איסור עצי סוכה וארבעת המינים כל שבעה

  • הרב עזרא ביק

איסור עצי סוכה וארבעת המינים כל שבעה / הרב עזרא ביק

בשיעור זה נעסוק באיסור להשתמש בעצי הסוכה ובארבעת המינים בחג הסוכות, ננסה לעמוד על אופי האיסור ועל מקורותיו. הסוגייה היסודית ממנה נצא לדון באיסור זה היא הסוגייה בדף ל"ז ע"ב*, הדנה בשאלה האם מותר להריח את ההדס והאתרוג בסוכות:

"ואמר רבה, הדס של מצוה - אסור להריח בו, אתרוג של מצוה - מותר להריח בו."

מהו אופי האיסור הזה? האיסור לא מוזכר בשום מקום אחר, וקשה למצוא איסור המקביל לו. אולם, הגמרא מביאה את ההיתר להריח אתרוג, ובהמשך אומרת הגמרא שאסור לאכול את האתרוג. הלכה זו פותחת פתח להבנת סוגייתנו על פי הסוגיה שם בדף מ"ו בע"ב:

"אמר רבי יוחנן, אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר ... וריש לקיש אמר אתרוג - אפילו בשביעי נמי מותר. במאי קא מיפלגי? מר סבר למצותה אתקצאי, ומר סבר לכולי יומא אתקצאי."

רבי יוחנן אוסר להשתמש באתרוג בכל היום השביעי, אפילו לאחר שהאדם יצא ידי חובתו. מהי סברת רבי יוחנן? נחלקו הראשונים. התוספות מסבירים:

"אפילו לאחר שיצא בו, כמו שמפרש דלכולי יומא אתקצאי."

התוספות נוקטים את לשון הגמרא, וכנראה שהם מתכוונים שברור שהאיסור נובע מכך שמדובר פה בחפצא של מצווה, וכיוון שכך, הוא מוקצה לכל היום. ואכן, בדיני מוקצה קיים כלל האומר אין מוקצה לחצי יום. הריטב"א והר"ן חולקים על התוספות ומסבירים שהאתרוג אסור כל זמן שיש אפשרות לקיים אתו מצוה. מאחר שאפשר לקיים את המצווה כל היום - האתרוג אסור כל היום. כאשר האדם הקצה את האתרוג למצוותו, הוא לא ידע מתי בדיוק הוא ייצא בו ידי חובה, ולכן הקצה אותו לכל היום. לפי דברי הר"ן יוצא שהמחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן היא האם ההקצאה תלויה במציאות בפועל, או שהיא תלויה בדעת האדם. הסבר זה מקבל חיזוק מהגמרא בהמשך המביאה מחלוקת דומה למחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש:

"דאיתמר הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר."

ממחלוקת זו עולה במפורש שמתחשבים בדעת האדם, שהרי הוא הקצה את האתרוג ליום אחד בלבד, וזה הדבר שאוסר את השימוש באותו האתרוג באותו יום.

הגמרא כאן משתמשת בלשון מיגו דאיתקצאי וכו', ובגמרא אצלנו בדף ל"ז עולה מושג המוקצה. מוקצה הוא מושג המוכר לנו ממקומות אחרים. בפשטות, ההנחה היא שהאיסור פה הוא איסור מוקצה, אך באיזה מוקצה מדובר?

הגמרא במסכת שבת בדף מ"ה מדברת על המושג מוקצה מחמת מצווה. כאשר ישנו חפץ מסוים המיוחד לעשיית מצווה - הוא אסור בטלטול בגלל היותו מוקצה מחמת מצווה. הסוגייה שם עוסקת בנר של שבת, ודנה האם לשיטת רבי שמעון, דלית להו מוקצה, יש מוקצה מחמת מצווה. אם כן, נראה שהאיסור בסוגייתנו בדף ל"ז נובע מהדין של מוקצה מחמת מצווה. אמנם, רש"י לא מסכים עם הקביעה הזו. הוא סובר שהאיסור נובע ממקום אחר:

"דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה."

