי חול המועד כל דבר שגורם לשמחה או לקרבה בין אנשים בתוך עם ישראל. חכמים דיברו על עניין לימוד התורה, בין בלימוד עיוני או חוויה כמו סעודה. אך בכל דרך שניתן לנצל את ימים אלו למשהו שונה אנו משיגים ועושים את מטרת ה' בימים אלו. גם אם בישראל יוצא סניף של בני עקיבא ל'מסע פסח' בימים אלו, הרי יש בכך קיום של חובתנו בחול המועד, או משפחה שיוצאת לטיול בפסח הרי בכך הם הופכים את ימים אלו לשונים ומיוחדים. בכל דרך שיש בה כבוד חול המועד הרי ראוי לעשות זאת בימים אלו, והעיקר שימים אלו יהיו שונים משאר ימות השנה למטרות חיוביות של ערכי התורה.

 



[1]   לעניין עשיית מלאכה בערב פסח ראה גם י.ד. גילת פרקים בהשתלשלות ההלכה החל מעמוד 123.

[2]   בפרשיית המועדות בפנחס קרבן תמיד נזכר יחד עם קרבנות המועדים, ושני קרבנות אלו הם עבור כלל ישראל. עוד לעניין מהות קרבן התמיד ראה בשיעור הפתיחה בתוך שיעורי הרא"ל על זבחים.

[3]   ראה בעניין זה גם בשיעורנו על מסכת פסחים beshiv263, beshiv266.

[4]   שיעורים לזכר אבא מרי ח"א- 'הזכרת ר"ח וחוה"מ עמודים קלה-קלו.

[5]   בעניין זה נרחיב בשיעור הבא בעז"ה.

[6]   הבנת מטרת ואופי ימי חוה"מ היא בעלת משמעויות הלכתיות, ראה לדוגמא שו"ת היכל יצחק או"ח סימן נו.