שבת | דף קי | איסור סירוס

הסוגיות שבהן אנו עוסקים דנות בהרחבה בתרופות שונות ומשונות למחלות למיניהן. במסגרת זו מציעה הגמרא תרופה למחלת ה"ירקון", אך מציינת ששימוש בלתי מבוקר עלול לגרום לתופעה לוואי קשה של עיקור. עיקור שכזה אסור מן התורה, מחמת איסור סירוס.

בפרשת אמור סוקרת התורה מומים שונים בבעלי חיים, ובכלל זה מומים באברי ההולדה. בתוך כך נאמר שם:

"וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ".

מכאן למדו חז"ל, כי התורה אוסרת לסרס בעלי חיים. החידוש שבסוגייתינו (על פי הספרא) הוא, שאיסור זה נוהג אף בבני אדם.

להלן בסוגייתינו מתברר, כי ייתכן ויש הבדל בין גברים לנשים בנוגע לאיסור סירוס. ההבדל מבוסס על מחלוקת התנאים בשאלה האם אישה מצווה על פריה ורביה: איסור הסירוס נוהג באישה אך ורק אם נניח שהיא מצווה על פריה ורביה. במקורות נוספים (ראה, למשל, תוספתא מכות ה, ו) מצאנו מחלוקת מפורשת בין התנאים בשאלה האם איסור סירוס נוהג בנשים.

דיון זה ביחס לנשים מלמד, לכאורה, כי איסור סירוס מבוסס על הפקעת מצות פרו ורבו. אלא, שהבנה זו קשה, שכן איסור סירוס נוהג גם בבעלי חיים, ובהם ברור שאין כל מצוה של פרו ורבו (וכבר הקשה קושיה זו בתוספות הרא"ש בסוגייתינו, וכן בספר יראים מצוה שפב). בכדי לבאר את הדבר, יש לעיין בהלכה נוספת המתחדשת בסוגייתינו.

הגמרא קובעת, שמותר ליטול את כרבולתו של תרנגול כדי להסיר ממנו את תאוות הרבייה. ההיתר מבוסס על כך, שאין מדובר על פגיעה באיברי הולדה, אלא על פגיעה "פסיכולוגית": תרנגול חסר כרבולת "מתבייש" במראהו, וממילא לא עוסק ברבייה. למדנו, אם כן, שאיסור סירוס מתייחס אך ורק לפגיעה ישירה באיברי ההולדה עצמם, ולא לביטול הרבייה בדרך אחרת.

בנקודה זו תיתכן נפקא-מינה בין שני הנימוקים שהוזכרו לעיל. איסור סירוס מצד עצמו מתייחס אך ורק לפגיעה באיברי ההולדה. פגיעה פסיכולוגית (ואולי גם פגיעה הורמונאלית) המדכאת את התאווה המינית, איננה כלולה באיסור זה, ולכן היא מותרת בבעלי חיים. אלא, שבבני אדם התחדשה הלכה נוספת, ולפיה אסור להפקיע אדם ממצות פרו ורבו. הלכה זו מתייחסת לכל ביטול מעשי של פרו ורבו, גם אם לא היתה כל פגיעה באיברי ההולדה.

הלכה למעשה, קבעו הרמב"ם והשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה) כי אין איסור בסירוס של אישה. במציאות שבה עסקו ראשונים ואחרונים, הדרך היחידה לסירוס אישה היתה "כוס של עיקרין". שתייה זו משפיעה על מערכת הרבייה, אך אין כאן השחתה בידיים של כלי ההולדה. ומכאן, קבעו הפוסקים כי יש להקל על פי שני הנימוקים הנ"ל: מחד גיסא, אין אישה מצווה על פריה ורביה, ומאידך גיסא, לא היתה השחתה ישירה של איברי ההולדה. על פי מסקנה זו קבעו רבים, כי בכל הנוגע לאישה - אין כל איסור בשימוש בגלולות למניעת הריון (ראה בפתחי תשובה על השולחן ערוך שם, ס"ק יא; ובשו"ת מהר"י אסאד, יורה דעה רכב).

והנה, עם ההתקדמות הרפואית בדורות האחרונים, נתחדשו אפשרויות נוספות לעיקור של נשים, ובראשן: קשירת חצוצרה. אם נבסס את ההיתר על העובדה כי אין מגע ישיר באיברי ההולדה, הרי שכאן - אכן ישנה נגיעה כזאת, ויש מקום להחמיר. פוסקי הדור (ראה, למשל, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט סימן נא פרק ב) קבעו שיש מקום להחמיר בזה, אלא אם כן העיקור נחוץ מטעמים רפואיים מובהקים.