רש"י מפנה אותנו לסוגיה אחרת בדף ט' שלא משתמשת בדין מוקצה, אלא בגזירת הכתוב מיוחד הקיים בעצי הסוכה, וממנו לומדים את האיסור לארבעת המינים. יוצא, אם כן, שלדעת רש"י מדובר על איסור מיוחד בסוכות. השלכה נוספת וחשובה בהבנת רש"י היא כדברי התוספות שם שמדייקים שאיסור השימוש בעצי הסוכה הוא מדאורייתא, בניגוד למוקצה שאיסורו הוא מדרבנן. נפקא מינה נוספת היא שמוקצה שייך רק בשבת וביום טוב, ואילו האיסור המיוחד של עצי הסוכה הוא איסור הקיים גם בחולו של מועד, ועל כן נראה לומר שלא מדובר כאן על איסור מוקצה, שהרי ההדס והאתרוג נאסרו בשימוש אף בחול המועד.

מבחינה לשונית, זה שנאמר לשון הקצאה, ודאי אינו מחייב שמדובר במושג הכללי של מוקצה, אלא יכול להיות שמדובר בביטוי המושאל מסוגייה זו.

מהו אופי האיסור המיוחד על עצי הסוכה שהוזכר בדף ט'? הגמרא אומרת שהעצים אסורים כל שבעה, במה הם אסורים? נראה שהם אסורים בהסקה כי זהו השימוש המרכזי של עצים. רש"י אכן מוסיף את המילים "ליאסר בהנאה", כלומר לדידו מדובר על איסור הנאה. אמנם, ניתן להסביר אחרת - שהאיסור הוא עצם לקיחת העצים מהסוכה, כלומר שהאיסור הוא ביטול מעמדו של אותו העץ מלהיות חלק מהסוכה, וחלק מהמצווה, ואין זה משנה כלל וכלל מה יעשה עם אותו העץ לאחר שהוציאו מהסוכה. על הסבר זה ניתן להקשות שתי קושיות:

* הגמרא מביאה את המקור לדין מהשוואה בין שם שמים החל על קרבן החגיגה לבין שם שמים החל על הסוכה. כמובן שאין הכוונה שלסוכה יש קדושת קרבן, אלא נראה שמשמעות ההשוואה היא שכשם שבקרבן יש איסור הנאה - כך בעצי הסוכה יש איסור הנאה.

* רש"י קשר בין הסוגייה הזו לסוגייה האוסרת הרחת הדס של מצווה. שם ודאי מדובר על איסור הנאה, שהרי אין שום ביטול מעמדו של ההדס בכך שמריחים אותו.

כדי להבין את הגדרת האיסור, נעיין בשאלה ששאל הריטב"א על הדס הנמצא בסכך סוכה. הריטב"א שואל האם במקרה כזה מותר להריח את ההדס. המיוחד במקרה הזה הוא שהאדם יכול ליהנות מהסכך בלי לסתור חלק מהסוכה. הריטב"א מביא שתי דעות: הרא"ה סובר שמותר, כי התורה לא צוותה להביא הדסים לסכך, בניגוד להדס של מצווה שצריך דווקא הדס. הסבר הדברים הוא שההדס בסכך לא מתפקד כהדס, אלא כעץ שבמקרה יש לו ריח. לכן, רק במקרה שהתורה מצווה לקחת הדס, וכיוון שהריח הוא חלק מהותי מההדס - על כן הריח הוא חלק מהותי מהמצווה ולכן הוא נאסר. לעומת זאת, הסכך נועד לתת צל, ואין שום משמעות לריח הסכך, ועל כן הריח לא הוקצה למצווה ומותר להריח את ההדס שבסכך.

העולה מדברי הרא"ה הוא שהמושג חפצא של מצווה כולל לא רק את החפץ עצמו, אלא את כל התכונות שלו על פי דרישת התורה. על כן, גם לאתרוג וגם להדס יש ריח, אך בהדס הריח הוא חלק מהחפצא של מצווה, ואילו באתרוג הוא איננו חלק מהחפצא של המצווה. אם נחבר את זה לסוגייה בדף ט' שאומרת שחל שם שמים על ארבעת המינים, הכוונה היא, אם כן, ששם שמים חל על החפצא של המצווה, ולכן חל גם על הריח של ההדס.

המשנה בביצה בדף ל' ע"ב מדברת על כך שאסור ליטול עצים מן הסוכה. הגמרא שם קושרת את הדין הזה לדין מוקצה, כאשר במשנה לא מדובר על סוכה של מצווה, אלא על סוכה כלשהי. כדי לענות על סתירה כלשהי, מחלקת הגמרא בין סוכה של מצווה לסוכה רגילה:

"ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו."

רבי שמעון מודה לרבי יהודה שיש איסור מוקצה בסוכה של מצווה, אבל אפשר להתנות על האיסור הזה. על דין זה מקשה הגמרא:

"ומי מהני בה תנאי? והאמר רב ששת משום רבי עקיבא מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, שנאמר חג סוכות שבעת ימים לה', ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר ... מה חג לה' אף סוכה לה'?"

שאלת הגמרה לא מובנת. הגמרא מביאה את המקור שיש איסור בעצי הסוכה, אבל איך מזה ניתן להוכיח שאסור להתנות? עצם העובדה שיש איסור אינו שולל את אפשרות ההתנייה. .

מהו התנאי המדובר? כרגע, אמנם, לא ניתן להשתמש בחפץ, אבל מחר אולי תהיה אפשרות להשתמש בו, ולכן צריך להתנות. קח, לדוגמא, מותר השמן שבנר. אי אפשר להשתמש בשמן כל עוד הנר דולק, אך ייתכן שהנר ייכבה ועדיין יישאר שמן בנר.

בכל אופן, מסקנת הגמרא היא שיש שני סוגי תנאים. תנאי רגיל איננו מועיל, אבל

"אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דלא חלה קדושה עלייהו, אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה."

הגמרא אומרת שהתנאי של איני בודל מהן מועיל רק לגבי נויי הסוכה, ולא מועיל לעצי הסוכה. נחלקו הראשונים בשאלה מה החילוק בין נויי הסוכה לעצי הסוכה.

רש"י מסביר שאיני בודל מועיל רק לנויי הסוכה מסיבה טכנית בלבד. אי אפשר לקחת עצים מהסוכה ביום טוב ראשון בגלל איסור הסתירה ביום טוב, ולכן התנאי של איני בודל כלל לא מועיל בעצי הסוכה.

הסבר רש"י נראה תמוה, כי לכאורה העובדה שאי אפשר לסתור רלוונטית לדיני מוקצה רגיל מחמת איסור, ולא למוקצה מחמת מצווה או לדיני סוכה.

לכאורה, מרש"י עולה שיש קשר עמוק בין איסור מוקצה לאיסור עצי הסוכה. בעצי הסוכה הוא ממילא לא יכול לעשות אִתם כלום בבין השמשות ביום טוב ראשון, כלומר האדם לא מייעד את הסוכה הזו לשום צורך אחר. אם אלו לא עצים להסקה, אז כנראה אלו הם עצים לסוכה. יוצא מזה, אם כן, שלפי רש"י כל סוכה היא סוכה של מצווה, אפילו אם האדם מגדיר במפורש שהוא לא מתכוון לשבת בסוכה הזו, אלא אם כן הוא סותר את הסוכה. כיוון שביום טוב אי אפשר לסתור סוכה, בעצם, על כורחו זוהי סוכה של מצווה.

הרשב"א מקשה מהגמרא בדף ח' שאומרת שסוכת גנב"ך או סוכת שומרים וכדומה, כשרה למצוַת סוכה. הרשב"א שואל האם נאמר שעצי סוכה זו, שקיים ממילא כל השנה לצורך השדות, אסורים כל שבעת הימים? הרשב"א מחלק בין סוכה שהאדם בנה לשם סוכה, לבין סוכה שנבנתה למטרה אחרת. החילוק הזה לא כל כך יסתדר עם דברי רש"י, כי לדעת רש"י לא צריך הזמנה לשם סוכה כדי שיחול שם שמים על הסוכה, כיוון שאת שם הסוכה יכול האדם להפקיע רק על ידי סתירת הסוכה. אמנם, ניתן אולי לטעון שרש"י מלכתחילה מדבר רק על מקרה שאדם בנה סוכה לשם מצווה, שאז דווקא חל עליו שם שמים ואי אפשר לבטל את שם הסוכה אלא על ידי סתירה.

רוב הראשונים חולקים על רש"י בהסבר הסוגייה. הרמב"ן במלחמות טוען שהתנאי מועיל אף בעצי הסוכה, וצריך להבין את הגמרא באופן אחר. הגמרא מחלקת בין שני סוגי התנאים: הראשון: אם ייפול אני אשתמש - לא מועיל, לא בנוי ולא בסוכה, ואילו השני: איני בודל - מועיל הן בנוי והן בסוכה. אמנם, התנאי הרגיל מועיל כאשר מדובר במוקצה רגיל. הרמב"ן מסביר שאיסור מוקצה רגיל הוא חוסר הכנה. האדם לא מתכוון להשתמש בו. לכן, אם אדם מתנה במפורש, ישנה הכנה ועל כן מותר להשתמש בו. אבל זה לא מועיל באיסור קדושה לה', משום שהבעיה איננה איסור הכנה, אלא קדושה הגורמת לאיסור. ואולם, תנאי "איני בודל" כן מועיל. איך? במצב זה, הקדושה כלל איננה חלה מלכתחילה ,כי הוא מתכוון כרגע להשתמש בו, ולכן זה כלל לא נהפך לסוכה של מצווה. לפי הרמב"ן סוכה של מצווה היא סוכה שמיועדת רק למצוַת סוכה. זוהי שיטת ראשונים נוספים.

הר"ן מסביר שהתנאי איני בודל לא מועיל בעצים, אך הוא מועיל בנוי. בניגוד לרש"י שחילק חילוק טכני, הר"ן אומר שיש הבדל עקרוני. העצים אסורים מהתורה, ולכן תנאי לא מועיל בהם. הנוי, לעומת העצים, אסור רק מכיוון שהוא נהפך לחלק מהסוכה, אך אם הוא אומר איני בודל - אזי אין לו שם נוי ואינו חלק מהסוכה, וכלל לא חל עליו האיסור.

מה סברת הר"ן והרמב"ן? יש כאן איסור דאורייתא, ולכן פשוט הוא שתנאי לא מועיל. התורה אוסרת סוכה של מצווה, ולכן אם נוכל למצוא מצב שהסוכה איננה של מצווה - לא תהיה בעיה, אך בכל אופן ברור שתנאי לא יכול להפקיע איסור. על כן, גם לפי הר"ן סוכת גנב"ך לא נאסרת כי זוהי איננה סוכה של מצווה.

הרשב"א, לאחר שמביא את דברי הרמב"ן, עדיין לא מבין מדוע אי אפשר להתנות על עצי הסוכה. הוא חוזר לסוגייה בדף ט', ושואל שהרי ניתן להתנות על קודשים, ולהקדיש לזמן. אם כן, מדוע לא ניתן להתנות על סוכה, ולהפוך אותה לסוכה לזמן? הרשב"א נדחק ומסביר שזוהי כנראה גזירת הכתוב. לכאורה, קושיית הרשב"א כלל איננה מובנת. קיים הבדל עצום בין להקדיש בהמה על תנאי, לבין הסוכה. בקורבן, האדם יוצר את הקדושה, ועל כן הוא יכול לקבוע שהקדושה הזו תהיה לזמן מסוים, ולא ייתכן שתהיה קדושה יותר ממה שאדם מחיל. בסוכה, לעומת זאת, האדם רק מגדיר אותה כסוכה, אבל הקדושה חלה מאת הקב"ה, ואף אם האדם מתכוון לבנות סוכה ליום - התורה אוסרת את הסוכה הזו שבעה ימים.

לפי הרשב"א, בכל אופן, יוצא שסוכת מצווה היא סוכה שאדם רוצה שתהיה של מצווה, ורק אז ניתן לדבר על תלות ברצון האדם. זוהי אמנם הבנה קשה, אבל רק כך ניתן להסביר את דבריו.

שיטה רביעית בשאלה איזו סוכה נחשבת סוכה של מצווה היא שיטתו הרמ"א בשם הגהות האשר"י, הסובר שהגדרת הסוכה כחפצא של מצווה היא רק אם ישב שם ממש, ולא מספיקה מחשבה בלב כדי להגדיר את הסוכה כסוכה של מצווה, שהרי "הזמנה לאו מילתא היא".

ר' יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה" הקשה על שיטה זו שהרי הישיבה בסוכה בפועל נעשית לאחר בין השמשות, אם כן מדוע נאסרת הסוכה, והרי אין פה מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא, שהרי לא ישב בסוכה בבין השמשות? בספר "עמק ברכה" מתרץ שהאיסור בגמרא לא מבוסס על מיגו של בין השמשות, אלא על עצם היות הסוכה חפצא של מצווה, וזה נאסר מלכתחילה לשבעה ימים, בניגוד לאתרוג שנאסר כל יום בנפרד, ולכן שם ניתן לדבר על מיגו דאיתקצאי.

אחרונים דנו בשאלה איך ניתן לשבת בסוכה, והרי נהנים מהסוכה? כמובן שהתשובה היא שכך היא מצוותה. אך מה הדין כאשר יורד גשם, האם גם אז מותר לשבת בסוכה, והרי הוא אינו מקיים את מצוַת הסוכה? היו שטענו שזה מותר על פי דברי הרא"ה שמותר לשטוח בגדים לייבוש על הסוכה. יש פה הנאה מהסוכה שלא נעשית תוך כדי קיום מצוַת ישיבה בסוכה. כיצד ניתן להסביר את דברי הרא"ה?

נראה שצריך להציע הסבר אחר לגבי איסור ההנאה מהסוכה. האיסור הוא על החפצא של המצווה, ולא על החפצא הפיזי. אתרוג של מצווה אסור, וכאשר האדם מריח את האתרוג - הוא לא נהנה מהאתרוג של המצווה. בעצם אין כאן איסור הנאה, אלא איסור חיובי. התורה אמרה שזה צריך להיות מיועד אך ורק למצוותו. על כן, אסור לקחת עצים מהסוכה גם אם לא נהנה מהם, כי הוא פוגע בסוכה לה'. באותו אופן, הרחת ההדס פוגעת אף היא בפן קדושת ההדס. האיסור הוא לא איסור ליהנות מההדס, אלא איסור להשתמש בו לצורך אחר מאשר לה', להפריע לייעוד המקודש שלו.

הרא"ה דיבר על מקרה שאין שימוש בסוכה הפוגע בייעודה, כי הסוכה נשארת על תִלה ואפשר להשתמש בה כל הזמן למצוותה. לכן אין בעיה לשטוח עליה בגדים לייבוש, שהרי השימוש אינו שימוש מהותי בסוכה, משום שאם הסוכה לא הייתה קיימת - האדם היה פורש את הבגדים על הקרקע.

לסיום, נציע נפקא מינה בין הפירושים השונים לאיסור ההנאה. ה"חתם סופר" דן בשאלה מה הדין אם מישהו תלה אתרוג לנוי בסוכה, ויש לו אתרוג אחר למצוותו, אבל בחג הוא רוצה להשתמש באתרוג התלוי. ה"חתם סופר" התיר להשתמש באתרוג הזה כי מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן זה לא נקרא שהאדם נהנה מהאתרוג הזה. בהסברו מניח ה"חתם סופר" שמדובר על איסור הנאה רגיל, אבל אם נלך לפי ההסבר שהאיסור הוא הסתירה שבדבר - נאסור להשתמש באתרוג הזה לייעוד אחר מאשר נוי לסוכה.



* כל הפניה סתמית לגמרא בשיעור זה - הכוונה למסכת סוכה.